מושגים נוספים בנושא
	פסח / מצה
	פסח/ חמץ ומצה
	פסח/ יציאת-מצרים
	פסח/ שמות החג
	שביעי-של-פסח
	פסח-שני
	ל"ג-בעומר
	שבועות
	שבועות / אמירת התיקון
	מתן-תורה, חיזור על כל אומה
	ראש-השנה
	ראש-השנה - תקיעת שופר
	תקיעת שופר בראש-השנה שחל בשבת
	יום-הכיפורים
	סוכות

בחנוכה היה ניצחון גדול ביותר של עם-ישראל על היוונים. אולם כאשר הגמרא (שבת כא,ב) שואלת "מאי (מהו) חנוכה?", אין היא מזכירה כמעט את ניצחון המלחמה ומתמקדת בנס פך השמן: "כשנכנסו יוונים להיכל, טימאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה מלכות בית-חשמונאי וניצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן, שהיה מונח בחותמו של כהן-גדול; ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים".

נס השמן מבטא את מהותו האמיתית של חנוכה. שאלת הגמרא "מאי חנוכה?" פירושה - מהי מהותו האמיתית של חנוכה. והתשובה על כך היא, שמהותו האמיתית של חנוכה היא נס פך השמן. הן לגבי היוונים והן לגבי היהודים היווה השמן סמל ודגל, ולכן התמקד המאבק ביניהם - בשמן.

השמן והתורה

הבה נחזור אל סיפור הגמרא. היא מתארת את כניסתם של היוונים למקדש. אין שום רמז לחבלה במקדש ובכליו. אין שום איזכור להפרעה בתיפקודו של בית-המקדש. היוונים מתרכזים בדבר אחד ויחיד - הם מטמאים את השמנים. לא שופכים, לא שוברים, רק מטמאים. היוונים יודעים בדיוק מה הם רוצים - לא מפריע להם שהיהודים עובדים את ה' בבית-המקדש ומדליקים נרות לשמו; מפריע להם שהם משתמשים בשמן טהור. היוונים נאבקים כדי שהיהודים ידליקו את הנרות בשמן טמא.

בקבלה ובחסידות מסמל השמן את החכמה. למעשה רמוז הדבר גם בגמרא (מנחות פה,ב): "מתוך שרגילים בשמן זית, חכמה מצויה בהם" - הרי לפנינו הקשר בין השמן לחכמה. שמן בעם-ישראל מסמל את חכמת התורה - "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים". וכאן נטושה המלחמה בין עם-ישראל ליוונים - על טהרתה של חכמת התורה.

מאבק זה בא לידי ביטוי בכך שהיוונים "טימאו כל השמנים". ההקפדה של עם-ישראל להדליק את המנורה בשמן טהור, אין בה לכאורה שום היגיון. אם היו אוכלים את השמן או אפילו מקריבים אותו על-גבי המזבח, יש מקום לדבר על טומאה וטהרה. אך כאשר השמן משמש למאור בלבד - האם יש הבדל בין אור של שמן טהור לאור של שמן טמא?! הרמב"ם אומר שכל הנושא של טומאה וטהרה "אינם מדברים שדעתו של אדם מכרעתם, והרי הם מכלל החוקים". על-אחת-כמה-וכמה שההקפדה על הדלקת המנורה בשמן טהור דווקא, היא דבר על-שכלי לחלוטין. נגד זה התקוממו היוונים - נגד היסוד העל-שכלי שיש בשמן של עם-ישראל, קרי: בחכמת התורה.

יסוד על-שכלי

התורה היא חכמה, וככזו היא נתפסת בכלי השכל. היא ניתנה כדבר שמובן בשכל ובהיגיון, והיא עצמה אף מחייבת ללמדה ולהבינה כשם שלומדים ומבינים כל דבר-חכמה: צריך ללמוד, להתעמק, להקיש דבר לדבר, להקשות, לתרץ וכו'. כשרב פוסק הלכה, הוא חייב לנמקה בשכל ובהיגיון; אבוי לו אם יפסוק הלכה על-פי השראות 'על-שכליות'.

אך אף-על-פי-כן יש בתורה יסוד על-שכלי מובהק. יהודי שלומד תורה יודע, שאותו צד מובן ומושג שיש בתורה, אינו אלא חלק ממהותה. התורה, במהותה האמיתית, היא חכמתו של הקב"ה, שלמעלה לגמרי מהשכל וההבנה האנושיים; אלא שהקב"ה הלביש את חכמתו העצמותית בלבוש שכלי, שאף אנו נוכל להבינה ולתפסה בשכלנו. הכרה זו משנה באופן מהותי את גישתו של יהודי לתורה. הוא אינו ניגש אליה כאל כל חכמה ושכל. יש בגישתו יסוד של קדושה, של התבטלות, של טהרה.

כשיהודי לומד את סברותיהם של אביי ורבא, אין הוא מרגיש את עצמו בר-סמכא לצידם. הוא מבין, שסברותיהם של התנאים והאמוראים, אף שהיו בני-אדם, הרי הן שכל טהור, שכל אלוקי. הם למדו תורה מתוך התבטלות גמורה לקב"ה. לימודם היה תורה-לשמה, במלוא מובן המושג. לכן זכו שסברותיהם יכוונו לאמיתתה של תורה וייעשו חלק מהתורה. לכן גם היהודי הלומד מתקדש ומיטהר, כדי לזכות ששכלו יהיה כלי לתורה.

דבר זה לא יכלו היוונים לקבל. הם ביקשו לראות בתורה חכמה ושכל ככל החכמות. הם טימאו את השמן, המסמל את התורה. ניצחון החשמונאים הוא ניצחון הקדושה והטהרה, ולאורם אנו לומדים תורה ומקיימים מצוות עד היום הזה.