מדורים נוספים
	שיחת השבוע 2009 - כל המדורים ברצף
	יש המוכיחים שאפשר לנצח
	יש חדש
	להבין את כוונת השליחות
	שירת ישראל
	לשם מה הספרים!
	השאיפה לראש ההר
	מפיצים באהבה
	הנער חזר לשורשיו
	רציתי לשאול
	פירות מהעץ
	המתמטיקאי שמחבר מדענים ליהדותם

המתמטיקאי הבכיר מנובוסיבירסק שבסיביר סבל מאנטישמיות בקריירה האקדמית. דווקא הרדיפה הזאת הביאה אותו לחפש את שורשיו ולהפוך לשליח של אור

תעודת זהות. הפרופ' ליאוניד ארקדביץ בוקוט נולד בשנת תרצ"ז (1937) בקרופקי, מחוז מינסק, בבלרוס. כתב שישה ספרים ומאות מאמרים במתמטיקה, והכשיר בין השאר את יפים זלמנוב, מבכירי המתמטיקאים בארה"ב. יהדותו, שהתעוררה מתוך קשיים, נהפכה לימים לשליחות הייחודית שלו – לחבר מדענים יהודים לתורה ולקב"ה.

הרב והפרופסור. המתמטיקאי והרב זקלס

ילדות. נולדתי לאם יהודייה, הינדה, מנהלת גני ילדים מוכשרת ואהובה, ולאב לא-יהודי. במלחמת העולם השנייה, כשהגרמנים חיפשו יהודים בכפרנו, המקומיים כיבדו את אימי ולא הסגירו אותה, מתוך הערכה לחסדה ולעבודתה. אך בשנת תש"ג (1943), כשהייתי בן שש, חבר לעבודה, שידע על יהדותה, הסגיר אותה. אסרו אותה ואותי, ילד בן שש, ולאחר זמן הנאצים רצחו אותה. אבי הצליח לחלץ אותי ברגע האחרון. הכאב הזה, על אובדן אימי בשל יהדותה, מלווה אותי מגיל רך.

אנטישמיות. בהיותי בן שש-עשרה נסעתי למוסקווה ללמוד מתמטיקה. האוניברסיטה הייתה עולם של הוכחות, משוואות וחקר. הצטיינתי, כתבתי מאמרים, התעמקתי בתחום האהוב עליי. חלמתי להתקדם, להיות מרצה בכיר, אולי ראש מחלקה. אך כשניסיתי לטפס בסולם האקדמי, נתקלתי בחומה בלתי-נראית. הדלתות נסגרו בפניי. התברר לי שהסיבה היחידה הייתה מוצאי היהודי.

הניצוץ. האנטישמיות במוסקווה הייתה שקטה אך מוחשית: מבטים קרים, תירוצים, דחיות. אבל דווקא מתוך החושך הזה ניצת בליבי הניצוץ היהודי. באותם ימים לא ידעתי מהי יהדות, אך הרגשתי שאני שייך לעם הזה.

נובוסיבירסק. בהיותי בן 26 עזבתי את מוסקווה ועברתי לנובוסיבירסק, עיר האקדמיה ברוסיה. שם, במכללת המתמטיקה, המשכתי את דרכי. כתבתי ספרים, פרסמתי מאמרים, והכשרתי תלמידים רבים. גם שם האנטישמיות לא הרפתה, אך הצלחתי להתגבר על המכשולים ולהפוך למדען בעל-שם. כתיבת הספרים והמחקר פרסמו את שמי, אך הרגשתי ריקנות פנימית. חיפשתי משמעות וחיבור למקורות.

התקרבות. כשנפתח בית הכנסת הראשון והמרכז הקהילתי בנובוסיבירסק, הרגשתי שאני צריך לבוא לשם. הרב זלמן זקלס, שליח חב"ד, קיבל אותי בחום. הוא לימד אותי תורה, סיפר על המצוות, והראה לי את יופייה של המסורת היהודית. עד מהרה נעשיתי מתפלל קבוע. בית הכנסת היה לביתי השני. הרגשתי שהקב"ה מושך אותי אליו, כאילו השורשים שהיו חבויים כל השנים התחילו לבצבץ. התחלתי להבין את משמעות היותי יהודי.

שליחות. הבנתי שתפקידי אינו מסתיים בתפילה ובלימוד. הזמנתי מדענים יהודים, עמיתים ממכללת המתמטיקה, למשרדי. הרב זקלס מסר להם שיעורי תורה, ואני עודדתי אותם להניח תפילין. עשרות מדענים, שמעולם לא נגעו בתפילין, התחברו למצווה זו בפעם הראשונה בחייהם. ראיתי איך הם מתחילים להרגיש קשר לשורשיהם, וזה חימם את ליבי.

"גאה להיות חלק מההתעוררות". בריקוד חסידי בבית הכנסת

הניצחון. המשרד שלי נהפך לבית חב"ד קטן, מקום שבו מתמטיקה ותורה נפגשות. כל הנחת תפילין, כל שיעור, הם ניצחון על האנטישמיות שבעבר ניסתה לדכא אותנו. אני גאה להיות חלק מהתעוררות זו, להראות לעמיתיי שהיהדות איננה עבר בלבד, אלא כוח חי לעתיד. בעבורי זו סגירת מעגל מרגש.

גאולה. כיום, על אף גילי, אני מקפיד ללכת לבית הכנסת בכל שבת. בשלג, בקרח, בכל מזג אוויר. האנטישמיות, שבעבר כאבה לי, נהפכה לגשר ליהדותי. בית חב"ד בנובוסיבירסק, בהובלת הרב, חיבר אותי לקב"ה, לתורה, למצוות. אני גאה להיות יהודי, לחבר מדענים לשורשים, להראות שמתמטיקה ואמונה הולכות יד ביד. בַמדענים שמתחברים לַתפילין, בשיעורי התורה במשרדי, אני רואה צעד קטן לקראת האחדות של עם ישראל, בגאולה הקרובה.