חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:18 זריחה: 6:39 כ"ד בתשרי התשפ"ז, 5/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1824 - כל המדורים ברצף
ערב שבת קודש פרשת ויחי, י"ג בטבת ה'תשפ"ב, (17/12/2021)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1824 - כל המדורים ברצף
יש לנו החגים שלנו
יש חדש
על-ידי ענווה משיגים יותר
ברכות יעקב
להיאסף ולהישאר טהורים
להמית את האנוכיות
שכר שדכנות
גילוי שנוסך כוחות
אבות ובנים מתחברים בטבע
הסכם 'יששכר וזבולון'

מס' 1824, ערב שבת-קודש פרשת ויחי, י"ג בטבת ה'תשפ"ב (17.12.2021)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

  עמדה שבועית

יש לנו החגים שלנו

ה'נובי גוד' הוא חג של לא-יהודים בברית-המועצות, ואין לו שום קשר ליהדות ולעם היהודי. אם יש קשר – הוא בכיוון ההפוך דווקא

הדרישה הנשמעת מקרב חלקים מהעולים מברית-המועצות לשעבר, להכיר ב'נוֹבי גוֹד' כחג לגיטימי של העלייה הזאת – היא סימפטום של בעיה רחבה יותר, שגם היא עצמה סימפטום של בעיה רחבה ובסיסית יותר.

קודם כול צריך שלא להתבלבל מטיעונים שמערבבים מין בשאינו מינו. יש המנסים להיתמם ולהשוות את המימונה, חגם של יוצאי ארצות המגרב, והסהרנה, החג של העולים מכורדיסטן, ל'נובי גוד', שהוא כביכול החג של העולים מחבר העמים. טענה זו אינה אלא דמגוגיה.

כי המימונה והסהרנה הם חגים יהודיים, שנחוגו על-ידי הקהילות היהודיות בארצות האלה, ולא על-ידי הגויים. חגים כאלה בהחלט יש לשמר גם עם העלייה ארצה, כחלק מהמסורת המפוארת שטופחה בקהילות ישראל בגולה. לעומת זה, ה'נובי גוד' הוא חג של לא-יהודים בברית-המועצות, ואין לו שום קשר ליהדות ולעם היהודי.

שבעים שנות ניתוק

מעודדי ה'נובי גוד' מטעים גם באומרם שזה חג לאומי המנותק מסממנים נוצריים. אין זה מדויק. אכן, השלטון הקומוניסטי פעל נגד כל הדתות, וניסה לטשטש גם את הסממנים הנוצריים של החג הזה, ועדיין, יש דיי והותר קווי דמיון בין החג הפרבוסלבי לבין ה'נובי גוד'. בין כך ובין כך אין זה חג שיש לו קשר כלשהו אלינו, היהודים.

אם יש קשר – הוא בכיוון ההפוך דווקא. זה יום שיהודים במרוצת הדורות ידעו כי יש להישמר בו שלא ליפול לידיהם של חוגגים שתויים. לאורך ההיסטוריה היו דיי והותר מקרים שבהם פגיעה ביהודים הייתה חלק מחגיגות השנה החדשה של הגויים. לכן צורם מאוד לראות יהודים חוגגים חגים זרים לנו כל-כך.

אבל כאמור, התופעה הזאת היא סימפטום של הכישלון שלנו בקליטת העלייה מחבר המדינות. אמנם מבחינה חומרית העולים האלה נקלטו יפה. בהיותה עלייה משכילה, היא גם הביאה ברכה רבה בפיתוח התעשייה, הרפואה והכלכלה. אבל בכל הקשור לקליטה רוחנית-ערכית – לא השכלנו לקלוט אותה כראוי.

היהודים האלה נותקו בכוח מיהדותם בידי השלטון הקומוניסטי. נמנע מהם חינוך יהודי וחיבור לחיים יהודיים. אפילו צורכי יהדות בסיסיים כמו תפילין, מזוזות וסידורי תפילה היו קשים להשגה בשבעים שנות שלטון הרשע. עכשיו, כשסוף-סוף עלו לארץ, היינו צריכים לחבר אותם למורשת שנגזלה מהם. אך למרבה הצער לא עשינו זאת בהיקפים הראויים.

