בפרשתנו מסופר שכאשר נסע ארון הברית אמר משה: "קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ". בהקשר זה הגמרא מביאה במסכת שבת (קטז,א) את הפסוק בתהילים "הלוא משנאיך ה' אשנא", ואומרת: "הללו שמטילין קנאה ואיבה ותחרות בין ישראל לאביהן שבשמיים". כלומר, 'משנאיך' אלו אויבי ישראל, שיוצרים שנאה בין ישראל לאביהם שבשמיים.
הלימוד הזה מופיע בעוד מקומות בתלמוד (עירובין צט,א ומגילה כח,א), על הפסוק (משלי ח,לו): "כָּל מְשַׂנְאַי אָהֲבוּ מָוֶת", ושם נאמר: "אל תקרי למשנאי אלא למשניאיי". כלומר, הפסוק מדבר לא על שונאי ה' עצמו אלא על מי שגורמים לאחרים לשונאו. מכאן יש ללמוד שגם בפרשתנו, 'משנאיך' אינם שונאים סתם אלא מי שמשניאים את הקב"ה על אחרים ומרחיקים את בני ישראל מאביהם שבשמיים.
פוגעים בעצמם
השנאה כלפי עם ישראל יש בה כמה וכמה רמות. המשניאים גרועים מהשונאים. שונא הוא מי שחש שנאה לזולת, אך המשניא אינו מסתפק באיבתו האישית אלא מבקש להדביק בה אחרים.
אם כן, אויבי ישראל נמנים עם המשניאים. כדברי הספרי (פרשתנו ט): "הלכה היא, בידוע שעשו שונא ליעקב". שנאת הגויים גדולה כל-כך, שהיא מניעה אותם לפגוע בישראל גם במחיר של נזק אישי ופגיעה בעצמם, בבחינת "תמות נפשי עם פלשתים". העצה היחידה לפעול כנגד זה היא ברוח הפסוק – "קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך".
תלוי בקיום התורה
רש"י מפרש: "יפוצו אויביך – המכונסין". כלומר, הקב"ה יזרע באויבים פילוג וסכסוך וימנע מהם להתכנס ולתכנן פגיעה בישראל. לאחר מכן "וינוסו משנאיך – אלו הרודפים": הקב"ה יקום ויניס את האויבים התוקפניים. בני ישראל לא יזדקקו למלחמות, אלא הקב"ה עצמו יפיל אימה על אויבי ישראל, ככתוב: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך – ויָראו ממך".
ועדיין צריך להבין, מנין נובעת השנאה העזה הזאת לישראל? התשובה טמונה בפסוק: "משנאיך נשאו ראש... על עמך יערימו סוד". אמר חז"ל (מדרש תהילים פג,ג): "באין על עמך בשביל שאינם מקיימין את התורה". טבעו האמיתי של יהודי הוא לקיים תורה ומצוות, וכאשר בני ישראל נוהגים הפך טבעם – גם הגוי נוהג הפך טבעו, עד שהוא מוכן לפגוע בעצמו.
איתנו בצרה
אך הקב"ה אינו ממתין עד שבני ישראל יחזרו בתשובה כדי להגן עליהם. בסופו של דבר, אויבי ישראל הם אויבי ה' – "אויביך" ו"שונאיך". אם הם מצליחים לפגוע ביהודים יש בכך משום חילול שם שמיים, ולכן הוא מושיע את בני ישראל מאויביהם.
רמז לכך מצוי גם בסוף הפרשה, בסיפור על מרים הנביאה, שלקתה בצרעת והעם כולו – ועימם השכינה – המתינו שתירפא. בזמן הגלות כנסת ישראל מכונה 'מרים', על שם מרירות הגלות. וכשם שהשכינה המתינה למרים, כך גם הקב"ה שרוי עימנו בגלות, ועליו להוציאנו לגאולה, מכיוון שגם הוא עצמו צריך להיגאל!
(תורת מנחם, כרך נו, עמ' 338) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:49
זריחה: 5:43
