מדורים נוספים
	שיחת השבוע - כל המדורים ברצף גיליון 2073
	חודש ההצטיידות לשנה החדשה
	יש חדש
	סוד האבוקות המתעופפות
	חג הסוכות
	כוונות הנענועים
	מלחמה שהקב"ה ינהל
	שתי רמות באחדות
	סוכה מול קנה הרובה
	רציתי לשאול
	חובת סוכה לילדים
	יצירות פלא בתוך הסוכה

רבי שניאור הרים את עיניו. לרגע הצטלב מבטו עם מבטו של החייל. הוא ראה את הרובה מכוּון אליו, ראה את החייל העומד מולו, ופשוט חזר לעבודתו

"אבא, אל תעשה את זה. מסוכן לצאת מהבית!", התחננו בני המשפחה. "השוטרים עלולים לעצור אותך ואף לפגוע בך חלילה על הפרת העוצר!".

אלה היו שנות הזעם, שבהן העולם כולו נשטף בדם, עשן ואבק שריפה. אירופה בערה, וסחפה בעקבותיה את העולם כולו למערבולת איומה של שפיכות דמים.

גם ארץ ישראל, שהייתה נתונה באותם ימים לשלטון המנדט הבריטי, הייתה רוויה בדם, וההפקרות שנהגו השלטונות כלפי היהודים גם היא גאתה.

ארגוני המחתרות של היישוב היהודי פעלו כנגד הבריטים, ובתגובה הקשיחו הללו את יחסם כלפי היהודים.

בראש השלטון הבריטי בארץ עמד הנציב העליון, סר הרולד מקמייקל, שיחסו ליישוב היהודי היה עוין במיוחד.

בי"ב בתשרי תש"ה (1944) אירע בלב ירושלים מאורע שהסעיר את העיר. לוחמי לח"י ארבו לתומאס ג'יימס וילקין, מבכירי הבולשת הבריטית, שהיה ממונה על המחלקה היהודית בבולשת, וירו בו למוות.

וילקין נחשב אחד מאויביה המרכזיים של המחתרת, בין השאר בשל מעורבותו במרדף אחר אנשי לח"י ובפרשת מותו של מפקדם, אברהם שטרן, שכונה יאיר.

התגובה הבריטית לא איחרה לבוא. מייד אחרי ההתנקשות הטילו השלטונות עוצר כללי על ירושלים, והחלו במסע חיפושים, סריקות ומעצרים, בניסיון ללכוד את מבצעי ההתנקשות. הכניסות והיציאות נחסמו, והעיר כולה נכנסה למצב של מצור.

בעבור תושבי ירושלים זה היה עיתוי קשה במיוחד. בתפר שבין יום הכיפורים לחג הסוכות כולם שוקדים על בניית סוכות, קניית ארבעת המינים והצטיידות במצרכי מזון לחג הקרב.

אלא שהחנויות ננעלו על סורג ובריח ואיש לא העז לצאת אל הרחוב. הכול ידעו כי הפרת העוצר עלולה להסתיים במעצר. איש לא היה מוכן להסתכן בהסתבכות עם החיילים.

אך הבעיה הקשה מכול הייתה הסוכה. כיצד יבנו סוכה כשהיציאה לרחוב אסורה ומסוכנת?

רוב התושבים השלימו עם המציאות והבינו שהשנה, ככל הנראה, לא תהיה להם סוכה, אם כי התפללו לשינוי ונס. לא כך חשב רבי שניאור פרידמן.

"אם הקב"ה מצווה לבנות סוכה — בונים!". רבי שניאור פרידמן

רבי שניאור היה מדמויות ההוד של ירושלים. הוא התגורר בחצר נייטין, מתחם בניינים שנבנה סמוך לשכונת מאה שערים, והיה תלמיד-חכם וירא שמיים, עובד ה' ומקפיד על קלה כחמורה. הוא גם נודע במעשי חסד שעשה, בדאגה ליתומים ונזקקים, וכל זה מתוך ענווה וזהירות מופלגת בכבוד הזולת.

רבי שניאור ידע היטב את המתרחש בחוץ. הוא הכיר את יחסם של הבריטים ליהודים וידע שהרחובות אינם מקום בטוח בימים האלה. אך לא העלה על דעתו שחג הסוכות יעבור עליו בלי לשבת בסוכה. הוא החליט להפר את העוצר ולצאת לבנות סוכה.

בני ביתו ניסו לשכנע אותו לוותר וביקשו שימתין עד שיוסר העוצר, אך הוא לא השתכנע. כשראו שאי-אפשר לשכנעו, ניסו למנוע בגופם את יציאתו. רבי שניאור הביט בהם ואמר בקול יוקד: "ילדים יקרים, אם הקב"ה מצווה לבנות סוכה – בונים!".

סוכות העץ

הוא יצא מהבית ובהתלהבות של קדושה החל לגרור דופנות, קורות וסכך. קולות הגרירה נשמעו היטב ובלטו בדממת העוצר. שכנים הציצו החוצה בתימהון. מי האיש שמעז להפר את העוצר?! ואז גילו שזה רבי שניאור, שהחל לבנות את סוכתו במרכז החצר, כפי שעשה כל השנים. הוא הלך וחזר שוב ושוב, מביא עימו בכל פעם את החומרים הנחוצים לבניית הסוכה.

ואז זה קרה. לפתע נשמעו צעדים, וחייל בריטי נכנס לחצר. הוא הבחין מייד ברבי שניאור, העומד במרכז החצר ובונה סוכה בעיצומו של העוצר. הוא התקרב והמתין שרבי שניאור יבחין בו, אך זה המשיך בעבודתו כאילו אינו רואה אותו.

חמתו של החייל בערה בו. הוא הרים את רובהו, וכיוון אותו אל רבי שניאור. אך זה המשיך בשלו. החייל ביקש כנראה להשיג זווית טובה יותר. הוא עלה במדריגות בית הכנסת 'בית מנחם' המפורסם, ומשם כיוון את הרובה ישירות אל ראשו של רבי שניאור.

רבי שניאור הרים את עיניו. לרגע הצטלב מבטו עם מבטו של החייל. הוא ראה את הרובה מכוּון אליו, ראה את החייל העומד מולו, ופשוט חזר לעבודתו. הוסיף להעמיד את הדופן, לסדר את הקורות ולהתקדם בבניית הסוכה.

החייל הביט בו בתדהמה. שניות ארוכות צפה בפלא המוזר מבעד לכוונת הרובה. ופתאום הוריד את הרובה, הסתובב, ירד במדריגות ונעלם מעבר לעיקול הרחוב.

רבי שניאור לא עצר גם עכשיו. הוא המשיך בבניית הסוכה מתוך שלווה ושמחה של חיבוב המצווה, כאילו לא התרחש דבר.

(על-פי 'עבד נאמן')