היכן ביתי

חגיגות ה'נובי גוד' הם סימפטום של הכישלון הזה. אותם עולים שלא התחברו ליהדותם עדיין מרגישים קשורים לתרבות הזרה, שגזלה מהם את זהותם. וצריך לזכור שיש בקרבם גם שיעור ניכר של לא-יהודים, ואך טבעי שהם מוסיפים לחגוג את החגים שלהם.

אלא שגם זה סימפטום של הבעיה הרחבה והבסיסית יותר – אובדן הזהות היהודית. זו אינה ברורה לחלקים גדולים מהציבור הישראלי, ויש גורמים הפועלים במכוּון לצמצום הזהות היהודית לטובת תרבות אוניברסלית ליברלית. כשאדם אינו יודע היכן ביתו, מה הפלא שהוא מתדפק על דלתות של בתים זרים.


עלייה שנקלטה חומרית ולא רוחנית (צילום: צביקה ישראלי)

  יש חדש

הספרייה מתרחבת

ספריית חב"ד המרכזית בניו-יורק חנכה אגף חדש. זו ספרייה שהוקמה בידי אדמו"רי חב"ד, בשאיפה לשמש מרכז לחוקרים ולמתעניינים בעולם הספר היהודי. בספרייה יש מעל רבע מיליון כותרים, מהם עתיקים ונדירים ביותר. כחמישים אלף ספרים זמינים לגישה מקוּונת. הרבי מליובאוויטש ביקש ממחברי ספרים לשלוח עותק של ספריהם לספרייה. אתר הספרייה: chabadlibrary.org.

נסיעה לציון בהאדיטש

משתתפי שיעורי תניא בבתי חב"ד באזור השפלה והמרכז מתארגנים לנסיעה ממוקדת (פחות מ-24 שעות) להילולת בעל התניא, בכ"ד בטבת, בעיר האדיטש שבאוקראינה. את המסע מוביל הרב שגיא הר-שפר, מנהל בית חב"ד בנס-ציונה. פרטים (עדיף בווטסאפ) בטל' 0546506770.

'רב יומי' חדש

בכ"ד בטבת, יום ההילולא של רבי שניאור-זלמן מלאדי, בעל התניא והשולחן ערוך, מתחילה שנה חדשה בלימוד 'רב יומי'. זו תכנית יומית של שיעורים קצרים ב'שולחן ערוך הרב', המקיפה שש שנים. את לוח הלימוד החדש אפשר להשיג בדוא"ל [email protected].

  שלחן שבת

על-ידי ענווה משיגים יותר

יעקב שיכל את ידיו כשעמד לברך את מנשה ואפרים. הוא הניח את יד ימינו על ראש אפרים הצעיר דווקא. יוסף ניסה להעיר לאביו, באומרו: "לֹא כֵן אָבִי, כִּי זֶה הַבְּכֹר; שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ", ואולם יעקב עמד על דעתו: "וַיֹּאמֶר: יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי, גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל, וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם".

הדין ודברים בין יעקב ליוסף מגלם שתי גישות, ושתיהן יש להן מקום על-פי התורה. בעל 'כלי יקר' מבאר שיוסף ייעד את הברכות המרובות לבן הבכור, כשם שהבכור זכאי לירושה כפולה משל אחיו; ואילו יעקב בחר לתת את הברכות המרובות לאח הקטן דווקא, מפני שהקב"ה בחר להגביה ולרומם את מי שיש בו צד קטנות.

הכנעה כהכנה לתפילה

יעקב מלמד שאפשר להשיג את העלייה הגדולה ביותר על-ידי שפלות וקטנות דווקא. הדבר משתקף גם בברכתו ליוסף: "וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ, אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי". המילים "בחרבי ובקשתי" מתורגמות אצל אונקלוס – "בתפילתי ובבקשתי". והרי ענווה ושפלות הן ההקדמה לתפילה, כמאמר רז"ל: "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש" (משנה ברכות תחילת פרק ה), ורש"י מפרש – 'כובד ראש' היינו 'הכנעה'.

