חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:10 זריחה: 6:44 א' בחשון התשפ"ז, 12/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1837 - כל המדורים ברצף
ערב שבת קודש פרשת צו, ט"ו באדר-שני ה'תשפ"ב, (18/03/2022)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1837 - כל המדורים ברצף
להסיר את התחפושות
חדש על המדף
מה מסתתר מאחורי האפר
אש התמיד
עצה ותחבולה
קרבנות בזמן הגאולה
אור במנהרה החשוכה
בלי תחפושות, עם 'דמי פורים'
צליית כבד מהקפאה
רציתי לשאול

מס' 1837, ערב שבת-קודש פרשת צו/שושן פורים, ט"ו באדר-שני ה'תשפ"ב (18.03.2022)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

  עמדה שבועית

להסיר את התחפושות

זה מאבק על עצם זהותה היהודית של המדינה, מול גורמים השואפים לדלל את המרכיב היהודי, בחתירה למדינת כל אזרחיה

בפורים אנחנו מוּדעים לעובדה שבני-אדם מתחפשים לדמויות אחרות. לא בהכרח שמי שנראה שוטר, כבאי או דייל הוא באמת כזה. אבל בחיי היום-יום אנחנו נוטים לקבל את הדמות הנראית לעינינו כתמונת המציאות, ואיננו חושדים בה שהיא בעצם תחפושת.

ואולם מתברר שחגיגת התחפושות מתנהלת כל ימות השנה ולא רק בפורים, ובעיקר בעמדות ובתפיסות עולם. בני-אדם מציגים טיעונים יפים לכאורה, בעוד הם מסתירים את הכוונות האמיתיות שמאחוריהם. המצב הזה מקשה לנהל דיון ציבורי אמיתי, כי אתה מוצא את עצמך מתווכח עם תחפושת.

השוואה מקוממת ומופרכת

קחו למשל את הקמפיין שפרץ בעת האחרונה בעניין הפליטים מאוקראינה. שמענו שלל טיעונים הפורטים על מיתרי הלב, בניסיון ללחוץ על הממשלה לפתוח את השערים לקליטה בלתי-מבוקרת של לא-יהודים. אפילו השואה גויסה לטובת הקמפיין, תוך השוואת פליטי המלחמה ליהודים שניסו להימלט מגזירת ההשמדה של הצורר הנאצי.

אפשר כמובן להתווכח גם עם הטיעונים האלה ולהוכיח שאין להם בסיס מציאותי. הפליטים הבוחרים לטוס לישראל דווקא אינם עושים זאת כדי להינצל ממוות. הלוא הטיסות לישראל אינן נעשות מתוך אוקראינה, אלא ממדינות אירופה שאליהן יצאו הפליטים. באותו רגע הם כבר אינם שרויים בסכנה.

ההשוואה לשואה מופרכת ומקוממת במיוחד. היהודים ברחו ממכונת השמדה שטנית, וכמעט שום מדינה לא הסכימה לפתוח לפניהם את שעריה. לעומתם, הפליטים האוקראינים מתקבלים באירופה בזרועות פתוחות. הם אף מקבלים שם תנאים טובים פי כמה וכמה מאלה שמדינת ישראל נותנת. אם כן, בחירתם לטוס לישראל דווקא אינה קשורה להימלטות מאימי המלחמה אלא משיקולי הגירה.

אבל כאמור, כל הדיון הזה מתקיים בעצם מול תחפושות, כי המניע האמיתי שונה לגמרי. יש כאן מאבק על עצם זהותה היהודית של המדינה, מול גורמים השואפים לדלל ככל האפשר את המרכיב היהודי, בחתירה למדינת כל אזרחיה.

קו אחד מחבר את הקמפיין לקליטה בלתי-מבוקרת של גויים מאוקראינה עם התמיכה בהשארת העובדים הזרים מאפריקה, ועם ההתנגדות לחוק האזרחות, שנועד למנוע התאזרחות של ערבים מיהודה ושומרון. הכול מכוּון למטרה אחת – לצמצם את הרוב היהודי ולהגדיל את שיעורם של הלא-יהודים.

