ביקורו הפתאומי של האיכר בשעת לילה, בעיצומו של חג, היה תמוה ביותר. "אין לכם ממה לחשוש", הרגיע אותם ניקולאי, בעודו פוסע לעבר השולחן הערוך בכל טוב
ליל שמיני עצרת בכפר האוקראיני מיריה, הסמוך לעיירה בוגופול (כיום חלק מהעיר פרבומייסק, במחוז אודסה, אוקראינה).
משפחתו של ר' עוזר רפאלוביץ' ישבה בסוכה סביב שולחן החג. פתאום הופיעה בפתח דמות בלתי-צפויה. זה היה ניקולאי איוואניטש, אחד מאיכרי הכפר.
בני המשפחה נבהלו. ביקורו הפתאומי של האיכר בשעת לילה, בעיצומו של חג, היה תמוה ביותר. "אין לכם ממה לחשוש", הרגיע אותם ניקולאי, בעודו פוסע לעבר השולחן הערוך בכל טוב. הוא הביט במאכלים הטובים ואמר: "אני רק רוצה לשבת איתכם זמן מה וליהנות מחברתכם".
אבי המשפחה השתומם אך הזמין אותו לשבת. הוגשו לו חלה, חתיכת דג וכוס וודקה. ניקולאי אכל ושתה, ישב עם הסועדים זמן קצר, ולאחר מכן קם והלך בלי לומר דבר. הופעתו המוזרה נותרה בגדר תעלומה בעבור בני המשפחה. ניקולאי לא טרח להסביר את פשר ביקורו המפתיע.
ר' עוזר הכיר מעט את ניקולאי. כמי שהחזיק בית מסחר, הכיר את איכרי הכפר. ניקולאי היה אחד מהם, אך שונה מחבריו. הוא לא שתה לשוכרה, מיעט בדיבור, ולא נשמעו מפיו דברי ההבל שהיו שגורים על לשונם של איכרי המקום. הוא נחשב אדם אמיד. היהודים הכירו אותו כסוחר קשה, והיו שאמרו כי הוא מבין יידיש, ולכן מכיר את כל שיטות המסחר של הסוחרים היהודים.
אחד הנוכחים בסעודת החג בליל שמיני עצרת בסוכתו של ר' עוזר היה אחיינו, ר' משה רפאלוביץ', שהתגורר לימים בבוגופול והיה סוחר אמיד.
בחודש אדר תרמ"א (1881) נרצח הצאר הרוסי, אלכסנדר השני, בידי מתנקשים, שהשליכו פצצה לעבר הכרכרה המלכותית. בעיתונות הרוסית היו שהפנו אצבע מאשימה לעבר היהודים, ובמהרה החלו מעשי פרעות ביהודים.
ר' משה החליט שצריך לעזוב את רוסיה ולעלות לארץ ישראל. אחרי חג הפסח תרמ"ב (1882) יצאו הוא ובני משפחתו לדרך, לא קודם שעברו דרך סדיגורה, לקבל את ברכת האדמו"ר הזקן מסדיגורה.
משפחת רפאלוביץ' השתקעה בירושלים, ור' משה היה מקורב מאוד לר' ניסן ב"ק. יום אחד חזר הביתה נרגש. "אני לא מאמין למה שראו עיניי!", קרא בהתרגשות אל זוגתו. "את זוכרת את ניקולאי איוואניטש?".
"ודאי שאני זוכרת", ענתה האישה. "אני גם זוכרת כי יום אחד נעלמה משפחתו מהכפר ועד היום לא נודעו עקבותיהם".
"ראיתי אותו עכשיו בדירתו של ר' ניסן ב"ק!", אמר ר' משה בעיניים נוצצות. "זה צפניה הגר!".
.jpeg)
שכונת ניסן ב"ק בירושלים, לפני חורבנה במאורעות תרפ"ט
הוא סיפר לילדיו על פגישתו האחרונה עם ניקולאי. זה היה כאשר ר' משה נסע במרכבתו בדרך המובילה לעיירה. באמצע הדרך ראה את ניקולאי צועד ברגליו. הוא ביקש מהעגלון לעצור והציע לניקולאי לעלות למרכבה. ניקולאי נענה, ובמהלך הדרך סיפר לו את סיפור חייו.
ניקולאי גילה כי נולד במשפחה יהודית, ובהיותו בן עשר נחטף לצבא הצאר והיה מהקנטוניסטים. כשסיים את שירותו הצבאי התגלגל לכפר, נשא אישה והצליח להתבסס ולהיות איכר אמיד.
את יהדותו מעולם לא שכח, אך במרוצת השנים כמעט לא חשב עליה. משום כך אף התרחק מן היהודים. אלא שבחודשים האחרונים קרה משהו. "כבר כחצי שנה", סיפר לר' משה, "אני רואה כמעט בכל לילה את אימי בחלום. אני שומע את קולה הקורא אליי: 'חזור לעמך ולמולדתך'. בתחילה לא ייחסתי לכך חשיבות, אבל בזמן האחרון החלום חוזר ונשנה, וקולה של אימי אינו נותן לי מנוחה".
עוד סיפר ניקולאי, כי הוא חוזר עכשיו מהרבי מטולנה, שאליו הלך לבקש את עצתו. הרבי אמר לו כי אין בידו לעשות דבר, שכן חזרתו ליהדות עלולה להגביר את השנאה ליהודים באזור ולסכן את חייהם. "אם רצונך לשוב ליהדות", יעץ לו הרבי, "צא מגבולות המדינה".
בהגיעם לעיירה נפרד ניקולאי מר' משה, והם לא נפגשו עוד עד אותו יום, בירושלים.
עכשיו סיפר לר' משה כי בשובו לכפר סיפר לאשתו על החלטתו לשוב אל חיק היהדות. הוא הציע לה את כל רכושם, אך היא השיבה לו במילותיה של רות המואבייה: "עמך עמי ואלוקייך אלוקיי". ניקולאי מכר את כל רכושו ויום אחד נעלם עם אשתו ובני משפחתו.
בני המשפחה עברו את הגבול האוסטרי והגיעו לסדיגורה. שם, בעצת הרבי מסדיגורה, חזר ניקולאי ליהדותו. אשתו התגיירה, ובניו נימולו. ניקולאי קיבל את השם צפניה, ומאז נקרא צפניה הגר. אשתו כונתה 'שרה הגיורת'. בהמשך עלתה המשפחה לארץ ישראל והשתכנה בעיר העתיקה בירושלים.
לימים סיפרו כי אחֶיה של שרה ביקרו בירושלים, מצאו אותה, והתחננו לפניה שתשוב עימם לארץ מולדתה. היא השיבה להם: "יהודייה אני ויהודייה אמות".
(על-פי 'ציונים ותמרורים', ספרו של ישעיהו רפאלוביץ') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 18:06
זריחה: 6:46