כאשר התפילה נעשית מתוך ענווה ושפלות, האדם זוכה לברכת ה' מעל כל מידה והגבלה. בכוחה הוא מושך שפע חדש, שלא היה קיים קודם לכן, כפי שתורת החסידות מפרשת את נוסח התפילה 'יהי רצון' – שיתהווה רצון חדש.

להקדים את הקטנות

בגישתו זו של יעקב טמונה הוראה מעשית בעבורנו. עלינו לעבוד את ה' 'בחרבי ובקשתי' – בתנועת נפש של שפלות וענווה, ולחפש תמיד את ה'קטנות' ושפלות הרוח. אמנם דורשים מיהודי שעבודת ה' שלו תהיה באופן של 'גדלות' – להדר במצוות, 'מהדרין מן המהדרין', וכדומה, ובכל-זאת עליו להקדים את ה'קטנות' – "ונפשי כעפר לכול תהיה".

דווקא הענווה והשפלות ירוממו את האדם למדריגה הגבוהה ביותר, ובזכותה יקבל את ברכת ה' בהצלחה רבה ומופלגת בקיום התורה והמצוות, בעבודת התפילה, ועד לעניינים הגשמיים – בני, חיי ומזוני רוויחי.

מתיחת הקשת

גם בדברי יעקב "אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי" טמון מסר הקשור לתפילה. העם האמורי היה החזק שבעמי ארץ כנען, ושבעת העמים האלה מייצגים את שבע המידות הרעות, שאותן יש 'לכבוש' ולהפוך לטוב, כדי שיסייעו לאדם בעבודת הבורא.

בירור המידות נעשה על-ידי עבודת התפילה, ובזה עצמו יש שני שלבים – "בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי". החרב משמשת למלחמה מקרוב, בעוד הקשת יורה חיצים למרחק. משיכת הקשת לאחור מייצגת את שפלות האדם. ככל שהוא משפיל את עצמו ומתחנן יותר לפני הקב"ה, כך יפגע גם בנקודות הרע ה'רחוקות' והנעלמות שבנפשו ויכניע גם אותן לעבוד את ה' יתברך.

(תורת מנחם תשמ"ב, כרך ב, עמ' 660)

  מן המעיין

ברכות יעקב

ימין לנוער

"וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים והוא הצעיר" (בראשית מח,יד). "והוא הצעיר" – משום שהוא הצעיר, לכן הוא זקוק ליד ימין, החזקה. לנוער צריך להקדיש תשומת לב רבה במיוחד, להשגיח עליו, לאמצו ולחזקו ככל האפשר.

(עיטורי תורה)

הברכה הגדולה ביותר

"ויברך את יוסף ויאמר... המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים" (בראשית מח,טו-טז). הפסוק פותח ב"ויברך את יוסף" ולבסוף יש שם ברכה לבנים בלבד – "יברך את הנערים". אלא ש"יברך את הנערים" היא הברכה ליוסף. אין לאדם ברכה טובה מזו, שיהיו בניו ברוכים.

(זוהר)

רועה ורֵעות

"האלוקים הרועה אותי" – מלשון "רֵעך ורֵע אביך אל תעזוב"; היינו לשון רֵעות וחיבור, כי האבות הם המרכבה של המקום ברוך הוא.

(רמב"ן)

כבוד להורים

"וייקרא בהם שמי ושם אבותיי" (בראשית מח,טז). אם הבנים או הנכדים סרים מדרך הישר, ההורים מתביישים בהם, כשמציגים אותם כבניהם או בני בניהם. זו הייתה אפוא ברכת יעקב, ששם אבותיהם יהלום אותם, שלא תהיה בושה לומר עליהם שהם זרע אברהם יצחק ויעקב.

(מעיינה של תורה)

לשמור על השם

יעקב אבינו רצה להבטיח שהדור החדש, הנכדים, ובמיוחד בניו של יוסף, שנולדו וגדלו בעושר בחצר מלך מצרים, לא ייטמע חלילה בקרב השכנים המצרים. לפיכך הזהיר וציווה "וייקרא בהם שמי ושם אבותיי אברהם ויצחק" – שקודם כול ייזהרו שלא ישנו את שמותיהם, שייקראו בשמות העבריים של אבותיהם אברהם ויצחק וכו'. הצעד הראשון לטמיעה הוא שינוי השם.

