ההחלטה לעזוב את ארץ ישראל למשך כמה שנים הייתה קשה מאוד, אבל לא נותרה לו ברירה. הרב זלמן גרוסמן (אביו של הרב ישראל גרוסמן) חי אז בירושלים, וכמו רוב תושבי היישוב הישן סבל עוני וחרפת רעב.
מראה ילדיו השוכבים לישון רעבים לא נתן לו מנוח. בהתייעצות עם רעייתו החליט ללוות כסף לנסיעה לארצות-הברית. שם יוכל למצוא מקור פרנסה, שיאפשר לו לשלוח כסף לבני ביתו, ובתוך כך לחסוך סכום נכבד שיוכל לפרנסו בשובו לארץ.
הרב גרוסמן נפרד מבני משפחתו, ירד ליפו ועלה לספינה, בדרכו למסעו הארוך.
מנהגו היה שלא לעצום עין מרגע כניסת השבת ועד צאתה. רגיל היה לומר: שבת קודש מכונה בפי חכמינו 'שבת המלכה'; אם יש לנו הזדמנות נפלאה לשהות במחיצת המלכה – איך אפשר לוותר אפילו על רגע אחד!
עוד היה אומר, כי מלך אחד נהג למעט מאוד בשינה, משום שבעת שנתו אין הוא מרגיש את היותו מלך, וחבל לו על כל רגע שבו הוא יכול לחוש את מעלת המלכות... "משום כך", הטעים, "חבל לי להפסיד אפילו רגע אחד של שבת קודש".
גם במהלך נסיעתו בספינה לא ויתר על ניצול יום השבת במלואו. עם כניסת השבת התפלל את תפילת קבלת השבת בדבקות ובהתלהבות יתרה. כשסיים את התפילה עשה קידוש, סעד את סעודת השבת, ושר את הזמירות בהשתפכות הנפש.
בסיום הסעודה ישב ולמד תורה עד אור הבוקר, ואז התפלל בדבקות, וסעד את הסעודה השנייה, גם כן עם זמירות בהתלהבות ובשמחה. כך בילה את השבת כולה בתפילה, בלימוד ובזמירות.
אחד מנוסעי הספינה שם לב ליהודי המיוחד, המכבד כך את יום השבת ומנצל כל רגע. הוא עקב אחריו בפרקי זמן לאורך כל השבת, והתפעל לראות כי הוא מקדש את השבת במלוא מובן המילה.
עם צאת השבת ניגש לרב גרוסמן ואמר לו בהתרגשות: "עקבתי אחריך במשך כל השבת. אני חייב לומר לך שמעודי לא ראיתי יהודי שקדושת השבת ספוגה בו, כמוך".
האיש הציג את עצמו: "אני הברון רוטשילד. רצוני למלא משאלה שלך. אני מקציב לך חמש-עשרה דקות למחשבה. בסיומן אנא חזור אליי ואמור לי מה אוכל לעשות למענך".
הרב גרוסמן נדהם על המתנה הגדולה שזימנו לו מן השמיים. בידו לבקש מהברון את כל הדרוש לפרנסת בני ביתו, ולמנוע מעצמו וממשפחתו את הגלות הארוכה לארץ ניכר.
בכל-זאת נכנס לתאו, לחשוב על ההצעה ביישוב הדעת. בעודו מהרהר נזכר בביקור שערך אצלו אחיו, הרב שלמה גרוסמן. האח היה ממקימי היישוב משמר הירדן שבצפון (הוקם בשנת תר"נ, 1890).
"מגיפת המלריה עושה בנו שמות", סיפר לו האח. "תושבי היישובים בצפון סובלים קשה מהמחלה, ויש מחסור חמור בציוד רפואי ובזריקות שבכוחן לרפא את החולים. בבואך לארצות-הברית אנא עשה כל שביכולתך לעזור לנו".
המחלה הזיהומית, שהייתה נפוצה באזורים הטרופיים, כונתה גם 'קדחת הביצות'. באותם ימים הייתה מגורמי המוות העיקריים בעולם. תושבי משמר הירדן, יִסוד המעלה, ראש פינה ועוד יישובים סבלו ממנה מאוד.
בקשתו של אחיו עמדה עכשיו לנגד עיניו. המחשבות התרוצצו במוחו. אכן, בידו לבקש בעבור עצמו, אבל מנגד עומדים יהודים שחייהם בסכנה...
בתום רבע השעה שהקציב לו הברון נכנס אליו למסור לו את החלטתו. הוא סיפר לברון על מצוקת יישובי הצפון וביקש: "אנא שלח לשם צוות רפואי עם ציוד מתאים שיטפל בחולים ויעצור את המגיפה. זאת תהיה הטובה הגדולה ביותר שתוכל לעשות בעבורי".
הברון רוטשילד התרגש מהבקשה והבטיח לעשות הכול להביא רפואה ומזור לכל האזור הנגוע במחלה.
ארבעה חודשים עברו. הרב גרוסמן, שכבר היה בארצות-הברית, קבל מכתב מאחיו. "אחי היקר", כתב האח, "דלו המילים מלתאר לך את אשר התרחש כאן. בשבועות האחרונים נענינו מן השמיים, וישועתנו באה ממקור בלתי-צפוי!".
הוא כתב לאחיו כי בוקר אחד הופיעו ביישוב רופאים ואחיות, עם מכוניות עמוסות ציוד רפואי. הם פתחו באזור שלושה בתי מרקחת, ואלה סיפקו תרופות לחולים ונתנו זריקות לפי הצורך.
העזרה הרפואית בלמה את המגיפה והחולים נרפאו. "יש שמועה", סיים האח, "כי הברון רוטשילד עומד מאחורי מבצע הצלה זה".
את מכתבו הנרגש חתם במילים האלה: "אחי היקר! אינך צריך לדאוג לנו. הקב"ה כבר שמע לשוועתנו. הנך יכול להתפנות לצורכי ביתך. איחוליי, כי הקב"ה יעזור לך כשם שעזר לנו".
הרב גרוסמן קרא את המכתב פעמים אחדות ודמעות זלגו מעיניו, על המצווה הגדולה שזכה לקיים - להציל נפשות מישראל, בלי שהללו יודעים על חלקו בהצלתם.
לימים, כשסיפר על כך לבני משפחתו הוסיף, כי בכה מתוך רגשי תודה לה' על שהתגבר על נטייתו הטבעית לנצל את שעת החסד לטובת עצמו ובני משפחתו. "ה' נתן לי את הכוח לוותר על משאלתי הפרטית למען כלל ישראל והצלת נפשות".
(על-פי ילקוט לקח טוב) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:49
זריחה: 5:44