הבדיחה עלינו

הגורמים המנהלים את המאבק הזה נהנים ממשאבים כמעט בלתי-מוגבלים של קרנות זרות, שעצם קיומה של מדינה שהגדרתה 'יהודית' תקועה כעצם בגרונם. בכיר ב'אמנסטי' אף הצהיר השבוע כי "ישראל לא צריכה להתקיים כמדינה יהודית". אז לפחות הָסירו את התחפושות ואִמרו שזו עמדתכם, וכך הכול יידעו על מה באמת ניטש הוויכוח.

על רקע זה קשה היה שלא לצחוק במרירות למשמע הקריאה מגורמים בממשלה שיש לזרז את 'חוק הגיור', כדי שיהיה אפשר לגייר את המוני הפליטים. הבעיה היא שהבדיחה על חשבוננו!


איפה אנחנו ואיפה אוקראינה. כל אירופה פתוחה לפניהם

  ספרים

מכתבים כלליים
מאת הרבי מליובאוויטש
בהוצאת קה"ת ומעיינותיך

מבחר מ'המכתבים הכלליים' של הרבי לחג הפסח, מסודרים לפי נושאים, ועם פתיחים לכל מכתב. 286 עמ'. טל' 03-9606018.

ברכה והצלחה
ליקוט ועריכה: הרב חיים ששון
בהוצאת המחבר

אוצר עצות וסגולות של הרבי מליובאוויטש לחיים מאושרים, בכל תחומי החיים. 594 עמ'. טל' 02-5806268.

אקטואליה בזווית חב"דית
מאת הרב שבתי ויינטראוב
בהוצאת מכון באהלי צדיקים

סקירה של שלל סוגיות שעל סדר היום במשנת הרבי מליובאוויטש, מעניינים הנוגעים לעבודת הבורא ועד לאירועים בארץ ובעולם. 480 עמ'. טל' 052-3477701.

רגע של חכמה
מאת הרב יואב-יוסף אקריש
בהוצאת רגע של חכמה

הספר הוא חלק ממיזם שמנגיש ומחבר את רעיונות התורה והחסידות לכלים מעשיים בעידן המודרני. מסודר על-פי פרשיות השבוע. 206 עמ'. mow.co.il.

  שלחן שבת

מה מסתתר מאחורי האפר

אחת ממצוות התורה היא 'תרומת הדשן' – בכל בוקר היה כוהן צריך להרים כמות מסוימת של אפר מהמזבח ולהניחו על רצפת העזרה, סמוך למזבח, כמו שנאמר: "וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן, אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ, וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ".

האם מותר להשתמש באפר שנשאר מעבודת המקדש? בעניין זה יש מחלוקת. הרמב"ם (הלכות פסולי המוקדשין יט,יג) קובע כי האפר של המזבח החיצון, המזבח הפנימי והמנורה – אסור בהנאה. לעומתו, הראב"ד סבור שרק אפר תרומת הדשן אסור בהנאה, ואילו האפר שנשאר על המזבח הפנימי ובמנורה מותר בהנאה.

שתי דרכי עבודה

האפר מסמל את הרובד הגשמי ביותר. כאשר שורפים דבר מה, נפרדים ממנו היסודות אש, רוח, מים, ונשאר העפר – האפר. בעבודה הרוחנית, האפר רומז להנאה שיהודי מפיק מעבודתו; מה שנשאר אצלו אחרי עבודתו את קונו.

וכאן יש שני אופנים: יש העבודה שבבחינת "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ", היינו שגם ב'דרכיך', בדברים הגשמיים שלו, הוא עובד את ה', ובאופן של 'דָעֵהוּ' (שידיעת הבורא היא אחת המצוות החשובות). כאן לא נשאר 'אפר' בעבורו, שכן כל-כולו נתון לעבודת ה'. ויש העבודה שבבחינת "כל מעשיך לשם שמיים", היינו שהעיסוקים הגשמיים שלו נשארים מציאות לעצמם, אלא שהם נעשים 'לשם שמיים', לשם הקדושה. כאן נשאר 'אפר', שהאדם נהנה ממנו.

היחס לחיים הארציים

זו משמעותה הרוחנית של המחלוקת אם מותר ליהנות מאפר המזבח והמנורה. לדעת הרמב"ם, עבודתו של יהודי צריכה להיות באופן של "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ", ואז האפר אסור בהנאה, כי גם החיים הגשמיים הם חלק מעבודת ה' ולא מציאות לעצמם.