(אמרי חן)

כמו דגים

"וידגו לרוב בקרב הארץ" (בראשית מח,טז). נשמות אלה, גם בהיותן למטה, בעולם הזה, הן משולות לדגים שבים. כשם שהדג מובלע במקורו וזה כל חיותו, וכשהוא פורש ממקורו מייד הוא מת, כן נשמות אלה הן בבחינת ביטול ודבקות מוחלטת באלוקות. אין בהן שמץ של פירוד והן 'מובלעות' במקורן העליון.

(ספר המאמרים תרס"ו)

אור מהחושך

אפרים ומנשה, אף שנולדו וגדלו במצרים, לא היו נחותים מראובן ושמעון, שנולדו וגדלו באוהלו של יעקב, ככתוב "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי". ולא עוד, אלא שהיה בהם עילוי ויתרון מסוים לגבי ראובן ושמעון – המעלה של "יתרון האור מן החושך". לכן יתברכו בני ישראל באפרים ומנשה דווקא.

(הרבי מליובאוויטש)

פעם והיום

"כראובן ושמעון יהיו לי". בעבר בירכו את הילד שיגדל ויהיה ככל ילדי ישראל. כיום צריכים לברך שלא יהיה ככולם...

(רבי ישראל מסלנט)

  אמרת השבוע

להיאסף ולהישאר טהורים

בעיר בריסק נערכה פעם אחת אסיפה ציבורית, ורבי חיים מבריסק הוזמן להשתתף בה. בבואו לשם נוכח כי מאחורי הקלעים נרקמים תככים, והדבר ציער אותו מאוד.

לאחר מכן אמר למקורביו: "תמיד התקשיתי להבין את הנאמר בילקוט שמעוני על הפסוק 'הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם' – 'מהו הֵאספו? – היטהרו', כמו שנאמר במרים 'תִּסָּגֵר... וְאַחַר תֵּאָסֵף', שהכוונה תיטהר. מה הקשר בין אסיפה לטהרה?

"אלא", המשיך רבי חיים והסביר, "נראה שכל יהודי כשהוא לעצמו יכול להיות נקי וצדיק, אבל ברגע שיהודים מתכנסים יחד, מייד נכנס לשם יצר הרע ומחולל מחלוקת ומכניס תככים ומזימות. לכן בירך יעקב אבינו שבניו יתאספו וייצאו טהורים מהאסיפה".

  פתגם חסידי

להמית את האנוכיות

"יעקב אמר ליוסף 'הִנֵּה אָנֹכִי מֵת, וְהָיָה אֱלֹקִים עִמָּכֶם' – כאשר ממיתים את ה'אנכי', את האנוכיות והגאווה, זוכים לגילוי השכינה – שאלוקים יהיה עימכם" (רבי יעקב-יוסף מפולנאה)

  מעשה שהיה

שכר שדכנות

בעלת הבית עמלה על ניקיון הבית לקראת חג הפסח. היא עלתה לנקות ולסדר את המחסן שבעליית הגג, ולהפתעתה מצאה שם שק בד שאינו מוכר לה.

כשפתחה את השק נדהמה לגלות זוג פמוטות כסף מפוארים, שאותם לא ראתה מעולם. היא המתינה לבואו של בעלה מבית המלאכה לייצור כובעים שבבעלותו, לשאול אותו לפשר הדבר.

הבעל הגיב במבוכה ובאי-נוחות. תחילה ניסה להשתמט ולהתחמק, אולם תגובתו עוררה עוד יותר את תמיהתה של האישה, והיא לחצה על בעלה לספר לה מה עניינם של הפמוטות האלה.

הם גרו בעיירה סטולין שבבלארוס. בעיירה התגורר הצדיק רבי אשר פרלוב מסטולין, בנו של רבי אהרון הגדול מקרלין. שמו של הצדיק נודע בכל האזור כאיש קדוש ומחולל מופתים, ורבים באו להיוועץ בו ולהתברך מפיו.

ליבה של האישה היה ספוג אמונת צדיקים, והיא הייתה פוקדת תכופות את מעונו של הצדיק. כנהוג, הייתה מגישה לו מכתב ובו בקשותיה, בצירוף דמי 'פדיון' מכובדים.

