חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:15 זריחה: 6:41 כ"ח בתשרי התשפ"ז, 9/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1795 - כל המדורים ברצף
ערב שבת קודש פרשת בהעלותך, י"ז בסיון ה'תשפ"א, (28/05/2021)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1795 - כל המדורים ברצף
ידיעת המחלה תאפשר לרפאה
יש חדש
שונאים ומשניאים
הדלקת הנרות
מוכן תמיד
ענווה מהמשימה
כחסיד כן רבוֹ
הנבואה חוזרת
בלוד מגיבים בהתעצמות
ענווה ותקיפות

מס' 1795, ערב שבת-קודש פרשת בהעלותך, י"ז בסיוון ה'תשפ"א (28.05.2021)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

  עמדה שבועית

ידיעת המחלה תאפשר לרפאה

כל יוזמות ה'דו-קיום' גורמות יותר נזק מתועלת, כי ביסודן עומדת ההנחה שהיהודים נושאים במידה כזו או אחרת של אשמה בסכסוך הדמים

הפרעות שעשו ערבים כנגד יהודים ברחבי הארץ עוררו דיון על מידת ה'סימטרייה' עם תגובות של יהודים. במקביל התעוררו יוזמות לעידוד דו-קיום בין יהודים לערבים. המשותף לכל אלה הוא עצימת עיניים מלראות נכוחה את המציאות והימנעות מלקרוא לילד בשמו.

לא רק שאין 'סימטרייה' בין תוקף למותקף, בין מחולל פרעות למי שמנסה להתגונן מפניהן, אלא שאין כאן באמת שני צדדים שאותם צריך להרגיע. יש צד אחד בלבד, שטוף שנאה ותאוות רצח, שאותו צריך לחנך או להרתיע. אם הוא יחדל מלשנוא ומלפגוע ביהודים – ישרור השקט וכולנו נחיה בשלום ובשלווה.

צד אחד אלים

מבחינה זו, כל יוזמות ה'דו-קיום' גורמות יותר נזק מתועלת. בדיוק כמו 'יוזמות השלום', המבוססות על ויתורים ישראליים, שהרחיקו את השלום והביאו עלינו גלי שפיכות דמים. כי ביסודן עומדת ההנחה שהיהודים נושאים במידה כזו או אחרת של אשמה בסכסוך הדמים המתמשך. הנחה זו מעניקה לגיטימציה לאלימות הערבית.

האמת היא שהנחה זו מופרכת מיסודה. מראשית ההתיישבות בארץ ביקשו היהודים לחיות בשלום עם שכניהם הערבים. אילו היו הערבים מושיטים יד לשלום, היינו כולנו חיים כאן יחד בשכנות טובה ובשלום. כל העימותים נוצרו בעקבות תוקפנות רצחנית של הערבים, שהביאה מטבע הדברים פעולות התגוננות של היהודים.

ראינו זאת היטב בגל האחרון. לא היהודים פתחו בהעלאת סרטונים שבהם יהודים מכים ערבים ומשפילים זקנים ונשים. לא היהודים התנפלו על בתי שכניהם באבנים ובבקבוקי תבערה. לא היהודים שרפו מסגדים ורגמו מכוניות של ערבים. התבערה לא התחילה במעשים כאלה, אלא בדיוק להפך – באלימות מצד ערבים.

העובדה שאחר-כך היו גם (מעט) מעשים אלימים של יהודים כנגד ערבים הייתה תגובת-נגד, לנוכח אוזלת ידה של המשטרה והתמשכות המצב האבסורדי שבו דם יהודים וקודשי ישראל נעשים הפקר במדינת היהודים. זה סדר האירועים הנכון ולא להפך. אילו לא היו הערבים פותחים בפרעות, שום יהודי לא היה פוגע בערבי.

לעקור את השנאה

לכן הפתרון אינו לקרוא להרגעת הרוחות 'משני הצדדים', בדיוק כשם שהפתרון לעימות עם חמאס אינו להטיל את האשמה על 'שני הצדדים'. יש צד אחד אלים, עוין, רצחני, וצד שני שרוצה לחיות בשלום. את כל הלחץ יש להפנות אל מקור האלימות, ולא לשחק במשחקי 'סימטרייה'.

