"הָרוֹאֶה מַיִם שׁוֹטְפִין וּבָאִין לְהַשְׁחִית בִּנְיַן חֲבֵרוֹ אוֹ לְהַשְׁחִית שָׂדֵהוּ – חַיָּב לִגְדֹּר בִּפְנֵיהֶם וּלְמָנְעָם, שֶׁנֶּאֱמַר: לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ" (הלכות גזלה ואבדה יא,כ)
היה אפשר לחשוב שחובת 'השבת אבידה' תקפה רק על חפץ שנעלם. באה הלכה זו ומבהירה: גם נזקי רכוש מוגדרים 'אבידה', ויש להשתדל למונעם. אך מהו שיעור המאמץ שנדרש מהאדם לשם כך?
אדמו"ר הזקן מגדיר זאת: "מצוות עשה לטרוח בגופו להציל ממון חברו מהפסד" (הלכות נזקי ממון ה). יש כאן הדגשה כפולה: מצד אחד 'לטרוח' – להתאמץ ולהשקיע מאמץ מרבי בהצלת רכוש רעהו, ואף אם מדובר במניעת נזק מזערי; מצד שני יש כאן הדגשה: 'בגופו' – ולא בממונו. שורת הדין אינה מחייבת להוציא כסף או להפסיד שעות עבודה למען מטרה זו, אלא אם כן ידוע בבירור שחברו ישלם על כך (שם הלכות מציאה לג־לד).
מהמילים "וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ" לומדים חז"ל שמצוות השבת אבידה קיימת גם על אבידת הגוף, שעל האדם להציל את חברו מפגיעה בגופו (סנהדרין עג,א).
ומה בדבר אבידת הנפש? נפלאים המה דברי ה'מנחת חינוך' באשר למצוות "הוכח תוכיח" (מצווה רלט). הוא קובע כי מוטלת חובה לעסוק בהפצת התורה ובהשבת יהודים לצור מחצבתם משום מצוות השבת אבידה. ובלשונו: "וַהֲשֵׁבֹתוֹ – לרבות אבדת גופו, על אחת כמה וכמה דאם יכול להציל מן העבירה דהוא אבידת נפשו וגופו רחמנא ליצלן, בוודאי חייב להחזירו למוטב ולהצילו". | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:46
