פורים, היום העליז והשמח הזה, הוא גם יום רציני מאוד. מבחינת תוכנו הפנימי, יש זיקה עמוקה בינו לבין יום-הכיפורים, וגדלה מעלתו של פורים, שיום-הכיפורים הוא רק כ-פורים, כמו פורים. קשר דומה קיים בין פורים גם לחג-השבועות, זמן מתן-התורה.
על הפסוק "קיימו וקיבלו היהודים" (שבמגילת אסתר) אומרים חז"ל (שבת פח,א), שבכך התבטל מה שבמתן-התורה "כפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית", שכן היהודים קיבלו בימי מרדכי ואסתר את התורה מחדש, מרצונם הטוב. בכך גדול יום הפורים מיום מתן-התורה, שהרי במתן-התורה אמר עם-ישראל 'נעשה ונשמע' מכוח הכפייה של 'הר כגיגית', ואילו בפורים קיבל העם את התורה מרצונו החופשי. על כן נאמר (במגילה) "וקיבל היהודים את אשר החלו לעשות", כי מעמד הר-סיני נחשב התחלה בלבד לגבי קבלת התורה בפורים.
כפייה של אהבה
במה התבטאה הכפייה של ה'הר כגיגית' בשעת מתן-התורה? מוסבר בתורת החסידות, שלא היתה זו חלילה כפייה שלילית, נגד רצון העם. להיפך: העם אמר 'נעשה ונשמע' באהבה רבה ועצומה לקב"ה. אלא שאהבה זו עצמה - היא-היא הכפייה. בשעת מתן-התורה גילה הקב"ה לעם-ישראל אהבה נפלאה. הוא הציף אותם באורו האין-סופי, עד שפרחה נשמתם. קירבה זו מצד הקב"ה יצרה מצידם משיכה עצומה כלפיו, עד שאמרו 'נעשה ונשמע'. וזה נקרא "כפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית", מכיוון שעל-ידי אהבה עליונה זו ניטלה מהם הבחירה החופשית.
בימי הפורים היה מצב הפוך. לא זו בלבד שלא היה אז גילוי שכינה, אלא היו אלה ימים של הסתר-פנים (וכמאמר חז"ל: "אסתר מן התורה מניין? דכתיב: ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא"). כל פרשת הגזירה והנס באו כאילו בדרכי הטבע, מבלי שיתגלה באופן גלוי וברור כוחו העל-טבעי של הבורא. במגילה לא מוזכר שם ה' אפילו פעם אחת.
במצב כזה של הסתר-פנים היו היהודים נתונים במשך כל השנה של גזירת-המן. היתה זו הפעם הראשונה שהעם היהודי כולו הועמד במבחן נאמנות לקב"ה. הניסיון היה קשה ביותר. מצד אחד ריחפה על ראשיהם גזירת-השמדה כללית, ומנגד עמדה לפניהם האפשרות להמיר את דתם ולהינצל. ואף-על-פי-כן לא נמצא ביניהם אפילו יהודי אחד שעלתה על דעתו מחשבה כזאת. היתה זו הצהרת-אמונים מחודשת של העם היהודי לקב"ה ולתורתו, והיא לא באה הודות להתגלות עליונה מצד הקב"ה, אלא בבחירתו החופשית של העם. בימי הפורים קיבל העם מחדש, מרצונו החופשי, את התורה, ובכך גדולת הימים הללו.
הדעת מפריעה
כיצד בא דבר זה לידי ביטוי בצורה שבה אנו מציינים את נס פורים? זהו ה"עד-דלא-ידע" ("חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי"). בפורים צריך יהודי להתעלות מעל השכל והדעת ("עד-דלא-ידע"), ולחשוף את הקשר העל-שכלי בינו לבין הקב"ה והתורה.
מסירות-הנפש של העם היהודי בימי אחשוורוש לא היתה שכלית והגיונית. היא היוותה ביטוי לקשר העמוק, העל-שכלי, בין נשמת היהודי לבין הקב"ה. אי-אפשר להסבירה בהיגיון, כי היא עומדת מעל להיגיון. הקשר העצמותי הזה מתגלה מדי שנה בפורים, אלא שכאשר השכל והדעת שולטים בנו, איננו יכולים לחוש אותו כראוי. על-כן צריך יהודי להתעלות מעל השכל והדעת, ולו על-ידי 'לבסומי', ואז יכולה להתגלות בו מהותו הפנימית - הקשר העצמותי עם הקב"ה. (כדוגמת הנבואה שאינה שורה אלא בלילה או ביום "אחר שתיפול עליהם תרדמה", והדבר כרוך ב"אבריהם מזדזעין וכוח הגוף כשל ועשתונותיהם מתטרפות" (כדברי הרמב"ם)). |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