כלל ידוע קובע שידיעת המחלה היא חצי תרופה. הדבר הראשון שרופא עושה הוא דיאגנוזה – אבחון המחלה. במקרה שלנו המחלה היא השנאה ליהודים המפעפעת בלב חלקים גדולים של האוכלוסייה הערבית.

את השנאה הזאת יש לעקור. ייתכן שאפשר לעשות זאת בדרכים חינוכיות. ייתכן שיש מקום לרתום גורמים אסלאמיים מתונים, שינחילו לציבור הערבי את ערך קדושת החיים ואת היותו של כל אדם נברא בצלם. לצד החינוך חייבת להיות הרתעה תקיפה ונחושה, ואפס סובלנות כנגד כל פגיעה ביהודים. זו הדרך היחידה שתביא שלום ושקט ברחובותינו.


חילוץ ספרי תורה מבתי כנסת בלוד (התמונה באדיבות הרב יצחק רוזן)

  יש חדש

נוסעים לרבי לג' בתמוז

כמה בתי חב"ד בישראל מארגנים נסיעה לציונו הקדוש של הרבי בקווינס ולחצר הרבי בברוקלין לרגל יום ההילולא בג' בתמוז. הנסיעה בליווי הרב שגיא הר-שפר, והיא מיועדת לגברים, נשים ומשפחות. מחיר המסע החל מ-1290 דולר (הכול כלול). לפרטים 054-6506770 (עדיף בווטסאפ).

החל הספר השמיני

הוועד לכתיבת ספר התורה של ילדי ישראל מודיע כי הושלם הרישום לספר התורה השביעי, והחל הרישום לספר התורה השמיני. לכל אחד ואחד משבעת ספרי התורה שנכתבו עד כה נרשמו 304,805 ילדים. הרישום באתר kidstorah.org.

ימים באים

ימים באים הוא ספר חדש, פרי עטה של אשת התקשורת, המרצה והסופרת סיוון רהב-מאיר. בספרה ריכזה מאות קטעים קצרים למעגל השנה – לכל הגילים והמגזרים. אוצר של מחשבות מחכמי היהדות בכל הדורות וטקסטים אישיים שנשלחו אליה מהקוראים. הוצאת 'ידיעות ספרים'.

  שלחן שבת

שונאים ומשניאים

בפרשתנו מסופר שכאשר נסע ארון הברית אמר משה: "קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ". בהקשר זה הגמרא מביאה במסכת שבת (קטז,א) את הפסוק בתהילים "הלוא משנאיך ה' אשנא", ואומרת: "הללו שמטילין קנאה ואיבה ותחרות בין ישראל לאביהן שבשמיים". כלומר, 'משנאיך' אלו אויבי ישראל, שיוצרים שנאה בין ישראל לאביהם שבשמיים.

הלימוד הזה מופיע בעוד מקומות בתלמוד (עירובין צט,א ומגילה כח,א), על הפסוק (משלי ח,לו): "כָּל מְשַׂנְאַי אָהֲבוּ מָוֶת", ושם נאמר: "אל תקרי למשנאי אלא למשניאיי". כלומר, הפסוק מדבר לא על שונאי ה' עצמו אלא על מי שגורמים לאחרים לשונאו. מכאן יש ללמוד שגם בפרשתנו, 'משנאיך' אינם שונאים סתם אלא מי שמשניאים את הקב"ה על אחרים ומרחיקים את בני ישראל מאביהם שבשמיים.

פוגעים בעצמם

השנאה כלפי עם ישראל יש בה כמה וכמה רמות. המשניאים גרועים מהשונאים. שונא הוא מי שחש שנאה לזולת, אך המשניא אינו מסתפק באיבתו האישית אלא מבקש להדביק בה אחרים.

אם כן, אויבי ישראל נמנים עם המשניאים. כדברי הספרי (פרשתנו ט): "הלכה היא, בידוע שעשו שונא ליעקב". שנאת הגויים גדולה כל-כך, שהיא מניעה אותם לפגוע בישראל גם במחיר של נזק אישי ופגיעה בעצמם, בבחינת "תמות נפשי עם פלשתים". העצה היחידה לפעול כנגד זה היא ברוח הפסוק – "קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך".