רבי אשר ידע כי בעלה של האישה איננו נמנה עם עדת חסידיו. אחרי שהאישה באה אליו שוב ושוב, ביקש הצדיק לברר אם הבעל יודע על הכספים שאשתו נותנת לו כ'פדיון'. הוא ביקש משמשו להזמין אליו את הבעל.

הבעל הגיב בהפתעה. "אשתי לא סיפרה לי על כך מעולם", אמר לצדיק.

"אם כן, עליי להשיב את הכספים", אמר רבי אשר.

אלא שבאותו זמן לא היה בידי הצדיק כסף מזומן, והוא הציע להפקיד בידי הבעל משכון – זוג פמוטות כסף, שאותם יחזיק ברשותו עד שיזדמן לו הסכום הנדרש. הבעל קיבל את ההצעה ולקח את הפמוטות.

מכיוון שלא רצה שהדבר ייוודע לאשתו, החביא את הפמוטות בעליית הגג. במרוצת הזמן שכח זאת, ולא הביא בחשבון שבמהלך הניקיונות של ערב פסח תגלה האישה את הפמוטות שהוצפנו בביתה.

"מה עשית?!", הגיבה האישה בחלחלה. "איך העזת להסכים שהצדיק יחזיר לנו דמי 'פדיון' שנתתי לו?! ועוד לקחת מביתו חפצי קודש כמשכון?!".

הבעל הנהן בראשו לאות הסכמה לנזיפתה של רעייתו. "גש מייד אל בית הצדיק והחזר לו את הפמוטות", הורתה לו האישה.

הבעל שב אל הצדיק ובידיו הפמוטות וסיפר את אשר אירע. "למען שלום בית אני מוותר על הכסף", אמר.

"אם כן, אציע לך דבר אחר", הגיב הצדיק. "הלוא יש לך בת המצפה לזיווגה. אציע לך שידוך מכובד בעבורה, והכסף שנתנה אשתך יהיה שכר השדכנות שלי".

להצעה מפתיעה שכזאת לא יכול היה הבעל לסרב, ובוודאי כששמע שהמועמד הוא בנו המצוין וכליל המעלות של הרב מוולדימירץ.

רבי אשר מסר לידי האיש מכתב המלצה שיועד לרב, שנמנה עם עדת חסידיו, ובו הציע כי ישדך את בנו עם בתו של האיש.

הבעל יצא מחדרו של הצדיק שמח ומאושר. בביתו סיפר את הדברים לאשתו, וגם היא שמחה מאוד למשמע דבר השידוך המפתיע.

אחרי חג הפסח יצאו בני הזוג לעיירה ולדימירץ, למסור את המכתב לידי הרב ולסגור את השידוך. הם הגיעו ליעדם בשעת ערב, ופנו לאכסניה מקומית, ללון בה. בעל האכסניה נתן להם חדר והתנצל כי הוא ממהר לאירוע.

על שאלתם השיב, כי רב העיירה משדך היום את בנו המצוין עם בתו של גביר העיירה, והוא הוזמן להשתתף בשמחה.

ליבם של בני הזוג צנח בקרבם. הבעל אף כעס על הצדיק שהטריחו לנסוע לוולדימירץ לשווא. הוא השליך בזעם את המכתב על הרצפה, והוסיף דברי לעג על אמונת הצדיקים של אשתו.

האישה לא איבדה את עשתונותיה. אמונת הצדיקים שבה לא נפגמה. היא התכופפה והרימה את המכתב ושמרה אותו אצלה. היא הייתה בטוחה כי דבר מדברי הצדיק לא ישוב ריקם.

בינתיים הסתלק רבי אשר מסטולין. יום אחד הופיע במפעל הכובעים של הבעל יהודי עני. הוא ביקש למכור כובע פרווה מרהיב ביופיו.

הבעל ראה מייד כי זה כובע יוקרתי, שנעשה מחומרים איכותיים ויקרים. הוא הביע את פליאתו מנין לעני כובע יקר כל-כך.