לעומתו, הראב"ד סבור שמותר ליהנות מן האפר, שזו העבודה באופן של "כל מעשיך לשם שמיים". אחרי שיהודי אוכל ושותה ועושה את שאר צרכיו הגשמיים לשם שמיים, מותר לו לחוש גם הנאה אישית.

לנצל כל רגע

ולמעשה שתי הדעות האלה מקבילות לשתי הגישות של רבי שמעון בר-יוחאי ורבי ישמעאל. רבי שמעון סבור שהעם היהודי הוא 'גוי קדוש', ואם כן עליו לעסוק אך ורק בענייני קדושה, לימוד התורה וכדומה, ולא ייתכן שיעסוק בענייני רשות, כמו חרישה וזריעה וכיוצא באלה. לעומתו, רבי ישמעאל סבור שדרך ההתנהגות הראויה לרוב עם ישראל היא "הנהג בהם מנהג דרך ארץ". כלומר, יהודי צריך לעסוק בענייני הרשות, אבל עליו לעשותם באופן של "כל מעשיך לשם שמיים".

ועם זה, פְּסַק הרמב"ם (שהוא פסק הלכה לכל ישראל) מלמד שאף שיש מקום שיהודי ייהנה מ'אפר' של הקדש, אחרי שעסק בצרכיו לשם שמיים, בכל-זאת 'אפר המזבח והמנורה' – אסור בהנאה. רגע שאפשר לנצלו לענייני קדושה, אסור ליהנות ממנו לענייני הרשות, אלא עליו להיות קודש לעבודת ה'.

(שיחות קודש תשמ"א, כרך ד, עמ' 446)

  מן המעיין

אש התמיד

ניצוץ בלב

כל אדם מישראל צריך להשתדל שיישאר ניצוץ של אש בליבו, שיוכל לנפוח בו ולהעלות ממנו שלהבת.

(הבעש"ט)

זכות לעד

הלומד עם חברו ומעורר בו את 'אש התמיד' האלוקית, 'לא תכבה' – זכות זו תתקיים לעד.

(הצמח צדק)

אף במסעות

"אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא ו,ו). לא תכבה אף במסעות. בשעת מסעות מה היו עושין לה? היו כופין עליה פסכתר (סיר גדול).

(ירושלמי יומא)

לשמור על אש הקודש

זאת הייתה דרכה של היהדות הנאמנה בכל העיתים ובכל הדורות – ליצור את הכלים שישמרו על אש הקודש של היהדות אף במסעות, אפילו בנדודינו בגלויות. וכלל גדול בדברי ימינו: מי ששבר את הכלים, כיבה אחר-כך את האש עצמה. החל בצדוקים וכלה ב'מתקני הדת' האחרונים.

(עיטורי תורה)

לא להקל במסעות

יש המקילים לעצמם בהרבה דברים בהיותם בדרך, במסע, ואינם זהירים כל-כך בקלות כבחמורות כפי שהם נוהגים בביתם, בסביבתם, בחוג משפחתם ומכריהם. אומרת התורה: "אש תמיד תוקד על המזבח" – על מזבחו של אדם, בליבו פנימה, צריכה תמיד ליקוד אש ההתלהבות לה' ולתורתו, ואז יהיה בטוח ש"לא תכבה" אף במסעות.

(מעיינה של תורה)

כאב על חורבן המזבח

כל יהודי חייב לוודא שיוקדת בקרבו "אש על המזבח" – על שהמזבח חרב ואין מקריבים עליו קרבנות.

(החוזה מלובלין)

איך מכבים את ה'לא'

אפשר לבטל ולכבות את ה'לא' רק על-ידי 'אש תמיד' – התלהבות וחמימות תמידית בעבודת ה'. כי אם האדם מתיר לעצמו 'להתקרר' אפילו לרגע קט, עלול ה'לא' להתגנב לליבו באותו רגע.

(הרבי מליובאוויטש)

  אמרת השבוע

עצה ותחבולה

כמה ממתנגדי החסידות בעיר סאנוק עברו פעם אחת דרך העיר רוז'ין, והחליטו להיכנס אל רבי ישראל מרוז'ין. הם פנו אליו בשאלה: "אנחנו מתפללים בציבור בהשכמה, ומייד אחרי התפילה לומדים שיעור משניות. ואילו החסידים מאחרים את זמן התפילה, ואחריה יושבים ושותים יי"ש בצוותא. וכי הם החסידים ואנחנו המתנגדים? הלוא נהפוך הוא!".