תלוי בקיום התורה

רש"י מפרש: "יפוצו אויביך – המכונסין". כלומר, הקב"ה יזרע באויבים פילוג וסכסוך וימנע מהם להתכנס ולתכנן פגיעה בישראל. לאחר מכן "וינוסו משנאיך – אלו הרודפים": הקב"ה יקום ויניס את האויבים התוקפניים. בני ישראל לא יזדקקו למלחמות, אלא הקב"ה עצמו יפיל אימה על אויבי ישראל, ככתוב: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך – ויָראו ממך".

ועדיין צריך להבין, מנין נובעת השנאה העזה הזאת לישראל? התשובה טמונה בפסוק: "משנאיך נשאו ראש... על עמך יערימו סוד". אמר חז"ל (מדרש תהילים פג,ג): "באין על עמך בשביל שאינם מקיימין את התורה". טבעו האמיתי של יהודי הוא לקיים תורה ומצוות, וכאשר בני ישראל נוהגים הפך טבעם – גם הגוי נוהג הפך טבעו, עד שהוא מוכן לפגוע בעצמו.

איתנו בצרה

אך הקב"ה אינו ממתין עד שבני ישראל יחזרו בתשובה כדי להגן עליהם. בסופו של דבר, אויבי ישראל הם אויבי ה' – "אויביך" ו"שונאיך". אם הם מצליחים לפגוע ביהודים יש בכך משום חילול שם שמיים, ולכן הוא מושיע את בני ישראל מאויביהם.

רמז לכך מצוי גם בסוף הפרשה, בסיפור על מרים הנביאה, שלקתה בצרעת והעם כולו – ועימם השכינה – המתינו שתירפא. בזמן הגלות כנסת ישראל מכונה 'מרים', על שם מרירות הגלות. וכשם שהשכינה המתינה למרים, כך גם הקב"ה שרוי עימנו בגלות, ועליו להוציאנו לגאולה, מכיוון שגם הוא עצמו צריך להיגאל!

(תורת מנחם, כרך נו, עמ' 338)

  מן המעיין

הדלקת הנרות

חשיבות ההכנה

״דבר אל אהרון... בהעלותך את הנרות״ (במדבר ח,ב). הדלקת הנרות מותרת בזר, ואילו הטבת הנרות אסורה בזר. וכך פסק הרמב״ם (הלכות ביאת המקדש פ״ט ה״ו): ״וכן הדלקת הנרות כשרה בזרים, לפיכך אם הטיב את הנרות והוציאן לחוץ מותר לזר להדליקן״. מכאן ראיה שהכנה למצווה גדולה מהמצווה עצמה.

(רבי מנחם-מענדל מפילץ)

העלאת הנשמות

הנרות רומזים לנשמות ישראל, כמו שנאמר ״נר ה׳ נשמת אדם״. ״בהעלותך את הנרות״ – תפקידו של אהרון להעלות את נשמות ישראל ולהביאן לדרגה עליונה של אהבת ה׳, כך שהאהבה תתלהט כרשפי אש. שבעת הנרות רומזים לשבע מידות בעובדי ה׳, לפי שבעת כוחות הנפש.

(אור התורה)

חובה על כל אחד

אף שהציווי על הדלקת הנרות נאמר לאהרון הכוהן, הרי ״הדלקה כשרה בזר״. היינו שכל אחד ואחד חייב לעסוק בעבודה קדושה זו של 'הדלקת' נשמות ישראל וקירובן לאביהם שבשמיים.

(הרבי מליובאוויטש)

שלך גדולה משלהם

למה נסמכה פרשת מנורה לחנוכת הנשיאים? לפי שכשראה אהרון חנוכת הנשיאים, חלשה אז דעתו, שלא היה עימהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו. אמר לו הקב״ה: חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות.

(רש״י)

שיברון לב חיובי

חולשת דעתך ושיברון ליבך גדולים משלהם וקיימים לעולם. התביעה התמידית מעצמך לפעול ולעשות בלי הפסק היא מקור של עידוד וחיזוק, ערובה לקיום כל מעשה טוב, וסימן להתגברות והתחדשות תמידית של הכיסופים והמאוויים הטובים, שתמיד נשאר עוד מה לעשות.

(עיטורי תורה)

הארה נצחית

״שלך לעולם קיימת״ (רש״י). הכוונה לנר חנוכה. אף בגלות, בחושך ובהעלם ובהסתר, תהיה קיימת ההארה מנרות המנורה.