האיש נאנח וסיפר כי בעבר היה עשיר גדול ומכובד, אלא שהתהפך עליו הגלגל והוא ירד מנכסיו. האיש הוסיף וסיפר כי בהיותו עשיר שידך את בתו עם בנו של הרב מוולדימירץ והבטיח נדוניה מכובדת. את הכובע שבידו קנה במתנה לחתן. אלא שאחרי שעסקיו קרסו לא היה יכול לעמוד בהתחייבותו והשידוך התבטל. כעת רצונו למכור את הכובע.

ליבו של יצרן הכובעים החסיר פעימה. הוא מיהר לקנות את הכובע, שילם את מחירו ביד רחבה, ויצא במהירות לביתו. בבית סיפר את הדברים לאשתו ואמר כי זו הזדמנות לשוב ולהציע את השידוך.

האישה התרגשה למשמע הדברים. היא הוציאה ממגירותיה את מכתבו של הצדיק, שעליו שמרה בקפידה, והם מיהרו לנסוע לוולדימירץ. כשראה הרב את המכתב הסכים מייד לשידוך, וזה נסגר בשעה טובה ומוצלחת.

(על-פי 'אור הגנוז', קרלין)

  לומדים גאולה

גילוי שנוסך כוחות

קודם פטירתו הודיע יעקב לבניו כי הוא עומד לגלות להם את העתיד לקרות: "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים". ואולם בפועל לא גילה את העתידות, אלא אמר דברים אחרים. חז"ל מסבירים (פסחים נו,א): "ביקש לגלות את הקץ, ונסתלקה ממנו שכינה". כלומר, יעקב אבינו רצה לגלות לבניו את קץ הגאולה, אך הקב"ה מנע זאת ממנו.

ברור שיעקב אבינו לא ביקש לספק את יצר הסקרנות של בניו. אם רצה לגלות את הקץ, נראה שראה בכך תועלת להם ולכל עם ישראל. ולכאורה מה התועלת? אפשר לשער בנקל איזה רושם הייתה עושה על בניו הידיעה שהגאולה תבוא רק כעבור כמה אלפי שנים (כפי שאנו רואים, שעדיין לא בא המשיח)! ידיעה כזאת הייתה מביאה דכדוך וייאוש; הייתכן שיעקב אבינו רצה לומר דברים שהיו מייאשים את בני ישראל?!

לגלות כדי לקרב

הסבר הדבר (לקוטי שיחות כרך כ, עמ' 228) נעוץ בשתי הדרכים שבהן הגאולה יכולה לבוא. הגמרא (סנהדרין צח,א) אומרת: "זכו – 'אֲחִישֶׁנָּה'; לא זכו – 'בְּעִתָּהּ'". כלומר, אמנם יש לגאולה מועד קבוע מראש ('בְּעִתָּהּ'), וגם אם לא נהיה ראויים לה היא תבוא במועד ההוא; ואולם אם נזכה, יתקיים ''אֲחִישֶׁנָּה' – הקב"ה יחיש את הגאולה ויביא אותה הרבה לפני המועד הנקוב.

יעקב אבינו לא חשב לומר לבניו את המועד הסופי של הגאולה, המועד של 'בעִתה', שבו תבוא הגאולה בכל מקרה. הוא התכוון לומר להם מועד אחר, קרוב יותר לאין ערוך, שבו הייתה יכולה לבוא הגאולה אילו זכו. ייתכן מאוד שמועד זה היה בטווח של שנים או עשרות שנים בלבד מאותו יום!

והלוא אנו רואים שהגאולה לא באה אז? אלא שההסבר טמון בעניין זה עצמו: אילו היה יעקב אבינו מגלה לבניו את הקץ ההוא, אכן הייתה הגאולה באה באותו מועד; אך מכיוון שלא נתאפשר לו לגלות את הקץ, התעכבה הגאולה עד ימינו.

אילו היה יעקב אבינו מגלה את הקץ ובני ישראל היו יודעים שהגאולה קרובה כל-כך, היו נזהרים במעשיהם ביתר שאת, ואכן היו זוכים לגאולה באותו מועד. עצם הידיעה על קרבתה של הגאולה הייתה נוסכת בהם יותר מרץ ועוז לעבוד את ה' כראוי ולהיזהר מכל מה שעלול לעכב את הגאולה. וכך אכן היו זוכים לאותה גאולה קרובה, והעם היהודי לא היה צריך להתענות בגלות עוד אלפי שנים.

