חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:11 זריחה: 6:43 א' בחשון התשפ"ז, 12/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1887 - כל המדורים ברצף
ערב שבת קודש פרשת תצווה/זכור , י' באדר ה'תשפ"ג, (03/03/2023)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1887 - כל המדורים ברצף
האחדות שמאחורי התחפושות
יש חדש
איך אפשר לשמוח בגלות
פורים
סיבה לשמחה
ימי הפורים לא ייבטלו
ימי הפורים של טבריה
רציתי לשאול
קריאת המגילה בציבור
הקיבוצניק שמגדל דגים באמונה

מס' 1887, ערב שבת-קודש פרשת תצווה, י' באדר ה'תשפ"ג (03.03.2023)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

  עמדה שבועית

האחדות שמאחורי התחפושות

אולי אנחנו מתחפשים כל ימות השנה ולא רק בפורים? האם החזות שאנו מציגים כלפי חוץ משקפת את המהות האמיתית שלנו?

כאשר המן הביט על העם היהודי, ראה לנגד עיניו עם מפוצל ומשוסע, קרוע ממחלוקות פנימיות. היו שתמכו בהשתתפות במשתה אחשוורוש, והיו שהתנגדו נחרצות. היו שדגלו בהשתלבות בחיי התרבות של ממלכת פרס ומדַי, והיו שראו בכך סכנה לקיומה של היהדות.

המן סבר שהמכנה המשותף המחבר את כל בני העם היהודי – נשבר והתפורר. בעקבות זאת היה משוכנע כי יהיה לו קל לבצע את מזימתו. כך גם אמר למלך אחשוורוש: "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד".

הגלגל מסתובב

ובאמת, התרחבות השסעים והמתיחויות בתוך העם היא סכנה קיומית. כוחו של עם ישראל באחדותו. לאורך כל ההיסטוריה חשו יהודים ערבות זה לזה. אם יהודים במקום כלשהו בעולם היו שרויים בסכנה או במצוקה, נחלצו אחיהם למענם וקמו לעזרתם.

גם אנחנו חיים בתוך מציאות לא פשוטה. אנחנו מוקפים אויבים המדברים בגלוי על שאיפתם "להשמיד, להרוג ולאבד", ובמקום לעמוד נגדם כאיש אחד בלב אחד, הקרעים בתוכנו מתרחבים והולכים, ומגיעים בימים האלה לשפל חסר תקדים. זו בדיוק הנקודה שנותנת ל'המנֵי' זמננו סיבה לחשוב שיצליחו לפגוע בעם ישראל.

בדרך הטבע, התהליכים הללו מוליכים למסקנות מדאיגות מאוד, אבל פורים מזכיר לנו שהגלגל מסתובב לו. עם ישראל כבר הוכיח פעמים רבות את יכולתו להתאחד ברגע אחד ולגלות את הקשר העמוק והפנימי שבין כולנו.

ואולי דווקא אחד המוטיבים של פורים נושא עימו את התקווה הגדולה. כחלק משמחת פורים נוהגים להתחפש. ילדים וגם מבוגרים מתחפשים לדמויות מגוּונות, מקצתן משעשעות ומקצתן מפחידות. אבל הכול מקבלים זאת ברוח טובה, כי זו רק תחפושת.

ואולי אנחנו מתחפשים כל ימות השנה ולא רק בפורים? האם החזות שאנו מציגים כלפי חוץ משקפת את המהות האמיתית שלנו? האם ההתנהגויות שלנו והאמירות היוצאות מפינו הן ביטוי לאמת הפנימית שלנו, או שגם הן מסיכות חיצוניות? אולי אם נסיר אותן נגלה שמאחוריהן עומדים בני-אדם שונים לגמרי.

הנקודה המחברת אותנו

פעמים רבות ראינו ברגעים של אמת איך כל ה'תחפושות' נושרות ברגע. תכונות מופלאות נחשפו פתאום. בני-אדם שנראו ציניים ואנוכיים מתגלים כבעלי טוּב לב נדיר ונדיבות שאין לה גבולות. כי באותו רגע של אמת השילו מעליהם את ה'תחפושות' וחשפו את מי שהם באמת.

פורים מזכיר לנו את הצורך בהסרת ה'תחפושות'. במהות הפנימית שלנו אין ימין ואין שמאל, אין 'דתיים' ואין 'חילוניים', אין אשכנזים ואין ספרדים. בתוכנו פנימה כולנו יהודים חמים וטובים, המאמינים בא-ל אחד ומחוברים לתורה אחת.