(שפת אמת)

מקור השפע

״מעלה הייתה לפני המנורה, שעליה הכוהן עומד ומטיב״ (רש״י). מעלה מיוחדת הייתה למנורה, סגולה מיוחדת, שעליה הכוהן עומד ומטיב – שממנה שופע שפע רב וכל טוב לעם ישראל.

(רבי יצחק מנשכיז)

לא שינה

״ויעש כן אהרון״ (במדבר ח,ג). רש"י מפרש: ״להגיד שבחו של אהרון שלא שינה״. אהרון ידע היטב את הכוונות הנשגבות שבהדלקת הנרות. הוא חש כי בפעולתו הוא מעלה את נשמות ישראל ואף גורם להתעלותן של שבע המידות העליונות. ובכל-זאת ״לא שינה״ – גם כשעמד בדרגות רוחניות עליונות ביותר עשה את עבודתו בדיוק כפי שהיה צריך לעשות, בלי שום שינוי.

(לקוטי שיחות)

  אמרת השבוע

מוכן תמיד

רבי משה מרַזוַודוב השתתף פעם אחת בחתונה. הגיע זמן המנחה, ולא היה לו זמן להתכונן כראוי לפני התפילה. קם ואמר: "המשנה (ביצה פרק א, משנה ב) אומרת ש'אפר כירה מוכן הוא', ומזה יש ללמוד שאף-על-פי שאדם צריך לעשות הכנות לתפילה, אך מי שבעיניו הוא בבחינת 'אפר כירה' ותו לא – הרי הוא מוכן ועומד בכל זמן, ואינו צריך לעשות הכנה מיוחדת לתפילה".

על-פי הסיפור הזה הסבירו מדוע התורה משבחת את משה במידת הענווה דווקא – "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם", והלוא ודאי היו בו עוד מעלות רבות!

אלא שבהיותו עניו מאוד, היה בבחינת 'אפר כירה' ש'מוכן הוא', ולכן זכה שהקב"ה דיבר איתו בכל עת.

  פתגם חסידי

ענווה מהמשימה

"ענוותנותו של משה רבנו נבעה מראייתו את 'כל האדם אשר על פני האדמה'. כל עוד יש בני-אדם שטרם התעלו למדריגה הנאותה, הרי עדיין לא מילא את תפקידו בעולם" (רבי שלמה מרדומסק)

  מעשה שהיה

כחסיד כן רבוֹ

"מצטער, אבל עכשיו אינך יכול להיכנס אל הרבי", השיב המשמש לעשיר הגדול שעשה כברת דרך ארוכה כדי להתייעץ עם הצדיק ולהתברך מפיו.

זו הייתה שעת צהריים בביתו של רבי משה הלברשטאם, האדמו"ר השני בשושלת שינאווה. המשמש, הממונה על סדר כניסת האורחים, הסביר לו כי זו שעת מנוחתו היחידה של הרבי, העוסק יומם ולילה בתורה, תפילה וקבלת החסידים המשחרים לפתחו.

העשיר הבין, ומכיוון שהייתה לפניו שעה פנויה, יצא מבית הרבי ופנה לבית מרזח סמוך, ללגום כמה כוסיות משקה.

בינתיים קם רבי משה ממנוחתו, וכששמע על האורח שביקש להיכנס אליו ונדחה, הורה למשמש לקרוא לו. המשמש יצא לחפש את האיש, וכשלא מצא אותו  באכסנייתו החל לשאול עליו, עד שמצאו יושב בבית המרזח ומתענג על שתיית משקאות חריפים.

"הרבי רוצה לראות אותך", הודיע לו המשמש בהתרגשות.

העשיר קם ועשה את דרכו אל ביתו של הרבי. הרבי קיבל את פניו במאור פנים, ושאל מדוע לקח למשמש זמן רב כל-כך למצוא אותו.

"הייתי בבית המרזח", נאלץ העשיר להודות. "מאחר שלא התאפשר לי לראות את הרבי, הלכתי בינתיים לשתות מעט".

הדבר חרה מאוד לרבי משה. במקום שהחסיד יישאר להמתין סמוך לחדרו, ויערוך הכנות רוחניות לקראת המפגש האישי עם הרבי, הולך הוא לבית מרזח, מושב לצים והוללות, מקום שאינו מתאים ליהודי ירא-שמיים, ובוודאי ברגעים נעלים שקודם הכניסה אל הרבי.

