היה ברור לכולם כי מאת ה' הייתה זאת. כאילו יד נעלמה הסיטה את הפגזים וכיוונה אותם אל מי הכינרת או לאזורים בלתי-מאוכלסים
קולות המלחמה המתקרבת הטילו אימה על יהודי טבריה. "לאן נברח", שאלו בבהלה את רבי חיים אבולעפיה, "לצפת? לעכו?".
הכול החל כמה שנים קודם לכן. הקהילה היהודית בטבריה התפרקה ורוב תושביה היגרו לצפת. הראשונה שביקשה לכונן את היישוב היהודי בעיר הייתה הגבירה המפורסמת דונה גרציה, אך גם הכספים הרבים שהזרימה לטובת הרעיון לא הועילו.
בעקבותיה עלה רעיון בליבו של השליט המקומי, דאהר אל-עומאר. הוא שלח מכתב לרבי חיים אבולעפיה, שהתגורר אז באיזמיר שבטורקיה, ובו כתב: "קום עלה רש את ארץ טבריה, כי היא ארץ אבותיך". רבי חיים היה צדיק וגאון גדול, שבקיאותו הקיפה את כל חדרי התורה, בנגלה ובנסתר, וחיבר ספרים רבים.
רבי חיים נענה לבקשה, ועלה בראש תלמידיו לטבריה. הוא חידש את היישוב היהודי, וזה התפתח והלך. נבנו בית כנסת גדול ומפואר, בתים וחצרות, בית מרחץ, בית בד, חנויות ועוד. הידיעות על התפתחות היישוב היהודי בטבריה עשו רושם רב בכל תפוצות ישראל בגולה.
אלא שהתפתחותה של טבריה לא התקבלה בעין יפה אצל שיח'ים בסביבה. הללו סברו כי הדבר יבוא על חשבון הכפרים הקטנים. גם ראשי השבטים הנודדים לא אהבו את הפטרולים של חיילי אל-עומאר, שהגבילו את שליטתם בדרכים.
אלה הלשינו על אל-עומאר בחצר הסולטן בדמשק. בשנת תק"ב (1742) החליט סולימאן אל-עזם, מושל דמשק, להעביר את אל-עומאר מכיסאו.
הידיעות הראשונות על צבאו המתקרב של סולימאן הגיעו לאוזני הרב, והוא מיהר לשתף את המידע עם המושל. ואולם אל-עומאר סירב להאמין. רק כשצבא גדול כבר התקרב אל העיר נכח אל-עומאר לחרדתו כי אכן סולימאן מבקש לכבוש את טבריה.
היו יהודים שביקשו להימלט מטבריה, אך רבי חיים עצר בעדם. הוא הכיר טובה לאל-עומאר, שביסס את היישוב היהודי ונטה חסד ליהודים. "הלוא טוב לנו לבטוח בה' אלוקי ישראל, אשר בחר בארץ הזאת", חיזק את התושבים המודאגים. "וה' אשר עזרנו ונתן לי כוח לבנות את טבריה בימים מועטים... הוא יצילנו מן הבאים לצור עליה".
למחרת הורה רבי חיים לכמה יהודים יראי-שמיים לגשת למערת רבי חייא ובניו ולהתפלל לה' שיושיעם מצרתם.
ביום שישי, ח' באלול תק"ב, כוסו ראשי ההרים סביב בצבאו של סולימאן. פחד נורא נפל על תושבי העיר. למחרת, בשבת קודש, החלו הקרבות. עם שחר, כאשר צבאו של סולימאן ניסה להתקרב, שיגרו לעברו חיילי אל-עומאר, שהתבצרו במגדל, פצצה, וזו הרגה ארבעה-עשר חיילים.
צבאו של סולימאן נסוג, אך נערך מחדש והחל להמטיר פגזים על טבריה. קולות הירי עוררו חרדה גדולה בליבות התושבים. הם המתינו במתח לשמוע את שאון הנפילות, כאשר הפגזים יפגעו בבתי העיר.
אלא שקולות הנפילות לא נשמעו. במקומם שמעו התושבים להפתעתם את קול פגיעת הפגזים במי הכינרת. הפגזים המעטים שנפלו בעיר פגעו בשטחים פתוחים ולא גרמו נזק.
היה ברור לכולם כי מאת ה' הייתה זאת. כאילו יד נעלמה הסיטה את הפגזים וכיוונה אותם אל מי הכינרת או לאזורים בלתי-מאוכלסים. התקווה החלה לפעם בלבבות.
ואולם צבאו של סולימאן לא הרים ידיים, על אף כישלונו. כשראה כי התותחים מחטיאים את מטרותיהם, ניסה לערוך מלחמה בעורמה ובתחבולות, אך כל ניסיונותיו עלו בתוהו.
ניגוח החומה לא הועיל. גם חפירות שעשו החיילים בניסיון לחדור אל תוך העיר הסתיימו באבידות גדולות שלהם, לאחר שצבאו של אל-עומאר תקף את החופרים והיכה בשאר החיילים. המתקפות על העיר כשלו זו אחר זו.
כעבור שמונים ושלושה ימים של מצור על טבריה, בבוקר שבת קודש ד' בכסלו תק"ג, בתום מערכה קשה וניסיונות עקרים לכבוש את העיר, נסוגו חייליו של סולימאן בבושת פנים. התברר כי סולימאן נזקק לחיילים לאבטח את שיירת החאג' למכה בחודש הרמדאן, והחליט להסיר את המצור מטבריה.
תושבי טבריה עמדו על החומות וצפו בלבבות שמחים בצבא הנסוג. הם נהרו לבית הכנסת, ושם בירך רבי חיים אבולעפיה את ברכת 'הגומל' בקול גדול, ובשירה ורננה פצחו כולם באמירת 'הלל', מודים ומשבחים את ה' על הנס שעשה לעירם.
בעקבות המאורע קיבלו יהודי טבריה "עליהם ועל זרעם" את יום ד' בכסלו ליום משתה ושמחה על הנס.
בקיץ תק"ג ניסה סולימאן שנית לכבוש את טבריה. בחודש אב יצא צבא אדיר לעבר העיר. רבי חיים הרגיע את היהודים, והבטיח כי האויב לא יצליח להטיל מצור על טבריה.
בז' באלול לקה סולימאן בהרעלת קיבה ואיבד את הכרתו. לאחר כמה ימים מת בייסורים. המתקפה בוטלה. כך נקבע גם יום זה ליום שמחה והודיה לה'.
(על-פי 'מזמרת הארץ') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