נענה הצדיק ואמר: "אחרי שחרב בית המקדש התפילה היא במקום הקרבנות. וכשם שקרבן נפסל במחשבה, כך התפילה נפסלת במחשבת חוץ. לכן היצר מתאמץ להכניס מחשבות זרות במחשבתו של המתפלל. מצאו החסידים עצה ותחבולה, שאחרי תפילתם יושבים הם לשתות יי"ש ומברכים איש את רעהו, ומכיוון שתפילה נאמרת בכל לשון, הרי נחשב דבר זה לתפילה. ושם אין שליטה ליצר הרע, כי נדמה לו שכל העניין הוא עסק של גשמיות, ואינו מרגיש שיש בזה עניין של תפילה".

  גאולהפדיה

קרבנות בזמן הגאולה

קָרְבָּנוֹת. בביאת המשיח תתחדש עבודת הקרבנות. כך הרמב"ם (בתחילת פרק יא מהלכות מלכים) מגדיר את תפקידו של המלך המשיח: "המלך המשיח... בונה מקדש, ומקבץ נידחי ישראל.  וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם:  מקריבין קרבנות, ועושין שמיטין ויובלות ככל מצוותן האמורה בתורה".

יתרה מזו: בזמן הגאולה תהיה הקרבת הקרבנות בתכלית השלמות, ועל כך אנו אומרים בתפילות המוספים: "ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו... כמצוות רצונך", היינו שרק אז תהיה עבודת הקרבנות בשלמות הראויה. מבואר בתורת החסידות (תורת מנחם, כרך ג, עמ' 233) "שעיקר מעלת הקרבנות תהיה לעתיד לבוא, משום שאז תהיה העבודה כמו בגן עדן לפני החטא". בהמשך מבואר עוד יותר – "שמעלת הקרבנות דלעתיד היא לא רק על הקרבנות דזמן בית ראשון ושני, אלא שאז דווקא תהיה המעלה הכי נפלאה שבקרבנות, למעלה גם מהקרבנות שבגן עדן".

אמנם אמרו חז"ל (ויקרא רבה פרשה טז,ז) "לעתיד לבוא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל", אבל הכוונה בביטול הקרבנות – לקרבנות היחיד. "כי קרבנות היחיד הם קרבנות הבאים לכפר על חטא, כמו חטאת ואשם; ואפילו עולה, שגם היא מכפרת על הרהור הלב, ומכפרת גם על עשה. וכיוון שלעתיד לבוא כתיב 'את רוח הטומאה אעביר מן הארץ', אזיי יתבטלו כל קרבנות אלו" (תורת מנחם, כרך יח, עמ' 248).

קָרְבַּן תּוֹדָה. אף-על-פי שלעתיד לבוא יתבטלו קרבנות היחיד, בכל-זאת קרבן תודה לא יתבטל. זה גם יהיה הקרבן הראשון שכל יהודי יביא בבוא הגאולה – מתן תודה לקב"ה על היציאה מהגלות לגאולה. כך הרד"ק מפרש את הפסוק "אֲהַלְלָה שֵׁם אֱלֹקִים בְּשִׁיר, וַאֲגַדְּלֶנּוּ בְתוֹדָה": "אהללה – כשתוציאני מן הגלות, מהשפלות שאני בו; בתודה – שאודה חסדו ואקריב לפניו קרבן תודה". גם בפיוט 'מעוז צור ישועתי' נאמר "תיכון בית תפילתי, ושם תודה נזבח".

וכך הרבי מליובאוויטש אומר (תורת מנחם תשנ"א, כרך ג, עמ' 367): "ושם מקריבים (לכל לראש) קרבן תודה על היציאה דכל בני ישראל ממאסר הגלות". ובהערה הוא מרחיב: "במכל שכן וקל וחומר מהיציאה ממאסר דאיש פרטי – 'ארבעה צריכין להודות יורדי הים... ומי שהיה חבוש בבית האסורים... יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם' (ברכות נד,ב), ועל אחת כמה וכמה היציאה דכל בני ישראל מהמאסר דכל ד' הגלויות לגאולה שאין אחריה גלות".

