זעקות שבר נשמעו מבתי העיר. אימהותיהן של הצעירות סובבו ברחובות העיר וזעקו מרה על האסון הצפוי לבנותיהן, הנתונות כעת בידי פושעים אכזריים
שלוש יריות הדהדו ברחובות העיר שפולה שבאוקראינה. זה היה אות מוסכם, המתריע על מתקפת פורעים על יהודי העיר.
בתוך דקות התגלגלה ברחבי העיר הבשורה המרה: כנופית פורעים חדרה לבית החרושת לסוכר, ששכן במרחק של כשלושה קילומטרים מהעיר, ולקחה בשבי את כל העובדות היהודיות. עשרות צעירות יהודיות עבדו בבית החרושת, כדי לסייע לפרנסת משפחותיהן, והן נחטפו והובלו לעבר יעד לא ידוע.
זעקות שבר נשמעו מבתי העיר. אימהותיהן של הצעירות סובבו ברחובות העיר וזעקו מרה על האסון הצפוי לבנותיהן, הנתונות כעת בידי פושעים אכזריים.
זה היה בחודש תמוז תרע"ט (1919). הימים ימי מלחמת האזרחים ברוסיה הסובייטית, מלחמה שהחלה אחרי המהפכה הקומוניסטית שנתיים קודם לכן ונמשכה כשש שנים. בימים האלה לא היה שלטון מרכזי חזק, וכנופיות פורעים ניצלו את המצב לפגוע ביהודים.
העיר שפולה נהפכה לעיר מקלט ליהודים. רבים האמינו שקברו של 'הסבא משפולה' שומר על יהודי העיר.
לא הרחק מהעיר שכן הכפר לבדין, שממנו יצאו פרעות שהונהגו בידי בריונים מקומיים. בתחילה הצליחו היהודים לקנות את שלומם בתשלום כופר, אך במרוצת הזמן נעשתה גם שפולה יעד לגזל ולפשע מצד שכניה.
בעקבות המתקפות הוקמה בסתיו אותה שנה ה'הגנה'. קבוצת יהודים החליטה לנקוט יוזמה ולהיות מגן לקהילה היהודית. הם הצטיידו בנשק, וכשראו שאכן הדבר מועיל להרחקת הפורעים, פתחו במבצע רחב לקניית נשק. תמורת מצרכי מזון קנו נשק וכדורים. בתוך זמן קצר עלה בידם להצטייד במאה רובים.
בחודשים הבאים נעשתה ההתארגנות הספונטנית לארגון מסודר ולכוח חלוץ שסייע רבות בהגנת העיר. פלוגת ההגנה הראשונה נהפכה בתוך זמן קצר לארבע פלוגות. כל אחת ואחת מהן הופקדה על חלק אחר של העיר. בראש כל פלוגה עמד מפקד, שלימד את לוחמיו להשתמש בנשק ובחומרי חבלה.
בהמשך כבר הגיעה ההגנה לשש פלוגות, שאִבטחו שישה אזורים בעיר. כמות הנשק גדלה, ובידי המגינים היו אלפיים רובים, עשר מכונות ירייה שהובלו על מריצות (טַצְ'קִי), והמון רימונים ופצצות.
אפשר להניח שהשלטון המקומי העלים בכוונה את עיניו מהנשק שבידי היהודים, ביודעו בוודאות כי אין לו מה לחשוש מפניהם, ובפרט שהשלטון לא סמך על המשטרה המקומית. במרוצת הזמן קיבלה ההגנה היהודית מעמד חוקי.
באותו יום, כשנשמעה ה'אזעקה', אותן שלוש יריות שבישרו כי פורעים התנפלו על העיר, עזבו חברי ההגנה את כל עיסוקיהם. פועלים ובעלי מלאכה יצאו בריצה ממקומות עבודתם. חנוונים הגיפו את דלתות חנויותיהם. כולם מיהרו אל מפקדת ההגנה.
התוקפים ניצלו את העובדה שבית החרושת היה רחוק מהעיר, ועד שהגיעה הידיעה אל המגינים, כבר הספיקו להתרחק מהמקום.
בית הכנסת בשפולה פלוגות מגינים נגד הפורעים (צילום: הספרייה הלאומית)
המגינים שהגיעו ראשונים לנקודות ההזנקה לא המתינו לשאר חבריהם. הם זינקו מייד על עגלות רתומות לסוסים שעמדו בשוק, והדהירו אותם לעבר בית החרושת. גם חבריהם עשו כך, ובתוך כמה דקות דהרו מאות מגינים במאמץ לעצור את הכנופיה ולהציל את בנות ישראל מידיה.
המגינים האיצו בסוסים, אך דומה היה כי הדרך נמשכת בלי סוף. תחושת האחריות לחיי עשרות הצעירות קיננה בלב המגינים. הם ידעו שכל דקה עלולה לחרוץ את גורלן.
מהר מאוד הבינו המפקדים שאם תצליח הכנופיה להיכנס עם השבויות אל תוך היער העבות, יהיה קשה מאוד לגלותם שם. גם אם יימצאו בתוך היער, תינתן לחברי הכנופיה אפשרות למצוא מקומות מסתור רבים ולתקוף את המגינים.
לכן החליטו המפקדים לשנות את הכיוון. במקום לנסוע אל בית החרושת, הפנו את אנשיהם לעבר הדרך הנכנסת אל היער, בניסיון לחסום את דרכה של הכנופיה.
חברי פלוגות ההגנה עברו את פסי מסילת הברזל ופנו אל הדרך המובילה אל היער. שם הסתתרו עם נשקם. לא עברו כמה דקות והכנופיה אכן הופיעה. הפורעים נסעו בעגלותיהם שלווים ורגועים. הם כנראה לא העלו על דעתם שחברי ההגנה יקדימו אותם.
עם מתן האות הסתערו חברי ההגנה על אנשי הכנופיה. הללו נדהמו ממתקפת הפתע, ובן רגע נמלטו אל תוך היער, בנוטשם את כל השבויות מאחור. הם ידעו שהמגינים יילחמו בחירוף נפש וכי יובסו בקרב.
את רגע השחרור מתאר אחד המגינים, יהודה סלובודיאניק:
"הפגישה עם השבויות – רק יד אמן גדול תדע לתארה. הן כבר השלימו עם הרעיון שהן מובלות לחרפה ולמוות; והנה רווח והצלה באופן בלתי-צפוי כל-כך, ועל-ידי אחים, חתנים והורים".
הניצולות הוחזרו לעיר, והעיר שפולה צהלה ושמחה.
(על-פי 'שפולה – מסכת חיי היהודים בעיירה') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
