החיילים נרעשו מהפלא שחולל הרבי לנגד עיניהם, וסיפרו זאת בהתפעלות לקצין הממונה עליהם. "הביאו אליי את הרבי", הורה להם הקצין
תושבי העיר עמדו נואשים מול לשונות האש האימתניות שעברו מבית לבית. אמצעי הכיבוי הדלים שבידם היו חסרי סיכוי כנגד השריפה שהתפשטה והלכה. בעיניים כלות הביטו משפחות מבוהלות בבתיהן העולים בלהבות.
לעזרת התושבים באה קבוצת חיילים שחנתה בעיר. הללו העבירו מיד ליד דליי מים, וניסו לכבות את האש. אך עוצמת הלהבות הייתה גדולה מכדי שדליי המים יצליחו לכבותן.
באותם ימים שהה בעיר אדמו"ר הזקן, רבי שניאור-זלמן מלאדי. שליחים מבוהלים מיהרו אליו לבקשו להתפלל לנוכח האסון המתהווה לנגד עיניהם. "קחו אותי למוקד הדליקה", ביקש הרבי. בבואו אל מקום השריפה נשען הרבי על מקלו. עברו כמה רגעים, והאש דעכה והלכה עד שכבתה לחלוטין.
החיילים שסייעו בכיבוי הדליקה נרעשו מהפלא שחולל הרבי לנגד עיניהם, וסיפרו בהתפעלות את שאירע לקצין הממונה עליהם. "הביאו אליי את הרבי", הורה להם הקצין.
אדמו"ר הזקן נענה להזמנה, והלך אל חדרו של הקצין. זה קידם את פניו בכבוד והציע לו לשבת. "האם כבודו הוא בנו או נכדו של האיש הקדוש המכונה בעל-שם-טוב?", שאל.
"אינני נכדו הפיזי של הבעל-שם-טוב", השיב הרבי, "אבל אני בהחלט נכדו הרוחני. כלומר, הנני תלמיד תלמידו".
"ובכן", אמר לו הקצין, "איני מתפלא על מעשיך המופלאים. הבה אספר לך את שאירע לאבי המנוח עם הבעש"ט.
"אבי היה גנרל בצבא", פתח הקצין בסיפורו. "פעם אחת חנה עם צבאו בעיירה מז'יבוז'. באותם ימים הייתה אימי צפויה ללדת, ונשארה לבדה בבית הוריי, שהיה רחוק ממז'יבוז'. הימים חלפו, ואבי לא קיבל מכתב או ידיעה כלשהי מאשתו.
"מצב זה העכיר את מצב רוחו, והוא התהלך אכול דאגה וחרדה. הוא לא ידע אם אימי כבר ילדה או לא, ואם שלום לה ולתינוק הרך שאולי כבר נולד. כל יום שעבר בלי לקבל מכתב או דרישת שלום הגביר את חששותיו.
"באחד הימים הללו שפך אבי את ליבו באוזני אחד מחבריו בעיר. החבר ראה את מצוקתו הגדולה של הגנרל, והציע לו לגשת אל הבעש"ט, הידוע כמי שמחולל ניסים ונפלאות. גש אליו ובקש את עצתו, אמר החבר.
"הרעיון מצא חן בעיני אבי והוא ביקש מעוזרו לתאם בעבורו פגישה אצל הבעש"ט. להפתעתו נענה שהבעש"ט אינו יכול לקבלו. אבי שלח את עוזרו שנית, וגם הפעם נענה בסירוב. אבי התרגז וביקש למסור לבעש"ט, כי אם יעמוד בסירובו, יורה כי כל היהודים המתגוררים במז'יבוז' נדרשים לארח בבתיהם את חייליו.
"הימים היו לקראת חג הפסח, וברור היה כי החיילים יכניסו לכל בתי היהודים חמץ. האיום הזה פעל את פעולתו, והבעש"ט נעתר לקבל את אבי.
"אבי יצא עם חברו אל ביתו של הבעש"ט. הם נכנסו לחדר המבואה ומשום יכלו לראות את החדר שבו ישב הבעש"ט. אבי ראה כי הבעש"ט ישב אל השולחן ועיין בספר. אמרו לו שזה ספר הזוהר.
"אבי ניגש למראה שעמדה בחדר המבואה והתייצב מולה, כדי לסדר את שערותיו, בטרם ייכנס אל הבעש"ט. הוא הביט במראה ונבהל. במקום לראות את דמותו, צפה אבי בדרך המובילה אל עיר מגוריו.
"נפעם קרא לחברו שיתקרב אל המראה ויראה איתו את המחזה המופלא. שניהם צפו בדרך המובילה אל העיר, עד שהגיעו אל ביתו של אבי. כשהגיעו לבית נפתחה הדלת והם ראו את אימי יושבת וכותבת מכתב לאבי.
"אם לא היה דיי בכך, הם גם ראו את המילים שכתבה אימי. את מכתבה פתחה בהתנצלות על העדר הכתיבה, ובישרה כי בשעה טובה נולד להם בן, וכי שלום לה ושלום לילד.
"המחזה המופלא שראה אבי ריגש אותו מאוד. המתח שהיה שרוי בו ימים רבים התפוגג ברגע, והוא חש הקלה גדולה. הוא הביע תודה עמוקה לבעש"ט ונפרד ממנו בהוקרה.
"עברו כמה ימים מאז אותה פגישה, והמכתב שכתבה אימי, שאותו כבר קרא אבי לפרטיו בביתו של הבעש"ט, הגיע לידיו. המאורע הדהים את אבי מאוד, עד שהחליט לכתוב אותו בספר הזיכרונות שלו".
הקצין סיים את סיפורו ופנה אל אדמו"ר הזקן. "אני הוא אותו בן שנולד להוריי. עליי כתבה אימי את מכתבה לאבי, והנה ספר הזיכרונות של אבי, שבו רשם את המאורע".
הקצין פתח את מגירת שולחנו והוציא ממנה את ספר הזיכרונות של אביו, הכתוב בכתב ידו, והציג את הסיפור לפני אדמו"ר הזקן.
(על-פי 'סיפורי חסידים – תורה') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