אמר לו רבי משה:

החסיד ר' פינחס מדמביץ היה מגדולי תלמידיו של רבי נפתלי מרופשיץ. באחד מימי החורף הרגיש ר' פינחס רצון עז לראות את פני רבו. הוא לקח את תיק הטלית והתפילין והחל לעשות את דרכו ברגל. הדרך לרופשיץ ארכה לו שלושה שבועות.

בבואו לרופשיץ מצא ר' פינחס את רבו מסב לסעודת צהריים עם תלמידיו הקדושים. כשראה הרבי את ר' פינחס תלמידו, הזמינו להצטרף אל השולחן. החסיד התיישב והרבי פנה אליו ושאל מתי יצא מביתו וכמה זמן ארכה לו הנסיעה.

"הפרוטה אינה מצויה בכיסי, לא היה בידי לשכור עגלה וסוסים, ולפיכך צעדתי ברגליי את כל הדרך. לא היו לי שעות רבות להלך בכל יום, שכן בחורף הימים קצרים והשמש ממהרת לשקוע. לכן ארכה לי הדרך שלושה שבועות".

הרבי מרופשיץ הקשיב לדברים בדממה. לאחר ברכת המזון נכנס לחדרו והחל להשתפך בבכי על מצבו הרוחני. "הלוא החסיד ר' פינחס כיתת את רגליו במשך שלושה שבועות כדי לבוא לראותי, ואילו אני אינני ראוי לשמש רבו", מלמל לעצמו.

בשפלות רוחו הגדולה החל הרבי להתייסר לנוכח מסירות נפשו של חסיד, לעומת מצבו שלו בעבודת ה'. ליבו נשבר לרסיסים. בענוותנותו הרבה תהה במה יוכל לעזור ולסייע בעבודת ה' לחסיד הגדול ממנו עשרת מונים. כעת כל עמלו וטורח הדרך של החסיד היו לשווא.

"חייב אני לחזור בתשובה, לרומם את נפשי", אמר לעצמו הרבי מתוך בכי מר.

כל אותה עת עמד החסיד ר' פינחס ליד דלת חדרו של הרבי, ושמע את שיברון הלב הטהור שבקע מתוך מעמקי נפשו של רבו. ליבו של החסיד נשבר אף הוא. העובדה כי רבו הגדול משפיל את עצמו עד עפר בגללו, הפכה את קרביו.

החסיד פנה לפינת בית המדרש לתפילת מנחה ושפך את ליבו לפני קונו בהתרגשות מיוחדת. דמעות רותחות זלגו מעיניו כל משך התפילה, והוא לא הרגיש כלל ברבו, שנהג להתהלך בין המתפללים ולהתבונן בהם, כשהוא עומד ומביט בתפילתו של חסידו הנעלה, מתפעל מגודל היגיעה שהוא משקיע בעבודתו לבוראו.

מראה החסיד המתפלל שבר עוד יותר את ליבו של הצדיק, ודמעות כאב זלגו מעיניו. רק כשסיים ר' פינחס את תפילתו, הבחין ברבו העומד ומביט בו, ועיניו זולגות דמעות. שוב נשבר ליבו של ר' פינחס, וחוזר חלילה.

כך הוסיפו החסיד ורבו להתעלות מעלה-מעלה במדרגות הענווה וההכנעה.

סיים רבי משה את הסיפור ואמר לעשיר שישב לפניו:

"מאחר שהיה לרבי נפתלי מרופשיץ חסיד נעלה ומזוכך כל-כך – לא היה יכול ללכת לישון, כי כל היום היה טרוד בעבודת הקודש, בלימוד ובתפילה.

"אבל אני, שיש לי חסיד כמוך, שבאת לכאן ברכבת מהירה, ומן הסתם את זמן הנסיעה ביטלת לריק בקריאת עיתונים; ואף כשהיית צריך להמתין ולחכות כדי להיכנס לחדרי, לא ניצלת את הזמן כראוי והלכת לשתות משקה ולבטל את זמנך – לחסיד כמוך אני יכול להיות רבי נאה (אַ שיינער רבי)".