דבר זה בא לידי ביטוי במצוות פורים. אנו שולחים מנות איש לרעהו ומשמחים את האביונים. אנו זוכרים וממחישים שאיננו עם 'מפורד' חלילה, אלא עם אחד ומלוכד. בזכות זה בטוחים אנו שגם עכשיו הגלגל יסתובב ותבוא הישועה הגדולה והמפתיעה, בגאולה האמיתית והשלמה.


"לא להיבהל מתחפושות". כולנו יהודים (צילום: (Kobby Dagan / Shutterstoc

  יש חדש

שמחת פורים בכל הארץ

בתי חב"ד משלימים את ההיערכות למבצע הגדול של הבאת שמחת פורים להמוני בית ישראל. בימי הפורים ייצאו אלפי מתנדבים לזַכות יהודים במצוות הפורים, ולהביא את השמחה לכוחות הביטחון, למאושפזים, לקשישים ולהמוני העם. מטה צעירי חב"ד למען נפגעי הטרור מתאם ביקורים בבתי אלפי משפחות של אלמנות צה"ל ונפגעי הטרור, שיקבלו משלוח מנות מהודר.

מגילה ברצף

בימי הפורים בתי חב"ד מפעילים ברחבי הארץ מוקדים לקריאת המגילה ברצף, בכל שעה עגולה. במקומות רבים יוכנו מראש כיפות, חוברות של מגילת אסתר, רעשנים ועוד. בכמה מקומות יקבלו המשתתפים אחרי קריאת המגילה שקיות של 'משלוח מנות' ומטבעות ל'מתנות לאביונים', כדי שיוכלו לקיים מייד עוד שתיים ממצוות היום.

הנשמה של אדר

הופיע מגזין 'נשמה' לחודש אדר, מבית צעירי אגודת חב"ד, ובו ריאיון מרגש עם הרב נח סוליש, על שמחה שצמחה מתוך הטרגדיה; כתבה על העיתונאי אהוד עזריאל מאיר, שאינו מחמיץ את שיעורי החת"ת היומיים; הקשר המיסטי בין אוזני המן ל'קרעפלאך'; ועוד מאמרים, טורים ורעיונות. להשיג בבתי חב"ד ברחבי הארץ.

  שלחן שבת

איך אפשר לשמוח בגלות

אחרי תליית המן ושיגור האיגרות השניות, הנותנות ליהודים רשות להגן על עצמם ולפגוע באויביהם, נאמר במגילה (אסתר ח,טז) "לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר". נשאלת מייד השאלה: וכי זו באמת 'אורה'? הלוא הגמרא מבהירה (מגילה יד,א) שגם לאחר הנס "אכתי [עדיין] עבדי אחשוורוש אנן [אנחנו]"!

אמנם באותה שעה אחשוורוש נטה חסד ליהודים ונתן להם אפשרות לקיים תורה ומצוות, ובכל-זאת, עדיין היו תלויים ברצונותיו ובלי חירות אמיתית, ובפרט שעדיין לא נבנה בית המקדש, שבו היה גילוי אלוקות. אם כן, איך יכולה תורת אמת להגדיר מצב כזה "אורה ושמחה"?

הגלות כניקיון

התשובה טמונה בדרשת הגמרא (שם טז,ב) "אורה – זו תורה, שמחה – זה יום טוב". ה'אורה' של יהודי היא התורה, המאירה את הדרך ומגלה את המשמעות הפנימית של הגלות. גם המצב העגום של הגלות אינו עונש לשם עונש, אלא הגלות נועדה למרק את עוונותיהם של בני ישראל.

המגיד ממזריטש אמר שאהבת הקב"ה לכל אחד ואחד מישראל, יהיה מצבו אשר יהיה, גדולה שלא בערך מאהבת אב לבנו היחיד, שנולד לו לעת זקנתו. ומפני אהבה גדולה זו רוצה האב שבנו יהיה נקי ובלי רבב, ואפילו בלי הכתם הקל שבקלים, וכמשל המובא בתניא (אגרת הקודש סימן כב), שזה "כמשל מלך גדול ונורא הרוחץ בכבודו ובעצמו צואת בנו יחידו מרוב אהבתו".

