מושגים נוספים בנושא
	פסח / מצה
	פסח/ חמץ ומצה
	פסח/ יציאת-מצרים
	פסח/ שמות החג
	שביעי-של-פסח
	פסח-שני
	ל"ג-בעומר
	שבועות
	שבועות / אמירת התיקון
	מתן-תורה, חיזור על כל אומה
	ראש-השנה
	ראש-השנה - תקיעת שופר
	תקיעת שופר בראש-השנה שחל בשבת
	יום-הכיפורים
	סוכות

המצווה המרכזית של ראש-השנה היא התקיעה בשופר - "מצוות היום בשופר". רמזים רבים ומשמעויות רבות יש במצווה זו. תורת החסידות שמה דגש על שני היבטים עיקריים שיש בשופר: א) באמצעותו נעשית הכתרתו של הקב"ה למלך על עם-ישראל ועל העולם, כמנהג המלכים, שבעת הכתרתם תוקעים בשופרות; ב) כוחו של השופר לעורר רגשות של תשובה, והביטוי שיש בו לצעקת-הלב של היהודי.

הכתרת הקב"ה למלך

הדברים הללו קשורים זה בזה. כשיהודי בא בראש-השנה להכתיר את הקב"ה למלך, והוא מבקש: "מלוך על העולם כולו בכבודך" - מתבקשת שאלה פשוטה: הרי בשנה שעברה היה הקב"ה מלך על העולם; האמנם ציית אותו יהודי לרצונו? האם קיים את מצוותיו כראוי? כל לב יודע מרת נפשו, שהיו במשך השנה דברים שיש בהם משום מרידה במלכות-שמיים; אם-כן, מה לו לבוא עכשיו ולבקש שהקב"ה ימלוך על העולם?!

על-כן חייבת לבוא לפני ההכתרה עבודה של תשובה. היהודי צריך לשוב בתשובה שלימה על מעשיו בעבר, ואז יוכל לבקש באמת ובתמים שהקב"ה ימלוך על העולם. זה הקשר בין הכתרת הקב"ה למלך לבין עבודת התשובה שבראש-השנה. אלא שבראש-השנה התשובה אינה על החטאים והעוונות המוגדרים שעבר היהודי (שכן אין הזכרת עוון ביום זה), אלא על עצם קבלת מרותו של הקב"ה. ביום זה צריך יהודי לקבל על עצמו בשלימות את עול מלכות-שמיים ולהחליט החלטה איתנה בנפשו שישמע לכל אשר ה' מצווה אותו.

השופר, נוסף על היותו ביטוי להכתרת הקב"ה למלך, קורא: "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם". הוא מעורר את האדם לתשובה, לתיקון המעשים, לקבלת עול מלכות-שמיים. השופר גם מבטא את צעקת לבו של היהודי, את כאב נפשו על שנתרחק מאור הקדושה.

בלי מלים

יש שני סוגים של צעקות-כאב. כאשר הכאב נסבל עדיין, הוא בא לידי ביטוי במלים. האדם אכן צועק מכאב, אך הוא מבטא את כאבו במלים. עצם העובדה שהכאב יכול להתבטא במלים מוכיחה, שזהו כאב מוגבל. אולם יש כאב עמוק יותר, כאב בלתי-נסבל, שאינו יכול לבוא לידי ביטוי במלים. האדם חש שהמלים הן דלות ועלובות ואינן יכולות לבטא את כאבו הגדול. הוא צועק בלי מלים, צעקות: "אוי!, אוי!", כי אין לו דרך אחרת לבטא את כאבו.

זו התקיעה בשופר - "קול פשוט" - צעקה פשוטה, בלי מלים, בלי מנגינה. היהודי חש צער עמוק ביותר על ריחוקו מה', על שלא התקרב די-הצורך אל הקב"ה בשנה שחלפה. הכאב ממלא את כל ישותו, עד עומק נשמתו. זהו כאב שאינו יכול להתבטא במלים. הוא פורץ החוצה ב'צעקה' של השופר.

לאחר מכן יש כאב עמוק יותר, המתבטא ב'שברים' וב'תרועה'. ה'שברים' מתוארים בגמרא כ"גנוחי גניח" (=גניחות), וה'תרועה' כ"ילולי יליל" (=יללות). כאשר הכאב גובר, הוא אינו יכול להתבטא אפילו בצעקה פשוטה. האדם אינו צועק אז, אלא גונח, גניחות קטועות. כשהכאב גובר עוד יותר - אין האדם יכול אפילו לגנוח, והוא מייבב ומיילל: "אוי, אוי, אוי, אוי, אוי". (וכפי שהדרגות הללו מוסברות בהרחבה בתורת החסידות, בהתייחסות לכאב-נפשו של היהודי).

בדרך זו מבטא השופר את צעקת הלב הפנימית של עם-ישראל בראש-השנה. צעקה זו מבטאת את רצונו העמוק של כל יהודי להיות קרוב אל ה' ולעבדו בכל לבו. וזו עבודת התשובה של ראש-השנה - צעקה מהמעמקים הפנימיים ביותר של הלב על הריחוק מהקב"ה. צעקה זו מגיעה עד פנימיותו של הקב"ה, עד עצמותו ומהותו יתברך, ומעוררת אצלו את הרצון למלוכה. כך מכתיר עם-ישראל את הקב"ה למלך על עם-ישראל, ובאמצעותו למלך כל העולם כולו.