[ויש להעיר מדברי הרבי (לקוטי שיחות כרך יב, עמ' 26, הערה 36) שעל עצם היציאה מהגלות לא שייך חיוב של הבאת קרבן תודה מצד הגדר של 'חבוש בבית האסורים'. אלא הכוונה לקרבן תודה הבא כנדר ונדבה].

  מעשה שהיה

אור במנהרה החשוכה

כבר חלפו יותר משלוש שעות מאז הכניסה לפיה דבר מזון כלשהו. הפחד מפני התקף ממשמש ובא החל להציף אותה

יום שני, י"ג במרחשוון תשכ"ו (8 בנובמבר 1965). השעה 17:25. זו שעת העומס במנהטן – רכבות תחתיות עמוסות. מאתיים נוסעים הצטופפו בכל אחד מקרונות רכבת D, בשעה שזו נעה על המסילה לכיוון ברוקלין.

כולם היו שקועים במחשבותיהם, בלי תקשורת או קשר עין ביניהם. זה החוק הבלתי-כתוב של הרכבת התחתית בניו-יורק.

איידל קרקובר הייתה בדרכה לביתה מעבודתה כמזכירה במשרד במנהטן. היא הייתה אישה צנומה ועדינה, באמצע שנות השישים לחייה. טלטלות הרכבת נמוגו כאשר סקרה במחשבתה את העניינים שהייתה צריכה לטפל בהם בדרכה הביתה – לקחת עוף מהקצב, לקנות שק תפוחי אדמה, לעצור בבית המרקחת. אם הכול יסתדר, תגיע הביתה בזמן לבשל ארוחת ערב למשפחתה.

ופתאום עצרה הרכבת. היא חרקה והאורות הבהבו וכבו. רק תאורת החירום הבליחה ברחבי הקרון החשוך.

זו לא הייתה התרחשות נדירה. עיכובים קצרים וביטולי שירות הם גורלם הקבוע של נוסעי הרכבת התחתית בניו-יורק. תקלה זמנית, ומייד המערכת תופעל ותתחיל לנוע שוב.

חלפו חמש דקות ודבר לא קרה. האנרגייה בקרון החלה להשתנות. אנשים החלו להביט סביבם, ליצור קשר עין, להרים גבות ולחלוק מבטים תמהים.

״למה עצרנו?״, ״מה קרה?״, ״יש בעיה?״, הקרון התמלא שיח. לפתע קרא מישהו: ״זו בטח הפסקת חשמל! ראו, גם במנהרה אין שום תאורה!״.

״הפסקת חשמל״, פלטו הנוסעים אנחה כבדה. ״אנחנו תקועים!״.

בתוך דקות התחלפה האווירה בקרון. הכול דיברו בעת ובעונה אחת. צוחקים, משתפים בדאגות, מרגיעים חששות. ״זה לא יימשך יותר מכמה דקות״, ״הירגעו, נצא מכאן בקרוב״, ״זה עניין זמני, אני בטוח שהם עובדים על זה", אמרו האנשים.

אך אחרי שחלפה שעה החלה הציפייה להפוך לפחד. ״מה לדעתכם קורה?״, ״כמה זמן ייקח עד שימצאו אותנו?״, "זה בטוח לצאת אל המסילה?״.

שעה נוספת הזדחלה ושקט מתוח השתרר בקרון. הנוסעים נעשו מודאגים יותר ויותר – זה דאג לילדיו, זו להוריה, ואיידל חשבה על בעלה וילדיה. האם נפסק החשמל גם בביתם? האם הם יודעים היכן היא שומרת את נרות החירום?

מלבד זאת, איידל הייתה חולת סוכרת מסוג 2. אם לא תאכל משהו כל ארבע-חמש שעות, רמת הסוכר בדמה תצנח, והיא עלולה לעבור התקף אינסולין.

כבר חלפו יותר משלוש שעות מאז הכניסה דבר מזון כלשהו לפיה – ספל קפה וחתיכת פרי. הפחד מפני התקף ממשמש ובא החל להציף אותה. אך לא היה ברשותה דבר מאכל כלשהו.