לשמח את הגוף

ועדיין נדרש הסבר על ה'שמחה'. כיצד אפשר לשמוח בגלות? אפשר להבין שלימוד התורה מאיר את שכלו של האדם, אבל כיצד אפשר להרגיש שמחה בשעה ששרויים בגלות? והלוא השמחה צריכה להיות מורגשת גם בגוף הגשמי, ולכן נאמר "אין שמחה אלא בבשר... אלא ביין", כדי שגם הגוף הגשמי יחוש שמחה!

התשובה היא: "שמחה זה יום טוב, וכן הוא אומר ושמחת בחגך". גם ביום טוב אפשר לשאול אותה שאלה: איך אפשר לשמוח, בשעה  שהגוף הגשמי אינו מרגיש את שמחת הנשמה, וצריכים לשמחו בבשר וביין?

אחדות הנשמה והגוף

אלא שבאמת הגוף והנשמה אינם שני דברים שיש מלחמה ביניהם, בלי אפשרות שהנשמה תתגבר על הגוף, ועד שהגוף יהיה כלי לנשמה. אלא כמו שאנו אומרים "ה' אחד", שהקב"ה הוא אחד ויחיד, הן בעניינים הגשמיים הן בעניינים הרוחניים, והוא שקבע שהגוף גשמי והנשמה רוחנית, אבל הגוף יכול וצריך להיות כלי לאור של הנשמה.

אם כן, שמחת יום טוב מלמדת שיהודי יכול לחוש שמחה אמיתית גם בשעה שהגוף עדיין אינו שותף מעצמו לשמחת הנשמה, והוא זקוק לבשר וליין. כך יהודים שמחים בשמחת פורים אף-על-פי שעדיין הם שרויים בגלות, והשמחה הזאת גדולה אף מזו של שמחת יום טוב, עד ש"חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע".

(פורים תשל"ה)

  מן המעיין

פורים

קטיגור נעשה סניגור

מובא בתיקונים: יום כיפורים, היינו שהוא כמו פורים. כי מרדכי ואסתר פעלו שבפורים לא יהיה שום קטרוג על ישראל כמו ביום הכיפורים על-ידי השעיר. כוונת אסתר בסעודה השנייה הייתה לשעיר המשתלח לעזאזל, ובזה הקטיגור נעשה סניגור, שנתהפך לב אחשוורוש לטובה.

(מאור ושמש)

עינוי גדול יותר

גדול יום הפורים מיום הכיפורים, שהרי ביום הכיפורים מצווה לענות את הנפש, ובפורים חייב אדם להתבסם עד דלא ידע. וכי יש עינוי גדול מחסרון הדעת?

(רבי בונם מפרשיסחה)

והסר שטן

בפורים קודם מתענים ואחר-כך עושים משתה ושמחה, ואילו ביום הכיפורים להפך – בערב יום הכיפורים מצווה להרבות באכילה ושתייה, ואחר-כך מתענים. כי אנו מבקשים "והסר שטן מלפנינו ומאחרינו": בערב יום הכיפורים השטן מקטרג על ישראל שהם עסוקים באכילה ושתייה, ואז מראים לו את 'לפנינו', את יום המחרת, שבו היהודים יתענו ויתקדשו; ואילו בפורים השטן בא לקטרג על ישראל על שהם שמחים, ואז מראים לו את 'ומאחרינו', את התענית של יום אתמול.

(קדושת לוי)

אתגר גדול יותר

קשה יותר לשמוח ולשתות ולהישאר ברום המעלות והמדריגות, מלהתעלות ולהתרומם על-ידי סיגופים ותעניות.

(עיטורי תורה)

בחינת אהבה

עבודת יום הכיפורים באה לטהר אותנו מעוונותינו ומטומאת הנפש על-ידי בחינת יראה, ואילו פורים הוא בחינת האהבה. אהבה היא תולדת החסד; למי שנותנים יותר אוהבים יותר, שאהבה תולדת הנדיבות. לכן בשמחת קידוש ה' שבנקמת המן זה הזמן הטוב להתנדבות הנפש לה' וממנה תולדותיה אהבת ה'.

(רבי אליהו-אליעזר דסלר)

הולך יהודי

"איש יהודי היה" (אסתר ב,ה). כשמרדכי היה בשושן הבירה ידעו מייד שאיש יהודי הוא. עוד בטרם ידעו ש"ושמו מרדכי" – כבר מרחוק ראו שהולך כאן איש יהודי.

(הרבי מליובאוויטש)

סוד ההצלחה

"בן יאיר". הצלחתו של מרדכי בבית המלך הייתה בהיותו בן-יאיר – שאביו האיר לו את ימי ילדותו. שלח אותו לתלמוד תורה, הניח לו תפילין, למד איתו תורה, ומרדכי ראה בבית אביו את כל חגי ישראל, ואיך גם יום חול רגיל הוא יום יהודי. אור זה הוא שהביא את הצלחתו בבית המלך.

