פרשתנו מסתיימת במצוות 'עגלה ערופה', שאותה יש לקיים אם נמצא חלל מחוץ לעיר ולא נודע מי הרגו. בסוף הדברים נאמר: "וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ, כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'". רש"י מסביר: "מגיד שאם נמצא ההורג אחר שנערפה העֶגלה, הרי זה ייהרג, והוא הישר בעיני ה'".
הדברים דורשים ביאור: בפשטות, המילים "תעשה הישר בעיני ה'" מכוּונות לכל דיני העגלה הערופה שפורטו לעיל, ומנין לרש"י שיש כאן דין אחר ("שאם נמצא ההורג")? עוד צריך להבין מדוע רש"י קובע שהמילים "כפר לעמך ישראל" נאמרות מפי הכוהנים, ואילו "וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם" זו כבר אמירה של התורה? למה לא לפרש שכל זה הוא אמירה של הזקנים, שעליהם נאמר: "וְעָנוּ וְאָמְרוּ, יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ..."?
ההצהרה של הזקנים
המפתח להבנת הדברים טמון בדברי הזקנים: "ידינו לא שפכו את הדם". האמירה הזאת היא בשם כלל ישראל, והמשמעות היא שכלל ישראל אינו אשם בהריגת החלל. אבל הלשון "ידינו לא שפכו" מוביל למסקנה שהכוונה לזקנים עצמם. שואל רש"י: "וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם?!", והוא מבאר: "אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לוויה".
לאור דברי הזקנים נמצא שכלל ישראל נקי מאשמה, וגם הם עצמם לא עשו דבר שעלול היה לגרום להריגת האיש. אם כן, הזקנים אינם צריכים לבקש "כפר לעמך ישראל", שהרי לא עשו שום חטא. מזה רש"י לומד שהמילים האלה נאמרות מפי הכוהנים, העומדים במדרגה רוחנית גבוהה מזו של הזקנים, ותפקידם לברך את בני ישראל.
הרוצח ייתפס
הכוהנים יודעים, שכדי שבני ישראל יקבלו את הברכות עליהם להיות בלי שמץ של עוון. לכן הם מבקשים "וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל", היינו שלא יהיה פגם אפילו ב'פינה נידחת' כלשהי של עם ישראל.
לאור זאת אי-אפשר לפרש שהמשך הדברים, "וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם", הוא המשך דברי הכוהנים, משום שעצם האזכור של דם שנשפך מונע את היכולת לברך את ישראל. לכן רש"י מפרש "הכתוב מבשרם שמשעשו כן, יכופר להם העוון". וכשנסתיימו פרטי דיני עגלה ערופה, והכוהנים סיימו את דבריהם, ובכל-זאת הכתוב מוסיף "ואתה תבער הדם הנקי", הרי שיש כאן דבר חידוש, בנוגע להורג. שכן מה שנתכפר עד עכשיו הוא העוון, ולא הדם עצמו; וכאשר ייתפס הרוצח – יבוא על עונשו.
מה גרם לנפילה
במשמעות הרוחנית, מצב שבו האדם "נופל בשדה" ו"לא נודע מי היכהו" מבטא נפילה שסיבתה לא ברורה. האדם אינו יודע מה גרם לו לחטוא – תאווה, גאווה, ישות וכו'.
העצה היא 'עגלה ערופה', שהיא 'חוק', בלי טעם, דבר המורה על קבלת עול. אך בכך לא דיי, אלא 'למצוא את הרוצח' – את שורש הבעיה, ואז יעשה האדם את "הישר בעיני ה'".
(תורת מנחם, כרך מד, עמ' 274) |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
