אלסרי היה נכנס אל יצרני הערק היהודים ומאיים עליהם כי אם לא ייתנו לו לשתות, ילשין עליהם לשלטונות שהם מוכרים ערק למוסלמים
ריחו החריף של הערק היכה באפו של מקבל אלסרי. הוא ידע היטב שרק בשכונות היהודים אפשר לטעום מהמשקה האסור בלי להיתפס כעובר על דת האסלאם, ובפרט שהשתייה אצל היהודים הייתה חינם...
אלסרי, מתושביה המוסלמים של צנעא, היה שונא ישראל מובהק. עיסוקו במסחר עצי הסקה הביאו תכופות אל שכונות היהודים, ושם נחשף למאכלי היהודים שאותם חיבב באופן מיוחד. בכל הזדמנות שנקרתה בדרכו היה מתגנב לחתונה, ברית או שמחה משפחתית גם בלי שהוזמן, ושם היה מוצא את פורקנו, אף-על-פי שהדבר מנוגד לחוק ולכללי הנימוס.
נוסף על כך הייתה לאלסרי חולשה גדולה לערק. המשקה האלכוהולי אסור על המוסלמים, אבל הוא לא יכול היה לוותר עליו. הוא היה נכנס אל יצרני הערק היהודים ומאיים עליהם כי אם לא ייתנו לו לשתות, ילשין עליהם לשלטונות שהם מוכרים ערק למוסלמים. זו נחשבה עבירה חמורה ביותר, שכן היא מפתה את המוסלמים לעבור על חוקי דתם, והעונש עליה היה כבד.
התנהגותו עוררה כלפיו זעם רב בקרב היהודים, אך הם נזהרו מלפגוע בו. מתוך פחד ותקווה לשמור על שקט מצידו, ניסו תמיד לפייסו בדרכים שונות.
לימוד תורה בבית הכנסת בצנעא לפני כ 125- שנה (צילום: הרמן בורקהרט)
יום אחד נטפל אלסרי אל אחד מיהודי צנעא. פניו היו קודרות וקולו מאיים: "אם לא תיתן לי ערק, אלשין עליך לשלטונות. אומר להם שאתה מוכר ערק למוסלמים. ראה הוזהרת!".
בערב הופיע אלסרי בבית היהודי וגילה כי הוא מסב לשולחן עמוס בכיבוד וערק. עיניו יצאו מחוריהן. "הזהרתי אותך!", רמז המוסלמי בפנים מאיימות.
היהודי נבהל מהדברים, אך כלפי חוץ שמר על קור רוח. "קח לך ערק כמה שרק תרצה, אך תבטיח לי שלאחר מכן תסתלק מביתי במהירות".
המוסלמי שמח על ההצעה והחל לרוקן לפיו את הכוסות שנמזגו לו זו אחר זו. גופו לא היה מורגל בשתייה מרובה כל-כך של אלכוהול, והוא החל לאבד שליטה. עיניו חשכו ודיבורו נעתק מפיו. היהודי נבהל וגרר אותו לרחוב, ושם קרס ומת.
חרדה אחזה ביהודי. "אם יגלו את גופתו יאשימו אותנו ברצח", אמר לאשתו. בחסות החשיכה גרר את הגופה אל אחד הרחובות הצדדיים הריקים והניחה שם.
מפחד שמא יתגלה המעשה ברח היהודי מן העיר אל אחד הכפרים בסביבה. לאשתו הורה כי לכל מי שישאל עליו תאמר שהוא כבר שלושה ימים מחוץ לעיר.
למחרת יצאו בניו של אלסרי לחפש את אביהם. הם פנו לשכונות היהודים, שכן הכירו את מנהגיו לבלות שם. כעבור זמן קצר מצאו את גופתו מוטלת באחד הרחובות. קמה מהומה רבתי. המוסלמים טענו כי היהודים רצחו את אחיהם, והמושל הורה לאסור את נכבדי היהודים.
בינתיים הופיעו מי שהעידו כי ראו את אלסרי נכנס לביתו של אותו יהודי, ואולם כאשר באו השוטרים לביתו, אמרה להם אשתו כי כבר שלושה ימים בעלה אינו בבית, וגרסתה התקבלה.
לאחר כמה ימים שוחררו העצורים היהודים, ואולם במקביל נפתחה חקירה נרחבת, כדי לאתר את הרוצח. בינתיים יצא פסק דין כי על היהודים לשלם כופר נפש בסכום עתק. ראשי הקהילה נדהמו מהגזירה והכריזו על צום ותפילה. הם כפרו בטענות וטענו שזו עלילת שווא.
השופט שניהל את המשפט היה שונא ישראל. טענתם של היהודים הייתה כי לא ייתכן להאשימם ברצח. ברור שאירע כאן מוות פתאומי, טענו, ואין ליהודים אחריות לשכרותו של האיש. לעומתם טען השופט כי לא ייתכן שהמוסלמי ימות פתאום בלי סיבה, וברור כי יד היהודים בדבר ועליהם לשלם את דמי הכופר.
השופט חרץ את דינו וכל שנותר היה לקבל את אישורו של המושל, הוואלי, על פסק הדין. בתום המשפט קם השופט בדרכו אל המושל, כדי להחתימו על פסק הדין. בעודו צועד על מדריגות בית המשפט אחז את השופט שבץ פתאומי והוא קרס במקום ומת.
מותו הפתאומי של השופט היה נס גלוי, שכן בכך הוא סתר את ליבת טענתו. הנה הוכח לכול כי ייתכן בהחלט שאדם ימות פתאום.
בעקבות הנס המופלא עלתה קרנם של היהודים בעיני הגויים, והללו נוכחו כי תפילת היהודים אינה חוזרת ריקם, ולפיכך פסקו מלהתנכל להם.
בשעת הלווייתו של השופט עמדו יהודים רבים בצד הדרך וצפו בנעשה. הם שמעו כמה מנכבדי המוסלמים מתלחשים כי היהודים הרבו לומר את מזמור קט בתהילים ואת פסוקי שירת הים 'ויושע', וכך העבירו את הגזירה מעל ראשם.
גם המושל לא האריך ימים. זמן קצר לאחר מכן נורה למוות כשביקר בבית המשפט. גם מותו נזקף לזכות תפילתם של היהודים.
(על-פי 'בתלאות תימן וירושלים') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:46
