מושגים נוספים בנושא
	פסח / מצה
	פסח/ חמץ ומצה
	פסח/ יציאת-מצרים
	פסח/ שמות החג
	שביעי-של-פסח
	פסח-שני
	ל"ג-בעומר
	שבועות
	שבועות / אמירת התיקון
	מתן-תורה, חיזור על כל אומה
	ראש-השנה
	ראש-השנה - תקיעת שופר
	תקיעת שופר בראש-השנה שחל בשבת
	יום-הכיפורים
	סוכות

ט"ו-בשבט הוא ראש-השנה לאילנות, אך גם אנו, בני-האדם, מציינים את היום הזה. אין אומרים ביום זה 'תחנון', נהוג לאכול ביום זה מפירות האילן, וכו'. זאת, על יסוד הפסוק "כי האדם עץ השדה", שלכן חגו של האילן קשור גם-כן עם האדם.

על הפסוק הזה ("כי האדם עץ השדה") שואלת הגמרא (תענית ז,א): "וכי אדם עץ השדה הוא?!", והיא משיבה שיש שני פסוקים, האחד: "כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות", ופסוק שני: "אותו תשחית וכרת". מסבירה הגמרא: "אם תלמיד-חכם הגון הוא - ממנו תאכל (תלמד ממנו) ואותו לא תכרות; ואם לאו - אותו תשחית (סור מעליו)".

בפשטות משמשת ההשוואה של האדם לעץ השדה כמשל בלבד, ובמשל אין איש טוען שחייבת להיות זהות מוחלטת בינו לבין הנמשל. העובדה שהגמרא שואלת בכל-זאת את שאלתה ("וכי אדם עץ השדה הוא?!") מוכיחה שלדעתה, הדמיון בין האדם לעץ אינו משל בלבד, אלא שהעץ מבטא את כל מהותו של האדם. האומנם דווקא האילן - ה'צומח' - הוא זה שמתאר את מעלת האדם - ה'מדבר'?!

האילן קשור למקורו

מעלתו המיוחדת של הצמח (אף ביחס לסוג ה'חי' וה'מדבר') היא בכך שהוא אינו מסתיר את מקור חיותו. כל הנבראים נוצרו מן האדמה, כמאמר הפסוק: "הכל היה מן העפר", אך רק הצמח הוא המבטא את הקשר שלו אל האדמה, שממנה הוא ניזון: הצמח מחובר תמיד אל הקרקע ויונק ממנה את חיותו. אם מנתקים אותו מהאדמה, הוא גווע ונובל. בעלי-החיים והאדם, לעומת-זאת, אינם צריכים להיות קשורים אל שורשם ומקורם ואל אמם-יולדתם. הם יכולים ללכת ממקום למקום, ואינם זקוקים לאספקה שוטפת ומתמדת של חומרי-מזון.

בכך ייחודו של ה'צומח' על ה'חי' וה'מדבר'. הצמח מבטא את הקשר המתמיד שלו אל מקור-חיותו, עד שכל ניתוק ממקור-החיות גורם לכליונו. האילנות מבטאים זאת ביתר-שאת, שכן הם מתקיימים קיום ממושך וסובלים את כל שינויי העונות של השנה, ועם זאת נותנים פרי שנה אחר שנה (שלא כצמחים עונתיים, שמתים בתום עונתם). הדבר מראה על הקשר האיתן שלהם עם האדמה, עד שאפילו שינויי העונות אינם פוגמים בהם.

דצח"מ באדם

מוסבר בתורת החסידות, שגם בנפש האדם כלולים ארבעת סוגי ה'דומם', 'צומח', 'חי' ו'מדבר'. ה'דומם' שבנפש הן האותיות; ה'צומח' הן המידות (הרגשות), שנראית בהן צמיחה מקטנות לגדלות; ה'חי' הוא השכל, שיש בו תכונת חופש-התנועה למקומות שונים; וה'מדבר' שבנפש הוא עצם הנפש, שממנו מקור הדיבור.

אך המעלה של החיבור עם הנפש נראית דווקא ב'צומח' שבאדם - במידות, ברגש. הרגשות משקפים יותר מכל חלק אחד באישיות את מהות האדם. אף ביחסים בין אדם לחברו חשובים לנו הרבה יותר הרגשות מאשר השכל או כוח הדיבור. אנו אוהבים אדם טוב-לב, רגיש, ישר, הגון. כל אלה הן תכונות הרגש. זאת, משום שהרגשות מחוברים באורח מתמיד עם הנפש - בדיוק כשם שהצמח מחובר תמיד אל הקרקע.

תפקידו העיקרי של אדם עלי-אדמות אינו כל-כך פיתוח השכל, אלא בירור ותיקון המידות. כשאדם מעדן ומתקן את מידותיו, הוא מתקן את נפשו, כי המידות קשורות ישירות עם הנפש. כל מעלת השכל היא בכך שיש בכוחו להשפיע על הלב (גדולתו של "וידעת היום" היא בכך שהוא מביא ל"והשבות אל לבבך").

עתה אנו מבינים את משמעות הפסוק "האדם עץ השדה". כשם שעיקרו של אילן הוא חיבורו אל הקרקע, כך גם האדם, עיקרו הוא המידות שבלב. מבחנו של תלמיד-חכם אינו בחכמתו, אלא אם הוא "הגון". ורק אם מידותיו הן כראוי, אז "ממנו תאכל" - ממנו תלמד.