העשיר קיבל עליו את כל הוצאות המסע. כהכרת תודה על כך הבטיח לו הרבי חלק בעולם הבא, ואף התחייב לענות לו על כל שאלה
"בתוך חמש שנים אהיה אדון העולם", כתב נפוליון בונפרטה ביהירות מגלומנית האופיינית לו. "נשארה רק רוסיה ואני עומד למחוץ אותה".
המלחמה בין צרפת לרוסיה פרצה בחודש תמוז תקע"ב (1812). נפוליון פלש לרוסיה בראש צבא אדיר של 700 אלף חיילים, שהתייצבו מול צבאו של הצאר הרוסי, שמנה 400 אלף חיילים בלבד.
המהפכה הצרפתית, שהתחוללה בשנת תקס"א (1801), שינתה את פניה של צרפת. בחסותה נהפך נפוליון בונפרטה, קצין מבריק וחסר מעצורים, למנהיג שסחף אחריו את ההמון. הוא מינה את עצמו לקיסר צרפת, שלט בעמו ביד ברזל וחיסל את מתנגדיו בנחישות.
באותם ימים התגורר רבי שניאור-זלמן, בעל התניא והשולחן ערוך, בעיירה לאַדי שברוסיה הלבנה. הרבי הביע את חששו מניצחונו של נפוליון. הרבי סבר כי מהלך כזה עלול להמיט חורבן על היהדות ולהביא לידי התבוללות גדולה.
רבי שניאור־זלמן מלאדי, במכחולו של הצייר אליעזר מלאי
"כך הראו לי משמיים ב[תפילת מוסף] של ראש השנה", כתב הרבי, "שבאם ינצח (נפוליון) בונפארט, יורם קרן ישראל וירבה העושר בישראל, אבל יתפרדו ויינתקו ליבותיהם של ישראל מאביהם שבשמיים". אל מול ההטבה הגשמית הכריע הרבי בעד הטובה הרוחנית: "ובאם ינצח [הצאר] אלכסנדר, יושפל קרן ישראל וירבה העוני בישראל, אבל יתענגו ויתקשרו ויתחברו ליבותיהם של ישראל לאביהם שבשמיים". הרבי נתן את תמיכתו – הרוחנית והגשמית – לצאר הרוסי, אלכסנדר הראשון, שאכן ניצח בסופה של המערכה.
כאשר רבי שניאור-זלמן נוכח כי הצבא הרוסי נסוג מפני חיילי נפוליון, ועם כניסת הצרפתים לבוריסוב, החליט להימלט לעומק רוסיה. ביום שישי, ערב ראש חודש אלול, ניתן האות. הרבי ומשפחתו, עם קבוצה מחסידיו, יצאו בשיירה ארוכה ובה שישים עגלות עמוסות בני-אדם וציוד.
כוח צבאי רוסי, בראשות הגנרל איבנוניץ' אוליאנין, המפקד הבכיר באזור, ליווה את השיירה, ואף צייד את הרבי ומלוויו בתעודות מעבר. מסע הפמליה הגדולה היה כרוך בהוצאה כספית אדירה: קניית מזון לדרך, שכירת עגלונים עם סוסים ועגלות למשך חודשים רבים, דמי לינה באכסניות דרכים, תשלום לפקידים ואנשי צבא בדרך ועוד.
ר' יצחק זֶלוֶור היה מחסידיו הנלהבים של הרבי. הוא היה עשיר גדול, וקיבל עליו את כל הוצאות המסע. אף הוא ואשתו הצטרפו למסע. כהכרת תודה על כך הבטיח הרבי לזלוור חלק בעולם הבא, ואף התחייב לענות לו על כל שאלה שישאל אותו.
כשנודע הדבר לבנו של הרבי, לימים 'אדמו"ר האמצעי', החליט לנצל את ההזדמנות ולקבל באמצעותו מאביו מענה על שאלות שעניינו אותו. אחת השאלות הייתה אם הוא (הרבי) זכה לראות את האר"י הקדוש, רבי יצחק לוריא, מגדולי המקובלים.
"כיצד יכולתי לראותו?", אמר הרבי לר' יצחק, "והלוא האר"י חי לפני כמה דורות!", תמה.
ר' יצחק לא היה טיפש. "לא שאלתי אם הרבי יכול היה לראותו, אלא אם הרבי ראה אותו", השיב.
הרבי התעטף רגע בשתיקה ואז סיפר:
"פעם אחת בא רבי יעקב-יוסף מפולנאה (מגדולי תלמידי הבעש"ט) לביקור במזריטש. בסעודה לכבודו כיבדו המגיד ממזריטש להושיב את הנוכחים סביב השולחן, איש-איש לפי שורש נשמתו. רק לאיש אחד בלתי-מוכר לא מצא מקום.
"בראותי זאת קמתי מכיסאי ונתתי לו את מקומי. בתום דברי התורה של המגיד, קם האלמוני ועזב. עם צאתו שאל רבי יעקב-יוסף את המגיד מי היה האורח שאת שורש נשמתו לא הכיר. מורי המגיד אמר לו בפשטות: 'האר"י ז"ל'.
"רבי יעקב-יוסף לא הופתע למשמע הדברים, ובכל-זאת שאל: 'האר"י ז"ל בא לכאן לשמוע תורה?!'".
זאת הייתה תשובתו של הרבי לשאלת החסיד המסור שהתעניין אם זכה לראות את האר"י ז"ל.
את הכסף בעבור הנסיעה העניק זלוור בלב רחב ובשמחה גדולה, ואולם רעייתו התקשתה לקבל את פיזור הכספים שבעלה מנדב. טרוניות רעייתו הכאיבו לחסיד, ואולם הוא נותר איתן בדעתו לסייע להצלתו של הרבי, והוסיף לשפוך ממון ככל שנדרש.
"עד מתי תוסיף לבזבז את כל הכסף?", גערה בו באחת הנסיעות. "אם תמשיך כך, נישאר עניים מרודים. ומי יחתן את ילדינו?!". האישה לקחה את מפתח הכספת שבה נשמר הכסף וסירבה למסור אותו לבעלה.
הבעל ניסה להוציא את המפתח מידה בכוח, ובשעת ההתגוששות נפלה האישה מהעגלה ומתה.
החסיד ההמום רץ מייד אל הרבי. "רעייתי מתה! הושיעני!". רבי שניאור-זלמן נותר שליו. "אישה זעפנית", הפטיר, "אמור לה שתקום".
"קומי! קומי!", צעק אליה החסיד בדמעות; "הרבי ציווה שתקומי!". חלפו כמה רגעים והאישה פקחה את עיניה וקמה על רגליה. זו הייתה תחיית המתים ממש!
(על-פי 'שמועות וסיפורים', 'המסע להאדיטש') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:46