(שיחות קודש)

  אמרת השבוע

סיבה לשמחה

בעיר הומיל (גומיל) נהגו לארגן בפורים להקת משמחים, שהייתה עוברת מבית לבית עם כלי נגינה. בשנת תרט"ו, כאשר גזירת ה'קנטוניסטים' (לקיחת ילדי ישראל לשירות של עשרים וחמש שנה בצבא הצאר) הייתה בתוקפה, הורה רב העיר, רבי יצחק-אייזיק אפשטיין, שלא להכין את הלהקה, באומרו: איך אפשר להשתעשע כך, בשעה של גזירה איומה כזאת!

ואולם בליל פורים, אחרי קריאת המגילה, הורה הרב לארגן את הלהקה, ואף לשמוח יותר מבכל שנה. הדבר היה לפלא, ואיש לא ידע את טעם הדבר.

כעבור כמה ימים נודע כי הצאר ניקולאי הראשון, שגזר את הגזירה הקשה, מת יומיים לפני פורים. אמנם הדבר עדיין לא נודע במדינה, ואולם הרב ככל הנראה הרגיש זאת.

  גאולהפדיה

ימי הפורים לא ייבטלו

פּוּרִים הַנִּצְחִי. לפורים מעלה מיוחדת על כל המועדים, שכן החג הזה יעמוד בתוקפו גם בזמן הגאולה. הרמב"ם (בסיום הלכות מגילה) מדבר על נצחיותה של מגילת אסתר גם בימות המשיח. וכך הוא כותב: "כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח, חוץ ממגילת אסתר, והרי היא קיימת כחמישה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל-פה שאינן בטלין לעולם". לאחר מכן הרמב"ם ממשיך: "ואף-על-פי שכל זיכרון הצרות ייבטל, שנאמר (ישעיה סה,טז) 'כִּי נִשְׁכְּחוּ הַצָּרוֹת הָרִאשֹׁנוֹת וְכִי נִסְתְּרוּ מֵעֵינָי', ימי הפורים לא ייבטלו – שנאמר (אסתר ט,כח) 'וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים, וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם'".

מקור הדברים הוא בתלמוד ירושלמי (מגילה פרק א, הלכה ה). שם מובאת מחלוקת בין רבי יוחנן לרבי שמעון בן-לקיש. "רבי יוחנן אמר: הנביאים והכתובים עתידין ליבטל, וחמשת ספרי תורה אינן עתידין ליבטל". הוא לומד זאת מהפסוק (דברים ה,יט) "קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף", המלמד שהתורה לא תתבטל. רבי שמעון בן-לקיש אמר: "אף מגילת אסתר והלכות אינן עתידין ליבטל. נאמר כאן 'קול גדול ולא יסף', ונאמר להלן 'וזכרם לא יסוף מזרעם'".

הרדב"ז (בתשובותיו סימן תרסו) מסביר: "לימות המשיח הלימוד יהיה מפי הגבורה כאשר היה בימי משה רבנו ע"ה, ולא יהיו שם ספקות והוויות... וזהו שאמר ר' יוחנן: הנביאים וכתובים עתידין ליבטל, שלא ילמדו מהם דבר זולת תורה שבכתב, שממנה נלמד הכול וכל דקדוקיה מפי הגבורה".

האלשיך ('משאת משה' אסתר ט,כח) כותב: "במגילה הזאת תלויים העולם וישראל המקיימים אותו... נס של מקרא מגילה היה, כי היו אז מתבטלים ישראל והתורה והעולם, לולא עשה ה' ככל נפלאותיו, באופן שאם לא על-ידי נס זה גם לא יגיעו לימות משיחנו!".

עַד דְּלָא יָדַע. מעלתו המיוחדת של פורים נובעת ממהותו הפנימית. על הפסוק "קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים" (אסתר ט,כז) אומרים חז"ל (שבת פח,א) שבכך התבטל מה שבמתן התורה "כפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית", שכן היהודים קיבלו בימי מרדכי ואסתר את התורה מחדש, מרצונם.