הקב"ה רוצה גאולה מושלמת

אם כן, מדוע הקב"ה מנע זאת מיעקב? משום ששלמות העבודה היא כאשר האדם עובד את בוראו בכוחות עצמו, בתוך כל המגבלות של העולם הזה. הגילוי של יעקב היה מכניס מימד על-טבעי לתוך המציאות, ובכך פוגם בשלמות העבודה. לכן נסתלקה ממנו השכינה.

אמנם גם יעקב ידע שהגילוי יפגום בשלמות העבודה, אך הוא רצה להחיש ככל האפשר את היציאה מהגלות, אפילו על חשבון שלמות העבודה. ואולם הקב"ה רצה שהגאולה תהיה בתכלית השלמות, ולכן סילק מיעקב את שכינתו, כדי לתת לעם ישראל את האפשרות להשיג את הגאולה המושלמת על-ידי עבודת ה' מושלמת.

אך בקשת צדיק אינה חוזרת ריקם והיא בגדר הוראה נצחית: יהודי צריך 'לבקש' ו'לתבוע' מהקב"ה את הגאולה תיכף ומייד, והבקשה הזאת כשהיא לעצמה נותנת סיוע ועידוד רב בעבודת הבורא. וכפי שרואים במוחש, שכאשר אומרים ליהודי ש"הנה-הנה משיח בא" – הוא מתעורר ומשתדל יותר שלא יהיה אצלו דבר שעלול לעכב את הגאולה.

  חיים יהודיים

אבות ובנים מתחברים בטבע

"כל הטלפונים – לסל", נשמעת ההוראה. אחד המארגנים עובר בין הנוכחים עם סל נצרים גדול, ואוסף את הטלפונים מכולם. זה אחד הרגעים המשמעותיים ביותר במסע – מעכשיו אין הפרעות. מרגע זה אתה עם הבן שלך בלבד.

הכירו את המיזם 'אבות עם בנים', שכבר פועל בהצלחה שלוש שנים. יוזמיו הם ר' מאיר דרברמדיקר, חסיד באיין, ור' חיים כץ, חסיד ברסלב, שניהם תושבי ביתר עילית. מאיר עוסק כבר עשרים שנה בגילוי עולם הטבע, מהנחיית קבוצות, גלישת צוקים ועד השטת ספינות. חיים עבד חמש-עשרה שנים בחינוך. היה מחנך, משגיח ומנהל. ואז גילה את הכוח בפעילות השטח. שניהם חברו יחד ליוזמה שנועדה ליצור חיבור עמוק יותר בין אבות לבנים.

האב מגלה את בנו

לאורך השנה הם מובילים פעילויות שמתחילות אחר הצהריים אל תוך הערב. בחופשות בין הזמנים הם מוציאים קבוצות של אבות ובנים ליומיים במדבר או להפלגה בים. הרעיון הוא לצאת לשטח, להתמודד עם משימות מאתגרות, והכול בשיתוף פעולה של אב ובנו.

האבות והבנים נוסעים ברכבי שטח, משחקים, מתמודדים עם קשיים, בונים מתקנים, מכינים ארוחות שדה, ויוצרים פעילות חווייתית שכל-כולה חיבור בין אב לבנו. "פתאום האב ובנו מקבלים החלטות משותפות, יוצרים מגע קרוב, חושבים יחד", אומרים השניים. "אנחנו גם יוצרים שיח מונחה. האב מגלה על בנו דברים מדהימים, וגם הבן מגלה צדדים שלא הכיר באביו".

בלי טלפונים

"אדם ממוצע עסוק מאוד בשגרה", מסביר מאיר. "גם אברכי כולל עסוקים בלימוד ובמטלות הבית השוטפות. אפילו כשהם יוצאים עם הילדים לטיול, הם עדיין מחוברים למכשיר הטלפון ולדאגה לכל המשפחה. מטרת המיזם שלנו לקחת אב עם בן אחד בלבד, לבודד אותם, ולהעניק להם זמן איכות".

