"תְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר נֶאֱכֶלֶת לַכּוֹהֲנִים... הֵם וְעַבְדֵיהֶם" (הלכות תרומות ו,א)
קודם אכילת דבר מה מברכים את הברכה המתאימה, וזאת על-פי דברי חז"ל: "כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – כאילו מעל בקודשי שמיים, שנאמר 'לה' הארץ ומלואה'" (ברכות לה,א).
אך אם העולם קדוש ואסור בהנאה, כיצד הברכה מתירה זאת?
הפירוש הרוֹוח הוא (קיצור שולחן ערוך נ), שברכה היא מעין פדיון המאכל מקודש לחול, ובכך היא הופכת את 'קודשי השמיים' לדברי חול, הניתנים לרשות האדם; בדומה ל'פדיון מעשר שני' ו'פדיון הבן', שתכליתם לפדות מקודש לחול.
אלא שכאשר פודים דבר מקודש לחול יש לזה נוסח מקובל. בפדיון מעשר שני אומרים 'והרי הוא מחולל' או 'פדוי' וכדומה. ואולם בברכות הנהנין אין שום רמז לפדיון או חילול.
הפתרון מצוי בהלכות תרומות. ככלל, תרומה הניתנת לכוהן אסורה באכילה לזר, אך עבדיו של הכוהן מותרים באכילת תרומה, כפי שאומרים בהקדמת תפילת שחרית: "המורם נאכל לכוהנים, לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם". כי מכיוון שזה עבד של כוהן, הוא משתייך לכוהן ויש לו זכות לאכול ממאכליו.
זו המשמעות הפנימית של ברכות הנהנין. בעת הברכה אנו מקבלים עלינו את מלכותו של "ה' אלוקינו מלך העולם", ובכך נעשים עבדיו, המותרים לאכול מקודשיו. העולם מוסיף להיות 'קודשי שמיים', אלא שאנחנו עוברים שינוי על-ידי הברכה, ונהפכים לאנשים המותרים באכילת קדשי שמיים (תורת מנחם, הדרנים על הרמב"ם, עמ' שלד). | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
