שלוש פעמים בכל יום אנו מתפללים: "תקע בשופר גדול לחירותנו". התפילה הזאת מבוססת על לשון הפסוק (ישעיה כז,יג) המנבא שבזמן הגאולה יתקע הקב"ה "בשופר גדול" – "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל".
בראש השנה אנו מצוּוים לתקוע בשופר – "מצוות היום בשופר". רמזים רבים יש במצווה זו. תורת החסידות שמה דגש על שני היבטים עיקריים: א) על-ידי השופר נעשית הכתרתו של הקב"ה למלך על עם ישראל ועל העולם, כמנהג המלכים, שבעת הכתרתם תוקעים בשופרות; ב) כוחו של השופר לעורר רגשות של תשובה, שכן הוא מבטא את צעקת הלב של היהודי.
איפה היית?!
שני הדברים קשורים זה בזה. כשיהודי בא בראש השנה להכתיר את הקב"ה למלך ומבקש: "מלוך על העולם כולו בכבודך", מוצגת לו השאלה: הלוא בשנה שעברה היה הקב"ה מלך על העולם; האוּמנם מילאת את רצונו? לכן לפני ההכתרה חייבת לבוא עבודה של תשובה. היהודי צריך לשוב בתשובה שלמה על מעשיו בעבר, ואז יוכל לבקש באמת ובתמים שהקב"ה ימלוך על העולם.
אלא שבראש השנה התשובה אינה על חטאים ועוונות מוגדרים (שכן אין הזכרת עוון ביום הזה), אלא על עצם קבלת מרותו של הקב"ה. ביום זה צריך יהודי לקבל עליו בשלמות עול מלכות שמיים, ולהחליט החלטה איתנה למלא את כל ציוויי ה'.
השופר, נוסף על היותו ביטוי להכתרת הקב"ה למלך, מעורר ומכריז: "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם". הוא מעורר את האדם לתשובה, לתיקון המעשים, לקבלת עול מלכות שמיים. השופר גם מבטא את צעקת ליבו של היהודי, את כאב נפשו על שנתרחק מאור הקדושה.
צעקות הלב
יש שני סוגים של צעקות כאב: כאשר הכאב עדיין נסבל, הוא בא לידי ביטוי במילים. עצם העובדה שהכאב יכול להתבטא במילים מוכיחה שזה כאב מוגבל. אך יש כאב עמוק יותר, כאב בלתי-נסבל, שאינו יכול לבוא לידי ביטוי במילים. המילים דלות ועלובות מכדי לבטא את הכאב הגדול. האדם צועק אז בלי מילים: "אוי! אוי!".
זו התקיעה בשופר – 'קול פשוט' – צעקה פשוטה, בלי מילים. היהודי חש צער עמוק ביותר על ריחוקו מה', על שבשנה שחלפה לא התקרב די הצורך אל הקב"ה. הכאב ממלא את כל ישותו, עד עומק נשמתו. זה כאב שאינו יכול להתבטא במילים. הוא פורץ החוצה ב'צעקה' של השופר.
לאחר מכן מתפרץ כאב עמוק יותר, המתבטא ב'שברים' וב'תרועה'. ה'שברים' מתוארים בגמרא "גנוחי גניח" [=גניחות], וה'תרועה' "ילולי יליל" [=יללות]. כאשר הכאב גובר, הוא אינו יכול להתבטא אפילו בצעקה פשוטה. האדם אינו צועק אלא גונח, גניחות קטועות. כשהכאב גובר עוד יותר אין האדם יכול אפילו לגנוח, והוא מייבב ומיילל: "אוי, אוי, אוי, אוי, אוי" (וכפי שהדרגות הללו מוסברות בהרחבה בתורת החסידות, בהתייחסות לכאב נפשו של היהודי).
כך השופר מבטא את צעקת הלב הפנימית של עם ישראל בראש השנה. צעקה זו מבטאת את רצונו העמוק של כל יהודי להיות קרוב אל ה' ולעובדו בכל ליבו. וזו עבודת התשובה של ראש השנה – צעקה מהמעמקים הפנימיים ביותר של הלב היהודי. הצעקה מגיעה עד פנימיותו של הקב"ה, עד עצמותו ומהותו יתברך, ומעוררת בו את הרצון למלוכה. כך עם ישראל מכתיר את הקב"ה למלך על עם ישראל, ובאמצעותו למלך העולם כולו. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