"אני חייבת לספר למישהו מה עלול להתרחש״, חשבה בליבה. "אם יהיה לי התקף ואתעלף, הם צריכים לדעת מה קורה. אולי יש רופא או אחות ברכבת?״.

לצידה ישבה אישה שחורה כִבְדת-גוף, בשמלת משבצות כחולה. היו לה פנים חביבות והיא התבוננה באכפתיות ביושבי הקרון.

"סליחה, גברתי״, אמרה איידל, "אני זקוקה לעזרתך". האישה היטתה את ראשה אליה. "יש לי סוכרת מסוג 2. לא אכלתי כבר כמה שעות, ואני חוששת שיהיה לי התקף ואתעלף. אם זה יקרה, אנא אמרי לרופא או לעובדי החירום מה קרה".

״אוי, מסכנה!״, אמרה האישה. ״אני כל-כך מצטערת בשבילך. אבל אל תדאגי, יש לי קצת אוכל בתיק. אשמח לחלוק אותו איתך".

איידל היססה. היא ידעה שהיא במצב של סכנת נפשות, ולמעשה היה מקום להתיר לה לאכול כל דבר. אך מימיה לא אכלה מזון לא כשר. האם עליה לעשות זאת כעת? היא לא ידעה מה לעשות והביטה סביבה, בחיפוש אחר פנים מוכרות. אילו רק היה שם רב שאותו תוכל לשאול.

״תודה לך מקרב לב״, השיבה איידל, ״אבל אני לא חושבת שאוכל לקבל את האוכל. אני אוכלת רק מזון כשר״.

״הו, אל תדאגי לזה!״, השיבה האישה. ״אני מ-ש-ו-ג-ע-ת על אוכל יהודי...״. היא הוציאה מתיקה מצות וצנצנת גפילטע פיש מתוצרת מנישביץ. ״בבקשה", אמרה לאיידל והושיטה לה כפית פלסטיק נקייה. "אכלי כמה שאת רוצה!״.

איידל אכלה וחשה כי שבה לאיתנה. הגרוע מכול חלף. ואכן, חצי שעה לאחר מכן הגיעו עובדי חירום לקרון שלהם והובילו את הנוסעים לאורך המסילה עד התחנה הקרובה.

למעלה, ברחוב, העיר שקקה חיים ואנשים סייעו זה לזה. הציעו טרמפ, מזון וכסף. איידל נפרדה בחום מחברתה לנסיעה.

״שוב תודה רבה לך. הצלת את חיי!״, אמרה לה בהתרגשות. ״זה בסדר, יקירתי, הא-ל הטוב שמר עלייך!״ השיבה האישה, ונשקה לה לשלום.

איידל מיהרה לביתה, ושם מצאה את בני משפחתה יושבים בחושך לאור נרות ומצפים לשובה. רק בחצות הלילה נדלקו אורות העיר שוב.

(על-פי 'אליהו הנביא בתחנה המרכזית'. מפי אליעזר קרקובר, נכד בעלת הסיפור)

  חיים יהודיים

בלי תחפושות, עם 'דמי פורים'

כנפו: "החגיגות הגדולות של פורים היו באזור שלנו דווקא, ב'מלאח'. מאות קבצנים היו באים לבתי הכנסת, לקבל מתנות לאביונים"

השנה מתקיימים אירועים רבים בסימן "שישים שנה לעליית יהודי מרוקו". מי שאינו רווה נחת מ'חגיגת השישים' הוא דווקא הסופר, איש החינוך וחוקר יהדות מרוקו, אשר כנפו. "אני מוחה על ציון דרך זה", הוא מפתיע בפתח שיחתנו. "כבר משנת תש"ט (1949 למניינם) עלו יהודים רבים ממרוקו. גם אני עליתי בפעימות המוקדמות. נראה שמבקשים למחוק את עשר שנות ההתאקלמות החשובות ביותר של עולי מרוקו בארץ".

כנפו, תושב אשדוד, כבר בן 87, אך רוחו צעירה. הוא מדבר על מחקרים שהוא עושה בימים אלה, ויש לו הרבה תכניות לעתיד. הוא נולד בעיר מוגדור. אביו היה ממנהיגי הקהילה, וסבו רב העיר. משפחתו הייתה ברוכת ילדים, שלוש-עשרה נפשות. הוא מספר כי העשירים התגוררו באזור שכּוּנה 'הקסבה', ואילו האנשים הפשוטים, ובהם העניים, התגוררו ב'מלאח'. "אף-על-פי שלהוריי היה קשה כלכלית, אני תמיד זוכר אורחים בביתנו".