ההתחלה הייתה לפני כשלוש שנים. "התחלתי את המיזם עם מתפללי בית הכנסת שלי. יצאנו לטיול של אבות עם בנים. גיליתי כמה זה משמעותי בעבורי. נפתחו לפניי דברים חדשים שלא הכרתי ביכולת התקשורת עם בני. פתאום ראיתי אותו כפי שהוא, בלי עשה כך ואל תעשה כך".

התודה של הילד

הניתוק הסלולרי הוא אחת מנקודות המפתח. "באחת ההפלגות השתתפה דמות ציבורית", מספר מאיר. "הבן אומר לי: אין מצב שאבא ייפרד מהטלפון. אבל זה קרה. ופתאום ראיתי שנוצר קשר מיוחד לא רק ביניהם, אלא גם בינו לבין עצמו... הוא היה נראה אדם משוחרר והתחבר לעצמו".

בתום החוויה האבות והבנים מדברים בהתרגשות על הגילוי החדש זה את זה. "ילד כתב לאביו דברי תודה על שלקח אותו למסע, וחתם את דבריו במילים 'ותודה ששיבחת אותי לעיני כולם'. פתאום הילד הרגיש שהוא שווה. החוויה הזאת נשארת חרותה לעד", חותם ר' מאיר. "לא צריך לחכות שיקרה לילד משהו, חלילה, כדי שנשקיע בו. גם בשגרת החיים אפשר לעצור לרגע ולהחליט שאנחנו משקיעים בילדינו".


רק אתה והבן שלך. ר' מאיר ור' חיים בשטח

  פינת ההלכה ומנהג

הסכם 'יששכר וזבולון'

שאלה: האם הסכם 'יששכר וזבולון' מפחית משכרו של לומד התורה?

תשובה: אמרו חז"ל: "שהיו [השבטים] זבולון ויששכר שותפים, יששכר היה עוסק בתורה וזבולון היה עוסק בפרקמטיא, והיה טורח זבולון ונותן לתוך פיו של יששכר", ותמיכה זו בלומד התורה נחשבת לזבולון כאילו הוא לומד בעצמו, אם כי גם הוא חייב לקבוע עיתים לתורה לפי מצבו ולפי ידיעותיו.

רבים מהפוסקים (כמו ה'אור החיים' על התורה, החיד"א, בעל ה'הפלאה', וכן משמע שזו דעת הרבי מליובאוויטש) כתבו בפשיטות שהסכם זה אינו גורע כלל משכר לימוד התורה של יששכר, אף-על-פי שחלק מתורתו ניתן לזבולון. שכן הדבר דומה למדליק נר מנר שאין הנר הראשון נגרע כלל. וכן משמע בדברי הגמרא שאישה המסייעת לבנה ולבעלה חולקת שכר עימהם, ואין הכוונה שמשאירים מעט מאוד לתלמיד-חכם עצמו. ואולם יש שאינם סוברים כך (כן משמע בש"ך, וכן מסרו בשם הגר"א).

הכול מודים שרוח חכמים נוחה ממי שמקבל תמיכה כדי שיוכל להתמסר ללימוד התורה, כי רצון ה' הוא שהאדם ילמד הרבה תורה, וכל מה שמספיקים ללמוד נחשב מעט לגבי התורה, ואפילו לגבי החלק הנוגע הלכה למעשה בימינו.

לכן גם לדעת הסוברים ששכר לימודו מתחלק עם התומך בו כך אין מקום שאדם יצמצם את לימודו ויהיה טרוד בדאגות קיום, וכל זה כדי שיזכה בעצמו בכל השכר, אלא תהיה עינו יפה בזבולון ובשכרו. כל שכן לדעת הפוסקים שאין נגרע משכר החכם מאומה.

מקורות: סוטה כא,א. תנחומא ויחי,יא. מדרש רבה נשא יג,יז. טושו"ע, רמ"א ונו"כ יו"ד סי' רמו ס"א. פסקי תשובות או"ח סי' קנו ס"ק כו, וש"נ (וראה תורת מנחם כרך ע ס"ע 249), שו"ת יביע אומר ח"ז יו"ד סי' יז.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)