בדבריו ביקש לרמוז לו, כי אילו היה מנצל את הזמן כראוי, מקדש עצמו כראוי ומתכונן בחרדת קודש לקראת הכניסה אל רבו – לא היה מוצא את רבו ישן, שכן מצבם הרוחני של החסידים משפיע גם על מידת קדושתו של רבם...

(על-פי 'מפי ספרים וסופרים')

  לומדים גאולה

הנבואה חוזרת

האמונה בנבואה היא מיסודות האמונה היהודית – "מיסודי הדת לידע שהא-ל מנבא את בני-האדם, ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחוכמה, גיבור במידותיו וכו'" (רמב"ם הלכות יסודי התורה תחילת פרק ז).

לפני חורבן הבית הראשון, כאשר היו לנו הארון והלוחות, הייתה הנבואה נפוצה למדיי. לצד הנביאים הגדולים רווחה גם תופעת 'בני הנביאים', הלוא הם מי שביקשו לזכות להשראת הנבואה (רמב"ם שם, הלכה ה). דרך הנבואה הייתה פתוחה למעשה לפני כל אחד ואחד. גם דרגות הנבואה שזכו להן הנביאים בזמן הבית הראשון היו גבוהות ונעלות ביותר.

לא מצויה כקודם

הגלות, שעיקרה הסתר פנים של האור האלוקי, מצאה מייד את ביטויה בפגיעה שחלה בנבואה. וכך אומרים חז"ל (יומא ט,ב; סוטה מח,ב; תוספתא שם פרק יג,ד. סנהדרין יא,א): "משמתו נביאים האחרונים, חגי זכריה ומלאכי, נסתלקה רוח הקודש מישראל". בספר ה'עיקרים' (מאמר ג, סוף פרק יא) מבואר שבזמן הבית השני "היו חסידים ואנשי מעשה ראויים לנבואה יותר מבבית ראשון", ואף-על-פי-כן "לא היה שם נבואה, לפי שלא היה שם ארון". ב'עבודת הקודש' (חלק ד, פרק כד) מוסבר שאף שהנביאים האחרונים נתנבאו גם אחרי גניזת הארון, זה היה "לפי שקיבלו נבואתם ועדיין האור היה מתנוצץ", ולכן הייתה נבואתם "במשלים וחידות ולמטה ממדרגת הנביאים הראשונים".

עם זה, גם בגמרא עצמה וגם בדורות שלאחריה מוזכרים גדולי ישראל שזכו להשראת רוח הקודש. הכוונה במאמר חז"ל על סילוק רוח הקודש היא שתקופת הנביאים נסתיימה, ולאחר מכן אין רוח הקודש מצויה כמקודם, והיא גם איננה בדרגה שהייתה בימי הנביאים. כך מתפרשים עוד מאמרי חז"ל על דברים ש'בטלו', 'פסקו' או 'נסתלקו' אחרי החורבן, כמו ענווה, יראת חטא ואפילו 'זכוכית לבנה' (שעל כך מסביר התוספות בבבא מציעא כט,ב, שהכוונה היא "דלא שכיחא", היינו שאינה מצויה כמקודם). [ראו בכל זה לקוטי שיחות כרך יד, עמ' 72 ואילך.]

התגלות מחודשת

גלות השכינה היא אפוא הסיבה להסתלקות הנבואה. בגאולה, עם חזרת השכינה ובית המקדש והארון, ישוב וייפתח צינור הנבואה. גילוי השכינה אז יהיה בעוצמה רבה כל-כך, עד שכל אחד ואחד מישראל יזכה לנבואה. וכך נאמר (יואל ג,א): "וְהָיָה אַחֲרֵי-כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר, וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם". במדרש (תנחומא סוף פרשת בהעלותך) נאמר על כך: "אמר הקב"ה: בעולם הזה יחידים נתנבאו, אבל לעולם הבא, כל ישראל נעשין נביאים".

כשם שהסתלקות הנבואה הייתה הדרגתית, כך חזרת הנבואה באה בהדרגה. לקראת הגאולה מתחילה התעוררות מיוחדת של נבואה ורוח הקודש. כך הופיעו בתחילת האלף הנוכחי צדיקים גדולים שרוח הנבואה שרתה עליהם, כמו ר' שמואל החסיד (אביו של ר' יהודה החסיד), ר' אלעזר בעל ה'רוקח', הרמב"ן, הראב"ד (שהופיעה רוח הקודש בבית מדרשו), ר' עזרא הנביא, ור' יהודה החסיד (שעליו כתוב כי לוּ היה חי בימי הנביאים – היה נביא).