יחסי כבוד עם הערבים

היחסים עם ערביי המקום התאפיינו, לדבריו, בכבוד הדדי. "בפסח הערבים היו נהנים לקבל מאיתנו מצות. בסיום החג היו יוצאים לקראתנו ומביאים לנו קמח, שיבולים, דבש וחמאה, לחגיגת המימונה".

שנים רבות עברו מאז הפורים האחרון שחגג במרוקו, אבל בכל שנה הוא מתרפק בנוסטלגייה מתוקה על החג. "החגיגות הגדולות של פורים היו באזור שלנו דווקא, ב'מלאח'. האווירה הייתה שמחה במיוחד. היו מקימים ביתנים מיוחדים, ובהם מכרו מאכלים ביתיים מיוחדים".

בין 'קרדה' ל'ברקוקס'

הוא מספר כי את מנהג התחפושות גילה רק אחרי עלייתו לארץ. "אצלנו לא היו מתחפשים, אבל היינו מקבלים 'קרדה' – שזה 'דמי פורים', בדיוק כמו 'דמי חנוכה'. הנתינה הייתה משמעותית מאוד בפורים. מאות קבצנים היו באים לבתי הכנסת, לקבל מתנות לאביונים. גם אנחנו, הילדים, השתתפנו במצווה".

ומה אכלו בפורים? "בפורים היו מאכלים מיוחדים ולא שגרתיים, כמו ה'ברקוקס' – מעין פתיתים בתוך מאכל יוגורט חלבי. זה היה מאכל נדיר שאוכלים רק בפורים. היו גם עוגיות מסוימות בטעם דבש, שהיו שולחים איש לרעהו, כדי לקיים את מצוות משלוח מנות".

חידוש הפיוטים

עניין החינוך תפס מקום מרכזי בחייו של כנפו. הוא גם עסק רבות בהנחלת התרבות של יהדות מרוקו, בדגש על חידוש הפיוטים המוזיקליים. בין השאר הקים תזמורת אנדלוסית שזכתה לאותות הוקרה, וכמו-כן הוציא לאור ספרים העוסקים במורשת יהדות מרוקו.

עם פרישתו לגמלאות התמקד במחקרים של יהדות ארץ הולדתו. אחד מספריו הוא 'יכין', על משנתו החינוכית והערכית של רבי יוסף כנפו. בספר השתתפו שמונה-עשר חוקרים, בשאיפה להעלות על נס את דמותו של אחד מגדולי רבניה של מרוקו, לרגל מלאת מאה שנה להסתלקותו. הספר תורגם לצרפתית ולערבית מוגרבית.

היחסים המתחממים בין ישראל למרוקו נראים לו דבר טבעי ומתבקש. "תמיד היו קשרים בין מרוקו לישראל", הוא אומר. "כשביקרתי שם במרוצת השנים שמעתי תמיד קולות של תושבים שאמרו כי מאז שרוב היהודים עזבו את המדינה, הם מרגישים שמשהו מהם נגדע".


לומדים גם כשיורים. שיעור בבית הילדים

  פינת ההלכה ומנהג

צליית כבד מהקפאה

שאלה: האם אפשר להכשיר כבד קפוא שלא נצלה?

תשובה: התורה אסרה אכילת דם בהמה, חיה ועוף. לכן חייבים למלוח את הבשר או לצלותו כהלכה לפני בישולו, כדי להוציא את הדם הספוג בו.

כבד (של בהמה או של עוף) דמו רב ביותר, ולכן לא דיי לו במליחה, אלא הכשרתו לאכילה היא בצלייה על אש.

כבד עוף יש להסיר ממנו את המרה קודם הצלייה. לבני ספרד, יש לחתוך בו כמה חתכים. כבד שלם של בהמה לכל הדעות יש לנקבו בסכין כמה פעמים או לעשות בו חיתוך שתי וערב, ולהסיר ממנו את חוטי החֵלֶב.

