"אני יודע היטב שאין ממש בעלילה זו", הנמיך השופט את קולו.
על ספסל הנאשמים בבית המשפט בעיר ז'יטומיר שבאוקראינה ישב רבי גדליה-משה גודלמן, לימים האדמו"ר החמישי מזווהיל. באותם ימים שימש רבה של העיר זווהיל (נובוהרד-וולינסקי). זה היה בשנת תרפ"ט (1929).
הוא הואשם – לא פחות – בריגול לטובת אויביה של רוסיה. העד מטעם התביעה היה למרבה הצער דווקא יהודי יודע ספר, הדור פנים, ששימש סוכן שתול של המשטרה החשאית הסובייטית. כמה שבועות קודם לכן התדפק סמוך לכניסת השבת על דלת ביתו של הרב, והציג עצמו כאורח שאין לו לאן לפנות. מובן שהרב הכניסו לביתו.
התברר שבאותה שבת נבר ה'אורח' במגירות הבית והטמין בתרמילו מסמכים 'מרשיעים'. בין השאר שם את ידו על תכתובות עם אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש, שנחשב 'אויב המשטר'. הנה ההוכחה שהרב מזווהיל 'מרגל'.
רבי גדליה-משה הביט בשופט שנכנס לאולם והופתע לגלות כי זה ידידו מנוער, שלמד עימו בחדר. לשמחתו, נטישתו של האיש את דרך התורה וחבירתו לאנשי השלטון באו מתוך מניעים של 'לתיאבון' בלבד, והוא לא היה רווי שנאת יהודים ויהדות. רצתה ההשגחה שדווקא הוא נבחר לחרוץ את דינו של רבי גדליה-משה.
השופט ביקש לשוחח עם ה'נאשם' ביחידות. "איך יכולת לרגל לטובת אויבינו?", שאל.
ה'נאשם' החזיר לו בשאלה: "וכי סבור אתה באמת שריגלתי?! האם אתה מאמין לזה?!".
השופט הניד בראשו. "מאמין אני לך, אך עליך לדעת כי העונש על ריגול הוא אחד – מוות. אם אשחרר אותך, יחשדו בי בסיוע למרגל, ואני עלול לשלם על כך בחיי. אוכל לעשות דבר אחד – לשלוח אותך לגלות".
שבע שנות גלות נגזרו על רבי גדליה-משה. הוא נשלח לעיר ארכנגלסק, בצפון-מערב רוסיה, קרוב לחוג הקוטב הצפוני.
חודש אלול היה קר, ואולם לרבי גדליה-משה היו דאגות אחרות לחלוטין. ראש השנה מתקרב, ואין לו שופר!
את חיפושיו אחר שופר התחיל כמה חודשים קודם לכן. הוא ניסה לברר היכן אפשר למצוא איל לחתוך את קרנו, או לחלופין קרן של בהמה כשרה שמתה בין הררי השלג. הוא הציע את מנת לחמו למי שימצא בעבורו קרן מתאימה.
בסופו של דבר הצליח רבי גדליה-משה להשיג את מבוקשו. במחיר יקר ביותר, שמנע מזון מפיו והרעיבו כהוגן, הצליח לקנות קרן של בהמה כשרה.
עכשיו היה עליו לעבד את הקרן ולהכשירה שתהיה ראויה לקיום המצווה. כשהצליח בכך, לא היה מאושר ממנו.
הימים הבאים עברו עליו מתוך התרגשות גדולה. מי היה מאמין שתישמע תקיעת שופר בתוך מבצרו של השטן עצמו. מן הסתם, הרהר בליבו, לא שמעו ערבות השלג שמסביב קול שופר מאז בריאת העולם.
אך המשימה עדיין הייתה קשה, וליבו הלם כל העת. האם יצליח לתקוע בשופר ולא יעמיד את עצמו בסכנת מוות?
בשחר ראש השנה התהלך רבי גדליה-משה דרוך כולו. השופר היה טמון בקפלי בגדיו, אך היכן יוכל לתקוע בו?
הוא החל לחפש מקום מסתור ראוי ולא מצא. כל מקום אפשרי עדיין היה חשוף לעין זרה, וגם אם יש פינה נסתרת, שומרי המחנה יוכלו בקלות לשמוע את קול השופר.
הבוקר עבר. השמש כבר עמדה באמצע הרקיע. רבי גדליה-משה עדיין לא מצא מקום ראוי לתקיעת שופר.
הוא מלמל בלחש, בשפתיים רוטטות, את תפילות היום מתוך הזיכרון, ושילב בהן תחינה עמוקה כי יזכה לתקוע עוד היום בשופר, אחרי כל המאמצים שעשה כדי להשיגו בדמים מרובים, תרתי משמע.
בצהריים יצאו האסירים לטיול היומי. הם צעדו בטור עורפי, מלוּוים חיילים קשוחים. והשמש עושה את דרכה בבטחה מערבה, מאיימת לשקוע בטרם יספיק לתקוע בשופר.
רבי גדליה-משה סירב ליפול לזרועות הייאוש, אף-על-פי שעוד מעט יעריב היום, וכל מאמציו הגדולים יהיו לשווא. שפתותיו לא פסקו מלהתחנן לבורא עולם.
הטיול הסתיים. האסירים כמעט שבו בחזרה אל הבניין. חלומו של רבי גדליה-משה לתקוע בשופר – כמעט נגוז.
ופתאום קרעה את הדממה יללת אזעקה. קטטה המונית פרצה באחד האגפים, ובמחנה הוכרז מצב חירום. חיילים החלו רצים, רובים בידיהם, אל מוקד המהומה.
בתוך כל ההמולה והמהומה ניצב רבי גדליה-משה ואושר עילאי ממלא את ליבו. הוא הוציא את השופר מתוך בגדיו, ובחסות האזעקה מחרישת האוזניים ניגש לקיים את מצוות היום בחדווה.
הוא בירך את הברכות ותקע. שלושים תקיעות. איש מלבדו בכל המחנה לא שמע את התקיעות הטהורות שבקעו מן השופר. רגליו היו בעיר הגלות, אך ראשו וליבו במקום אחר לגמרי.
בתום שלושים התקיעות השתתק צופר האזעקה. איש מהשומרים לא העלה על דעתו כי כל המהומה לא נוצרה אלא לשם אותן תקיעות, שהמליכו את הקב"ה למלך העולם גם בצפון הקר של רוסיה.
(על-פי 'יסודי עולם') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