בדורות המאוחרים מאלה, כשהתקרבנו עוד יותר לביאת המשיח, זכינו להתגלות מחודשת של רוח הקודש אצל צדיקי החסידות, מן הבעש"ט והמגיד ממזריטש ועד גדולי החסידות האחרים. הם נשאלו שאלות שבעבר נהגו לשאול כמותן רק אצל נביאים, וענו תשובות שרק ברוח הקודש היה אפשר לאומרן. וכל זה הוא הכנה לרוח הנבואית העצומה שתשרה על משיח צדקנו.

  חיים יהודיים

בלוד מגיבים בהתעצמות

זו הייתה טבילת אש מאתגרת במיוחד לרב מאיר-שמעון ביטון, רבה הטרי של העיר לוד. כמה חודשים אחרי כניסתו לתפקידו, נאלץ לסובב בין בתי כנסת שעלו בלהבות, להביט בכאב על ספרי קודש מפויחים ולנסות להשמיע מילות חיזוק לתושבים.

"העם כולו עבר תקופה קשה, לנוכח התפרצות הטרור מבית ומחוץ", אומר הרב ביטון, "אבל העיר שלנו נהפכה לזירת קרב. בני-אדם שחיו איתנו יום-יום חיי הדדיות, פתאום הפנו לנו עורף באכזריות. זה היה קשה שבעתיים. כעת אנחנו מנסים לחזור לחיים תקינים".

לא שיקום, הרחבה

בימי הפרעות יזם הרב ביטון משלחות מיוחדות, שבהן השתתפו השר לענייני דת, הרב הראשי לישראל ועוד. הללו ביקרו בבתי הכנסת שנשרפו, כדי לראות את הדברים בעיניים, לסייע ולחזק. "העיר הייתה זקוקה לביקורים האלה", אומר הרב. "המראות הזכירו תקופות אפלות בתולדות עמנו. באנו לארץ ישראל כדי לחיות חיים אחרים, חיים של יהדות גאה ובוטחת, ופתאום זה קורה במרכז הארץ, עם כל הכוח הצבאי והמשטרתי שיש לנו".

אבל גם בימים הקשים השתדל הרב ביטון לראות את העתיד. "למדנו מהרבי מליובאוויטש כי התגובה הנכונה על הרס וחורבן היא בניין והתרחבות. אנחנו עמלים כעת, עם כל הגורמים הרלוונטיים, לשקם את בתי הכנסת, להרחיבם. דיברתי עם ראש העיר שלנו, אדם משכמו ומעלה, והוחלט לא להסתפק בשיקום ההריסות, אלא להרחיב את הקהילות, שיתעצמו לא רק בשבתות אלא גם בימות החול".

הורה לפתוח

במקביל לתפקידו כרב העיר הוא משמש שליח חב"ד בשכונת גני-יער בלוד. "הרבי לימד אותנו שבעת משבר צריך לחזק את הביטחון בה', ולהחדיר זאת בלב העם. בערב חג השבועות פנו אליי רבנים וביקשו שאורה לסגור את בתי הכנסת בעיר, לנוכח הסכנה. לאחר התייעצות עם גורמי הביטחון, החלטנו להשאיר את בתי הכנסת פתוחים, שיהודים יוכלו ללמוד בליל חג השבועות כנהוג.

"הכוח שלנו הוא התורה, להגות בתורה, לשיר ולשורר לכבוד ה' בקבלת התורה, בהתכנסות כאיש אחד בלב אחד. אנחנו צריכים להתאחד סביב התורה, וזה יביא לנו גם את השלום. האמונה בה' לצד עשיית כלים בדרך הטבע, בנקיטת כל האמצעים הנדרשים מצד רשויות אכיפת החוק, תאפשר לנו לחיות בשלום ובביטחון".

