"איננו יכולים עוד! באו מים עד נפש!", זעקו החוכרים היהודים אל 'הסבא משפּוֹלה', תלמידו של הבעש"ט.
הם התגוררו סמוך לעיר שפולה, עיר מחוז במרכז אוקראינה. את פרנסתם מצאו מחכירת אדמותיו של האציל המקומי, ששטחים נרחבים באזור היו בבעלותו. האציל הזה היה בעל מידות רעות, ונהג בנתיניו היהודים ביד קשה.
בימי החורף שהה האציל בארמונו שבעיר. בתקופה זו קנו היהודים מעט שקט, תמורת מתת ששלשלו לכיסיהם של משרתיו. אך באביב, כאשר נשמע קול פעמוני מרכבתו ההדורה של האציל השב לאחוזתו, עלתה החרדה בליבם של היהודים.
את ימיו ולילותיו בילה האציל בשעשועים ובתענוגות. הוא נהג להזמין לאחוזתו אצילים ורוזנים, ערך בעבורם נשפים ומסיבות שבהם אכלו ושתו לשוכרה, והשתעשעו כמנהגם.
את חבריו דאג לבדר בדרכים מגוּונות. לעיתים פקד להביא לפניו יהודי או שניים, עטופי טליתות ועטורי תפילין, ובידיהם סידורי תפילה. הוא היה מצווה עליהם לשיר ולרקוד לפניו. המסובים, הלומי היין, היו צופים בהצגה בהנאה צרופה.
החוכרים היהודים הרבו להתחנן לפני 'הסבא משפולה' על הסבל שהאציל מסב להם. הצדיק בירכם בישועה, אך הימים חלפו ולא חל שינוי לטובה.
שנה אחת חזר האציל מארמון החורף ובפיו גזירה חדשה – בכל נכס השייך לו חייבת להימצא תמונה של הדת הנוצרית. כמו-כן היהודים חייבים לפתוח את בתי המזיגה שהם חוכרים גם בשבתות.
ואז נחרדו היהודים למשמע עוד קפריזה מטורפת של האציל. אחד החוכרים היהודים התעתד להשיא את בתו בימים הסמוכים לחג השבועות, והאציל ציווה להביא את הכלה לאחוזתו אחרי החופה בבגדי כלולותיה, כדי שתחולל לפניו ולפני אורחיו.
היהודים נסעו אל 'הסבא משפולה' ונכנסו אליו בזעקות שבר. למשמע דבריהם דפק הצדיק על השולחן והכריז: "אין ברירה! מוכרחים להשמיע לפניו את עשרת הדיברות"...
הנוכחים החליפו ביניהם מבטים תמהים, והצדיק הסביר: "בחג השבועות הקרוב אל תבואו לחגוג בעיר, אלא תתאספו בבית אחד החוכרים בכפרו של האציל. אני אדאג לחזן ובעל קורא. אִמרו לאציל כי אתם מזמינים אותו ואת אורחיו לצפות בתפילה".
האציל קפץ על המציאה כמוצא שלל רב. בשמחה בישר לחבריו: "הפעם נצפה במחזה שעשועים מיוחד, שלא ראיתם מימיכם".
לקראת החג בא 'הסבא משפולה' לכפר, והורה לקיים את התפילה ליד הגבעה הסמוכה. בבוקר החג התאספו היהודים לתפילה, ועל הגבעה ישבו בכרכרות הדורות האציל וחבריו.
'הסבא משפולה' שימש חזן. למראה הטלית שכיסתה את ראשו, והציציות שהשתלשלו ממנה, פרצו האצילים בצחוק. אך כשקרא הצדיק את הפסוק 'שמע ישראל' בשאגה גדולה, נפלה חרדה גדולה על האצילים, אם כי ניסו להעמיד פני גיבורים.
כשפתח הצדיק בחזרת הש"ץ, לא יכלו האצילים לעמוד מול קולו המתוק והמרגש. איש כבר לא צחק עוד.
את תפקיד הקורא בתורה העניק הצדיק לאורח עלום שבא עימו. פני האורח האירו באור יקרות, וקולו היה ערב במיוחד.
כשהחלה קריאת התורה ביקש האציל מאחד החוכרים היהודים לתרגם בעבורו את תוכן הקריאה. כאשר קרא הקורא את הדיברות הראשונים "אנכי ה' אלוקיך... לא יהיה לך" התכרכמו פניו של האציל. ליבו נקפו על פקודתו ליהודים לתלות צלם בבתיהם.
בדיבר "זכור את יום השבת לקדשו" נזכר האציל בהוראה שנתן לפתוח את בתי המזיגה בשבת. הוא חש מחנק בגרונו.
בקריאת הדיבר "לא תנאף" פרץ האציל בבכי כשנזכר בציוויו להביא אליו את בת החוכר בליל חופתה. בושה מילאה את ליבו.
כך, לאורך כל הדיברות, נזכר האציל בחטא שעשה או זמם לעשות. בבושת פנים סימן לחבריו וכולם הסתלקו מהמקום.
בסיום התפילה פנה 'הסבא משפולה' לסעוד עם החוכרים את הסעודה החלבית של חג השבועות. הקורא בתורה נעלם ואיננו.
"את עשרת הדיברות האלה יזכרו הללו כל ימיהם, ולא ירשיעו עוד", הבטיח 'הסבא'. "אמנם הטרחתי את משה רבנו לקרוא בתורה, אבל כדאי היה הדבר, כי באציל שלכם יש ניצוץ מנשמת יתרו חותנו, המחפש את תיקונו".
במוצאי החג ביקש האציל לפגוש את 'הסבא'. הם הסתגרו שעות רבות. למחרת בבוקר נכנס אליו שוב. מאז חדל להציק ליהודים, וכתיקון למעשיו בנה על הגבעה בית כנסת בכספו. לאחר מכן עזב את האחוזה ולא נודע מקומו.
השמועה אמרה כי נדד למדינה רחוקה, ונעשה גר צדק. כעבור זמן נפטר, ועל מצבתו נחקקו שתי מילים בלבד: 'גר צדק'.
(על-פי 'סיפורי הבעש"ט', מפי הרב יעקב-שמואל הלוי איש הורביץ סג"ל, ששמע את הסיפור מזקני חסידי שפולה) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