כבד קפוא אפשר להכשיר בצלייה. יש הדורשים להפשירו לפני הצלייה, ויש מקילים. אך אין להפשירו במיקרוגל או במים רותחים.

קודם הצלייה מדיחים את הכבד היטב במים. לאחר ייבוש המים  מפזרים עליו מעט מלח, סמוך לתחילת הצלייה. יש לצלותו על להבת אש בינונית, או גחלים לוחשות, או גוף חימום חשמלי, בהיותו מונח על רשת או תחוב בשיפוד.

בשר ששהה 72 שעות ויותר משחיטתו (ולא הודח במים בזמן זה) – נתייבש דמו בתוכו ולא תועיל לו מליחה, אלא צלייה באש בלבד, ואסור לבשלו אחר הצלייה. אבל כבד מותר להשהותו 72 שעות (ויותר) מעת השחיטה, ללא הכשרה וללא הדחה, כדי לאוכלו צלי. ואולם במקרה כזה אין לבשל את הכבד אחר הצלייה.

יש להיזהר שלא להשאיר כבד קודם צלייתו במשך 24 שעות בתוך מים, או אפילו בשקית ניילון אם יוצא מן הכבד דם ומוהל, משום 'כבוש – כמבושל', שאז כאילו נתבשל בתוך הנוזל. גם אם יש ספק אם שרה הכבד בנוזל 24 שעות, יש להחמיר, מפני שדם כבוש אסור מן התורה.

מקורות: חולין קי,ב. ספר המצוות, ל"ת קפד. רמב"ם הל' מאכלות אסורות פ"ו. טושו"ע יו"ד עג,א. ספר 'הכשרות' פ"ט ספ"ו ואילך ובהערות, וש"נ.

  רציתי לשאול

עם הרב תמיר קסטיאל, מנהל בית חב"ד בשכונת קטמון, ירושלים

כמי שמעולם לא הסתדר עם מסגרות מחייבות, קשה לי עם החובה לקיים מצוות. האם לא עדיף שאתפלל ואניח תפילין כשזה בא ממני, מתוך רצון ואהבה?

קודם כול, הדחף להשתחרר ממסגרות מחייבות יכול להיות חיובי, אם הוא מופנה לאפיקים הנכונים. יהודים תמיד היו מהפכנים, וחיפשו פתרונות מחוץ לקופסה.

ואולם אדם אינו יכול להפוך את מה שמתחשק לו באותו רגע לקו המנחה של חייו. יש לנו מחויבות למשפחה, למקום העבודה, לקהילה. אנו נדרשים לעשות מה שצריך, גם אם לא כל-כך 'בא לנו'.

על-אחת-כמה-וכמה שיש לנו מחויבות כלפי בורא העולם ומנהיגו, שכרת איתנו ברית בהר סיני ונתן לנו תורה ומצוות. אכן, בהחלט צריך לראות את היופי שבמצוות ולקיים אותן מתוך שמחה ואהבה, אך עדיין 'מצווה' היא מלשון ציווי.

לא תמיד אנחנו יודעים מה נכון בעבורנו. רק הליכה מדויקת בנתיב הסלול שהִתווה הבורא לעם היהודי היא שתוביל אותנו אל החירות האמיתית, חירות מכל דבר המגביל את הנשמה שבנו, את ה'אני' הפנימי שלנו.

ניתן לנו הכוח המופלא להתחבר לבורא העולם, ועלינו רק להפעיל את המתג הנכון בנפש. זה מזכיר לי סיפור שקרה בפעילות בית חב"ד השנה, בסערת השלגים שפקדה את ירושלים.

גייסנו כמה רכבי 4X4, שיוכלו להסיע אותנו לאנשים הזקוקים לעזרה. קיבלנו פנייה מאדם שחייב לנסוע לדיאליזה. הגענו לביתו, הנהג ניסה לעלות על המדרכה, ולא הצליח. ירדתי מהרכב וראיתי את הגלגל מחליק ולא מצליח לעלות על המדרכה. אמרתי לנהג: 'הלוא זה 4X4!'. "אוי", ענה לי, "פשוט שכחתי ללחוץ על המתג של ההנעה המיוחדת".

זה כל הסיפור. הפוטנציאל קיים, צריך רק ללחוץ על המתג, למלא בפועל את ההוראות, ואז הכול יעבוד כמו שצריך.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)