יוזמת פיוס משותפת

הרב ביטון מנסה לתקשר גם עם הציבור הערבי. "יזמתי קריאה משותפת – שבינתיים טרם נענתה – עם אנשי דת מוסלמים, שתאסור כל עניין של קיצוניות והרג", הוא אומר. "העברתי את המסר, שה' נתן חיים לכולם, ושאין לאיש רשות ליטול חיים. אני מקווה מאוד שבקרוב הקריאה המשותפת הזו תצא".

לתושבי לוד ולציבור הרחב בכלל הרב מבקש למסור: "על ארץ ישראל נאמר – 'ארץ אשר תמיד עיני ה' אלוקיך בה'. זו הארץ שבורא העולם מגן עליה בניסים גלויים. ברגע שנתחזק, נתלכד סביב התורה ונחיה באחדות – נראה ישועות בכל המובנים".


"המראות הזכירו תקופות אפלות". הרב ביטון

  פינת ההלכה ומנהג

ענווה ותקיפות

שאלה: האם 'ענווה' פירושה שהאדם לא יהיה לו כבוד עצמי?

תשובה: התורה מחייבת אותנו לנהוג במידת הענווה. אף הרמב"ם, שדורש מכל אדם ללכת בדרך הממוצעת (בין קמצנות לפזרנות, בין עצבות להוללות וכדומה), שהיא הדרך הישרה, הרי בעניין הגאווה (כמו בעניין הכעס) פסק, שהדרך הישרה היא לנטות אל הקצה, כמו שנאמר במשה רבנו (בסיום פרשתנו) "והאיש משה עניו מאוד". ואמרו במשנה: "מאוד-מאוד הווי שפל-רוח".

כבר העירו חז"ל, שמשה רבנו, כמנהיג ישראל, ידע גם לדבר קשות, כגון לדון את עובדי העגל ואת עובדי פעור, לעמוד בתוקף מול עדת קורח, ואף לומר לבני גד ולבני ראובן שהם "תרבות אנשים חטאים".

ענווה אין פירושה ביטול המעלות של האדם. העניו מכיר היטב את תכונותיו, ובכלל זה מעלותיו, אלא שברור לו כי כל מעלותיו אינן שלו, אלא מה שנתן לו הקב"ה. הוא סבור שאילו היו התכונות האלה ניתנות ליהודי שני, היה הלה גדול ממנו. גם התוקף אינו שלו אלא של הקב"ה, וכשהדבר נוגע לכבוד ה', לתורה ולמצוות – צריך להשתמש בו.

עם זה ראינו שכאשר משה ואהרון הותקפו הם עצמם, אמרו "ונחנו מה?". כשמדובר בכבוד האישי, על האדם להתעלות עליו, לוותר על עלבונו ולנהוג בסבלנות רבה לכל אדם, ולא להתבלט אלא להגדיל כבוד אחרים (אך אין הכוונה שעליו לוותר על דברים חיוניים, כמו תורה ופרנסה, או לתבוע את מה שחייבים לו). וכפי שאנו מבקשים בסיום תפילת העמידה, שנזכה להגיע להרגשה ש"ונפשי כעפר לכול תהיה (ובזכות זה) פתח ליבי בתורתך".

מקורות: סוטה ה,א. ילקוט שמעוני בהעלותך רמז תשלט. רמב"ם הל' דעות פ"ב ה"ב-ג. ספר חסידים סי' טו. ארחות צדיקים שער ב. שו"ע אדמו"ר הזקן או"ח קנו,ג, וש"נ. לקוטי שיחות (בלה"ק) א,256. 'אמרי שמאי' בהעלותך אות קיז.

  מושג ברגע

הכול בעזרת השם

"מחר אני הולך לחתום את העסקה". "בערב אחזיר לך את הספר". "בשבוע הבא אנחנו טסים לחו"ל".

מה חסר בכל אחד ואחד מהמשפטים האלה? – המילים 'בעזרת השם', 'אם ירצה השם'. אנחנו יכולים לתכנן הרבה תכניות, אבל בסופו של דבר רק אלוקים קובע אם הן יתגשמו, ולכן עלינו להקפיד להוסיף שכל זה יקרה בעזרת ה'.

רמז לכך יש למצוא בפסוקים המתארים את המסעות והחניות של בני ישראל במדבר – "עַל-פִּי ה' יַחֲנוּ", "עַל-פִּי ה' יִסָּעוּ". כל המסעות והחניות של יהודים הם בצירוף האמירה: 'בעזרת השם'.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)