נושאים נוספים
	אור וחום ההתקשרות
	פרשת כי תבוא | המקום האמיתי
	כמו ביחידות
	להביא את ח"י אלול לידי מעשה
	הכנה לגילוי העתיד
	בסימן ברכה
	לקבל שלל מענייני העולם
	מקום שבעלי תשובה עומדים
	פרשת תבוא
	והווי שפל-רוח בפני כל אדם
	עת לדעת
	תשמ"ט
	הלכות ומנהגי חב"ד

בשאלה מי נעלה יותר, בעלי התשובה או הצדיקים, הרמב"ם ותורת החסידות מצדדים בבעלי התשובה • אבל מסתבר שהדברים תלויים במחלוקת קדמונים, המסתעפת לפרטים רבים הדורשים ליבון ויישוב • הרבי דוחה ביאורים שונים לדברי הרמב"ם, ומחדש כי דבריו תלויים בזוהר הקדוש • סוגיה מרתקת מתורת רבינו, מעובדת בידי מערכת 'התקשרות'

בגמרא במסכת ברכות (לד, ב) מובאת מחלוקת: שכרם של מי גדול יותר - צדיקים גמורים או בעלי תשובה:

"ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה, אבל צדיקים גמורים 'עין לא ראתה אלקים זולתך' (רק הקב"ה יודע גודל שכרם, ולא נגלה לשום נביא).

"ופליגא דרבי אבהו דאמר...: מקום שבעלי תשובה עומדין, צדיקים גמורים אינם עומדים".

לפי רבי אבהו בעלי תשובה עומדים במדרגה גבוהה יותר מצדיקים, ואילו לפי רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן צדיקים גמורים נעלים מבעלי תשובה.

והנה במאמר ד"ה 'פדה בשלום נפשי' תש"ט וכן בכמה מקומות בדא"ח (ראה בהמשך) מובא בפשיטות הדעה אשר במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד. והרי הדברים שנויים במחלוקת בגמרא. אף הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ז, ד) פוסק כשיטת רבי אבהו, וזה לשונו:

"ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העוונות שעשה – אין הדבר כן אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם, ולא עוד אלא ששכרו הרבה מאד – שהרי טָעם טַעם חטא ופרש ממנו, וכבש יצרו. אמרו חכמים: מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בו, כלומר, גדולה מעלתם ממעלת אלו שלא חטאו מעולם – מפני שהם כובשים יצרם יותר מהם".

שואלים המפרשים, מה ראה הרמב"ם להכריע דווקא כשיטת רבי אבהו, הלוא רבי יוחנן חולק עליו וישנו כלל בש"ס שאין הלכה כתלמיד במקום הרב, ורבי אבהו היה תלמידו של רבי יוחנן. כיצד, אפוא, פסק כדעת התלמיד?

הרבי מביא בהערה (במאמר הנ"ל) כמה תירוצים שנאמרו בעניין ודוחה אותם, ולאחריהם מביא את חידושו בעניין.

תירוץ א' – הלכה מול אגדה

כללי פסקי הש"ס נאמרו בענייני הלכה ולא בענייני אגדה. ובענייננו, יכול הרמב"ם לפסוק כשיטת התלמיד במקום הרב, כי בענייני אגדה עסקינן.

אלא שהדברים קשים: א) בכמה מקומות אנו מוצאים שכללי הש"ס נוהגים גם בענייני האגדות שבש"ס (ראה שדי חמד כללי ה' לב). ב) גם אם נאמר שהכלל האמור קיים רק בחלק ההלכה שבש"ס ולא בחלק האגדה, הדעת נותנת שיש לחלק בין ענייני הלכה לבין ענייני אגדה במקרים בהם הכלל נקבע לא מצד סברה הגיונית אלא במקרה שבו ניתן לפתור את המחלוקת לפי זהותם של בעלי המחלוקת, וכשישנו בעל דעה שמומחיותו הספציפית בָּעניין גדולה מחברו החולק עליו אומר הכלל שהולכים כדעתו. במקרים מעין אלו מובן החילוק בין ענייני הלכה לאגדה.

[לדוגמה: הכלל ש'הלכה כרב באיסורי וכשמואל בדיני' נקבע – "לפי שידעו ששמואל היה רגיל תמיד לפסוק דינין ולכן היה מדקדק בהן ויורד לעומקן ומשכיל על כל דבר אמת. וכן רב היה רגיל לדקדק בהוראת איסור והיתר, לכך סמכו על הוראותיו לעניני איסור והיתר" – לשון הר"ש ב"ק פ"ד ס"ד).]