בימי הפורים היה מצב של הסתר פנים. זו הייתה הפעם הראשונה שהעם היהודי כולו הועמד במבחן נאמנות לקב"ה. מעל ראשיהם ריחפה גזירת השמדה כללית, ומנגד עמדה לפניהם האפשרות להמיר את דתם ולהינצל. ואף-על-פי-כן לא נמצא ביניהם אפילו יהודי אחד שעלתה על דעתו מחשבה כזאת. זו הייתה הצהרת אמונים מחודשת של העם היהודי לקב"ה ולתורתו, והיא לא באה בהשפעת התגלות עליונה מצד הקב"ה, אלא בבחירתו החופשית של העם. בימי הפורים קיבל העם מחדש, מרצונו הגמור, את התורה, ובכך גדולת הימים הללו.

דבר זה בא לידי ביטוי ב"עד דלא ידע" של פורים ("חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי"). בפורים צריך יהודי להתעלות מעל השכל והדעת ("עד דלא ידע"), ולחשוף את הקשר העל-שכלי בינו ובין הקב"ה והתורה.

  מעשה שהיה

ימי הפורים של טבריה

היה ברור לכולם כי מאת ה' הייתה זאת. כאילו יד נעלמה הסיטה את הפגזים וכיוונה אותם אל מי הכינרת או לאזורים בלתי-מאוכלסים

קולות המלחמה המתקרבת הטילו אימה על יהודי טבריה. "לאן נברח", שאלו בבהלה את רבי חיים אבולעפיה, "לצפת? לעכו?".

הכול החל כמה שנים קודם לכן. הקהילה היהודית בטבריה התפרקה ורוב תושביה היגרו לצפת. הראשונה שביקשה לכונן את היישוב היהודי בעיר הייתה הגבירה המפורסמת דונה גרציה, אך גם הכספים הרבים שהזרימה לטובת הרעיון לא הועילו.

בעקבותיה עלה רעיון בליבו של השליט המקומי, דאהר אל-עומאר. הוא שלח מכתב לרבי חיים אבולעפיה, שהתגורר אז באיזמיר שבטורקיה, ובו כתב: "קום עלה רש את ארץ טבריה, כי היא ארץ אבותיך". רבי חיים היה צדיק וגאון גדול, שבקיאותו הקיפה את כל חדרי התורה, בנגלה ובנסתר, וחיבר ספרים רבים.

רבי חיים נענה לבקשה, ועלה בראש תלמידיו לטבריה. הוא חידש את היישוב היהודי, וזה התפתח והלך. נבנו בית כנסת גדול ומפואר, בתים וחצרות, בית מרחץ, בית בד, חנויות ועוד. הידיעות על התפתחות היישוב היהודי בטבריה עשו רושם רב בכל תפוצות ישראל בגולה.

אלא שהתפתחותה של טבריה לא התקבלה בעין יפה אצל שיח'ים בסביבה. הללו סברו כי הדבר יבוא על חשבון הכפרים הקטנים. גם ראשי השבטים הנודדים לא אהבו את הפטרולים של חיילי אל-עומאר, שהגבילו את שליטתם בדרכים.

אלה הלשינו על אל-עומאר בחצר הסולטן בדמשק. בשנת תק"ב (1742) החליט סולימאן אל-עזם, מושל דמשק, להעביר את אל-עומאר מכיסאו.

הידיעות הראשונות על צבאו המתקרב של סולימאן הגיעו לאוזני הרב, והוא מיהר לשתף את המידע עם המושל. ואולם אל-עומאר סירב להאמין. רק כשצבא גדול כבר התקרב אל העיר נכח אל-עומאר לחרדתו כי אכן סולימאן מבקש לכבוש את טבריה.

היו יהודים שביקשו להימלט מטבריה, אך רבי חיים עצר בעדם. הוא הכיר טובה לאל-עומאר, שביסס את היישוב היהודי ונטה חסד ליהודים. "הלוא טוב לנו לבטוח בה' אלוקי ישראל, אשר בחר בארץ הזאת", חיזק את התושבים המודאגים. "וה' אשר עזרנו ונתן לי כוח לבנות את טבריה בימים מועטים... הוא יצילנו מן הבאים לצור עליה".

למחרת הורה רבי חיים לכמה יהודים יראי-שמיים לגשת למערת רבי חייא ובניו ולהתפלל לה' שיושיעם מצרתם.

ביום שישי, ח' באלול תק"ב, כוסו ראשי ההרים סביב בצבאו של סולימאן. פחד נורא נפל על תושבי העיר. למחרת, בשבת קודש, החלו הקרבות. עם שחר, כאשר צבאו של סולימאן ניסה להתקרב,  שיגרו לעברו חיילי אל-עומאר, שהתבצרו במגדל, פצצה, וזו הרגה ארבעה-עשר חיילים.

צבאו של סולימאן נסוג, אך נערך מחדש והחל להמטיר פגזים על טבריה. קולות הירי עוררו חרדה גדולה בליבות התושבים. הם המתינו במתח לשמוע את שאון הנפילות, כאשר הפגזים יפגעו בבתי העיר.

אלא שקולות הנפילות לא נשמעו. במקומם שמעו התושבים להפתעתם את קול פגיעת הפגזים במי הכינרת. הפגזים המעטים שנפלו בעיר פגעו בשטחים פתוחים ולא גרמו נזק.

היה ברור לכולם כי מאת ה' הייתה זאת. כאילו יד נעלמה הסיטה את הפגזים וכיוונה אותם אל מי הכינרת או לאזורים בלתי-מאוכלסים. התקווה החלה לפעם בלבבות.

ואולם צבאו של סולימאן לא הרים ידיים, על אף כישלונו. כשראה כי התותחים מחטיאים את מטרותיהם, ניסה לערוך מלחמה בעורמה ובתחבולות, אך כל ניסיונותיו עלו בתוהו.

ניגוח החומה לא הועיל. גם חפירות שעשו החיילים בניסיון לחדור אל תוך העיר הסתיימו באבידות גדולות שלהם, לאחר שצבאו של אל-עומאר תקף את החופרים והיכה בשאר החיילים. המתקפות על העיר כשלו זו אחר זו.

כעבור שמונים ושלושה ימים של מצור על טבריה, בבוקר שבת קודש ד' בכסלו תק"ג, בתום מערכה קשה וניסיונות עקרים לכבוש את העיר, נסוגו חייליו של סולימאן בבושת פנים. התברר כי סולימאן נזקק לחיילים לאבטח את שיירת החאג' למכה בחודש הרמדאן, והחליט להסיר את המצור מטבריה.

תושבי טבריה עמדו על החומות וצפו בלבבות שמחים בצבא הנסוג. הם נהרו לבית הכנסת, ושם בירך רבי חיים אבולעפיה את ברכת 'הגומל' בקול גדול, ובשירה ורננה פצחו כולם באמירת 'הלל', מודים ומשבחים את ה' על הנס שעשה לעירם.

בעקבות המאורע קיבלו יהודי טבריה "עליהם ועל זרעם" את יום ד' בכסלו ליום משתה ושמחה על הנס.

בקיץ תק"ג ניסה סולימאן שנית לכבוש את טבריה. בחודש אב יצא צבא אדיר לעבר העיר. רבי חיים הרגיע את היהודים, והבטיח כי האויב לא יצליח להטיל מצור על טבריה.

בז' באלול לקה סולימאן בהרעלת קיבה ואיבד את הכרתו. לאחר כמה ימים מת בייסורים. המתקפה בוטלה. כך נקבע גם יום זה ליום שמחה והודיה לה'.

(על-פי 'מזמרת הארץ')

  רציתי לשאול

עם הרב יוסף-יצחק ריבקין

מנהל בית חב"ד בכרמיאל

אני בא מרקע תרבותי המאופיין באיפוק ובהימנעות מהפגנת רגשות. האם זו נחשבת 'קרירות' המקושרת לעמלק?

אכן, יש תרבויות שסגנונן מאופק וסגור יותר, אבל לא צריך להיות קשר בין זה ובין חמימות והתלהבות בעבודת הבורא.

חז"ל מפרשים את הפסוק "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ" (דברים כה,יח), שנאמר על עמלק – 'קרך' במובן של קרירות. החסידות רואה בקרירות אם כל חטאת, כי כאשר האדם מקיים את התורה והמצוות בקרירות ובלי חמימות והתלהבות – קל מאוד ליצר להכשילו.

כשאדם אומר שהוא קריר באופיו או בתרבותו, וממילא גם בענייני התורה והמצוות הוא קריר – זו טענה שאינה נכונה. לכל אדם יש דברים שמלהיבים אותו. אדם ששום דבר אינו מלהיבו – הרי שהוא שרוי בדיכאון ואינו חש טעם בחייו. מובן שאין זה מצב בריא ותקין.

את החמימות הטבעית שיש בכל אחד מאיתנו צריך להכניס גם בחיי התורה והמצוות. להתפלל בחמימות, לקיים מצוות מתוך רגש, לחוש עונג ושמחה בעניינים שבקדושה.

קיום מצוות קריר מכביד על האדם. נוצרת בו תחושה של כורח, של אין ברירה. ודאי שאין הוא שואף להדר במצוות, אלא מסתפק במינימום ההכרחי. ובשלב מסוים גם הקיום המינימלי עלול להיפגע.

החמימות וההתלהבות משקפות חיבור אמיתי של יהודי עם חיי היהדות. הוא אוהב להתפלל, ללמוד תורה, לקיים מצוות. הוא שמח בהיותו יהודי ובזכות שניתנה לו לעבוד את הבורא.

כשיש חמימות גם לוח השנה היהודי מקבל משמעות חווייתית. בפורים שמחים עד דלא ידע, ובימים הנוראים מזילים דמעה. בשמחת תורה רוקדים, ובפסח חשים חירות. לכן החמימות הכרחית כל-כך, והדרך להשיגה היא על-ידי לימוד חסידות, המפיחה חיוּת והתלהבות בחיי היהודי.

  פינת ההלכה ומנהג

קריאת המגילה בציבור

שאלה: האם יש מעלה בקריאת המגילה בציבור דווקא?

תשובה: מכיוון שיש מצווה לעשות 'פרסומי ניסא' בפורים, מצווה לקרוא את המגילה בציבור (במניין, כשיש עשרה שומעים), ויתר על כן - אפילו אם יש לאדם מאה אנשים בביתו, ילך לבית הכנסת, משום "ברוב עם – הדרת מלך".

הקורא צריך לעצור את הקריאה בכל פעם ש'מכים' את המן, וימשיך רק לאחר שהשקט חזר והשתרר. אם לא שמעו מילה כלשהי – יחזור ויקרא משם ואילך. ואולם אם בבית הכנסת אי-אפשר  לשמוע היטב את הקריאה, מוטב ללכת למקום שבו אפשר לשמוע היטב, ואפילו ביחיד.

את הברכות שלפני המגילה ('על מקרא מגילה', 'שעשה ניסים' ו'שהחיינו') רשאים לברך גם ביחיד, אבל את הברכה שאחרי המגילה ('הרב את ריבנו') מברכים רק כשיש מניין.

מכיוון שגם הנשים מחויבות במצוות פורים, אם יש עשר נשים שהתאספו לשמוע את המגילה, מברכים את הברכה שאחריה.

יש הנוהגים לברך בעצמם (בשקט) עם החזן. מי ששמע את המגילה ושכח ולא בירך, או שלא כיוון לצאת ידי חובת הברכה על-ידי החזן, יצא ידי חובתו.

בחב"ד רק האדמו"רים היו מברכים את הברכה שאחרי המגילה גם אם אירע להם לקוראה ביחיד וכיוצא בזה, ו"מובן שאין זה הוראה לרבים", ככתוב בספר המנהגים.

האשכנזים נוהגים לברך 'שהחיינו 'גם ביום, ולמנהג הספרדים אין מברכים 'שהחיינו' אלא בלילה ולא ביום. מנהג חב"ד בזה כמנהג האשכנזים.

מקורות: שו"ע או"ח סי' תרצב ס"א, ונו"כ. ילקוט יוסף (תש"פ) תרפט ס"ג ותרצב ס"א וסכ"ב. ספר המנהגים – חב"ד עמ' 73-74.

  חיים יהודיים

הקיבוצניק שמגדל דגים באמונה

להיות חסיד בבית השיטה: "זה המקום הטבעי שלי, אני מכיר את הקיבוצניקים, אוהב אותם, מכבד אותם, יודע מה מרתיע אותם"

מי שיבקר בבריכות הדגים של קיבוץ בית השיטה, בעמק חרוד, ליד בית שאן, יפגוש שם את הממונה על המדגה, ניצן גרזי. זקן אדמוני ארוך מעטר את פניו וציציות מתנופפות בצידי גופו. הוא ומשפחתו מקיימים חיי תורה ומצוות מלאים בקיבוץ, וחיים בשלום ובשלווה עם שאר התושבים.

ניצן (39) נולד בקיבוץ, דור שלישי למייסדיו. "תמיד האמנתי בקב"ה", הוא מספר. "אצלנו בבית היו סממנים קלים של יהדות, ואלה ליוו אותי. בצבא השתתפתי בשיעורי פרקי אבות של המפקד, וגם זה נגע בי". השינוי חל בו לפני שבע-עשרה שנה, בפסטיבל שנערך בעמק המעיינות בחול המועד פסח.

אוהל בפסטיבל

בפסטיבל ראה פתאום שלט: 'אוהל חב"ד'. ניצן הציץ פנימה וראה את הרב רועי תור, משליחי חב"ד בבית שאן, מוסר שיעור בספר התניא. הצעיר הצטרף. "הרב מסביר שהקב"ה בורא את העולם בכל רגע ורגע", משחזר ניצן, "הדברים טלטלו אותי. שבועיים חשבתי רק על זה. הנשמה שלי נדלקה".

תהליך ההתקרבות שלו היה איטי. לכן בני המשפחה והחברים מהקיבוץ לא נבהלו. אחרי מלחמת לבנון השנייה החליט ללכת ללמוד בישיבה, וכך הגיע לישיבת חב"ד ברמת אביב. שנתיים שקד על התורה ועשה לילות כימים. לאחר מכן הקים בית בישראל, והזוג הצעיר קבע את מגוריו בצפת ובהמשך בראש פינה. לפרנסתו, עבד ברשות הטבע והגנים.

ההשגחה העליונה הובילה

ועדיין חיפשו בני הזוג את מקומם בעולם. משכה את ליבם ההצעה לעבור לאיתמר שבשומרון. הם העמיסו את ציודם על הרכב ויצאו לדרך. "באמצע הדרך המנוע של הסקודה דמם", הוא מספר. "הייתי תקוע בצומת, ובאין ברירה גררתי את האוטו לקיבוץ הולדתי, בית השיטה, שבו גרים הוריי".

בתוך כך הודיעו להם כי הקרוון שתכננו להיכנס אליו אינו מתפנה, ובני הזוג החליטו להישאר בינתיים בקיבוץ. וכידוע, אין קבוע מזמני. כיום ברור לו שההשגחה הפרטית הובילה אותו למקום הנכון: "זה המקום הטבעי שלי, אני מכיר את הקיבוצניקים, אוהב אותם, מכבד אותם, יודע מה מרתיע אותם. היחס שלי אליהם ושלהם אליי הוא ממש בבחינת 'כמים הפנים לפנים'. יש כלפינו יחס מאוד מכיל ואוהב".

כשרצו לקנות שטח בקיבוץ, היו צריכים להתייצב בוועדת הקבלה. "תחקרו אותנו מכל כיוון אפשרי", הוא מחייך. "כשאחד החברים בוועדה – שאינו יליד הקיבוץ – התחיל לומר שהקיבוץ הוא 'חילוני' ומנוכר לדת, כל החברים שנולדו כאן הזדעקו ואמרו שתמיד הייתה בקיבוץ אווירה יהודית. הם הפריכו את דבריו מן היסוד וסיפרו על אווירת החגים הנפלאה, על לימודי התנ"ך ועל הזהות היהודית".

מה קורה בתוך המים

ניצן משמש כתובת לכל עניין יהודי. "אני מוסר שיעורי תורה, מתוועד, מחלק מצות, תוקע בשופר, מדליק נרות חנוכה עם תושבים, ובעיקרון מנצל כל אפשרות שיש לי להאיר ולתת שירות יהודי לכל מבקש".

ניהול המדגה הוא תפקיד רב אחריות. "זה שטח של 400 דונם, שבו אנו מגדלים כ-300 טונות דגים; אמנונים, בורי וקרפיון", מסביר ניצן. "בעבודה הזאת אתה זקוק לאמונה גדולה. אתה מכניס לבריכות דגים בשווי מאות אלפי שקלים ומספק להם מזון שעולה מאות אלפי שקלים. אין לך מושג מה קורה באמת בתוך המים, עד אחרי כשמונה חודשים, בשלב השיווק, וצריך הרבה אמונה ותפילות. וברוך השם, תמיד אנחנו מצליחים".

ניצן חש סיפוק גדול במגוריו בקיבוץ: "קראתי פעם איגרת של הרבי מליובאוויטש, שנגעה בנפשי. הרבי אומר שלכל אדם שתי תקופות בחייו. האחת, כשהוא מקבל מהחברה, שמגדלת, מחנכת, מאכילה ומשקה אותו. השנייה, שבה הוא צריך להחזיר לחברה. הרבי אומר שם שיש יתרון בעזרה לחברה שגידלה אותך דווקא, ואני מרגיש שזכיתי לכך".



"בעבודה הזאת אתה זקוק לאמונה גדולה".
ניצן בבריכות הדגים בקיבוץ בית השיטה


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)