אבל בכללים שהשכל מחייבם, כמו הכלל שאין הלכה כתלמיד במקום הרב שהיא סברה הגיונית המבוססת על ההנחה שדעת הרב משובחת מהתלמיד, אין היגיון לחלק בין ענייני הלכה ואגדה. שכן, הסיבה מאחורי הכלל תקפה בין בהלכה בין באגדה, ובשני המקרים נלך כדעת הרב.

ובענייננו, כיצד נקט הרמב"ם כשיטת התלמיד ולא כשיטת הרב?

ואף אם נאמר שהכלל אינו חל על ענייני אגדה, צריך עיון מניין לרמב"ם להניח בפשיטות שהלכה כרבי אבהו ולא כרבי יוחנן?

תירוץ ב' – חשיבות הדעה השנייה

ישנו כלל (של הרס"ג. מובא בעין זוכר [יעיר אוזן] לחיד"א ו, כא) שבכל מקום בו מביאה הגמרא דעה מסוימת ולאחריה דעה שחולקת על קודמתה, תוך שהיא מקדימה את הביטוי "ופליגא" המציין שהדעה השנייה חולקת על הדעה הראשונה, משמע, שהדעה הראשונה היא המרכזית ועליה הדעה השנייה מבקשת.

ובעניינו, לאחר שהובאה דעת רבי יוחנן מציינת הגמרא "ופליגא דרבי אבהו". משמע, שדעת רבי אבהו היא העיקר, ולכן פסק הרמב"ם כמוהו.

תירוץ זה צריך עיון: "מלבד דצריך בושש ליישב זה בכל הש"ס", הרי בסוגיה זו עצמה קשה להחיל את הכלל הזה לשיטת הרמב"ם, שכן נאמר שם: "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא – 'עין לא ראתה אלקים זולתך'. ופליגא דשמואל דאמר... אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד". והנה הרמב"ם בהלכות תשובה (ח, ז) פוסק כדעה הראשונה, זו ששמואל חולק עליה, ושהגמרא מקדימה לה "ופליגא". מוכח שהרמב"ם לא סובר ככלל האמור.

ועוד: דעת נטרונאי גאון (גנזי קדם ד, כז. וראה אוצה"ג שבת ס' שנא. הובא בס' רה"ג ע' 74) בכלל ד'פליגא' היא שהלכה כדעה הראשונה דווקא, היפך דעת החיד"א.

תירוץ ג' – דעת רבי שמעון חסידא

ה'אור שמח' (על הרמב"ם בהלכות תשובה) מתרץ שהרמב"ם פסק כדעת רבי שמעון חסידא בגמרא סוטה (י, ב), שסובר שמעלת בעלי תשובה גדולה ממעלת הצדיקים: "יוסף זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה... יהודה, שקדש שם שמים בפרהסיא זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה. וזה מפני שהיה בעל תשובה, ועדיף על צדיק".

וקשים דבריו: הלוא רבי שמעון חסידא מצביע מפורשות על סיבת מעלתו של יהודה על יוסף, והיא שקידש שם שמים בפרהסיה לעומת יוסף שקידש שם שמים בסתר בלבד. אך מעלתו לא באה מהיותו בעל תשובה. ואם סיבת זכותו היא מפני שהיה בעל תשובה, מה נוגע אם היה בסתר או בגלוי?

ונהפוך הוא; ישנו 'תנא דמסייע' לחולקים על רבי אבהו, והוא רבי שמעון בן חלפתא שאמר שמעלת הצדיקים גדולה על בעלי תשובה (קהלת רבה פ"א, ט): "כל טובות וברכות ונחמות שראו הנביאים בעולם הזה, לבעלי תשובה ראו. אבל מי שלא טעם טעם חטא מימיו – 'עין לא ראתה וגו''.

תירוץ ד' – בכלל מאתיים מנה

לאחר זמן נשאל הרבי מדוע לא הביא בהערתו את מקורו של הרוגצ'ובי לדברי הרמב"ם. להלן דברי הרוגצ'ובי ודחייתו של הרבי.

הגאון הרגצ'ובי מביא מקור לדברי הרמב"ם על פי הגמרא בקידושין (מט, ב) שהמקדש על מנת שאני צדיק גמור – מקודשת, שמא עשה תשובה. מכך שהאישה מקודשת זו ראיה שבעל תשובה גדול מצדיק ובכלל מאתים מנה.

הרבי דוחה את ראייתו ("ולא העתקתיו כי תמיה בעיני"): לפי דבריו לכאורה קשה על הגמרא מדוע האישה ספק מקודשת בלבד, הרי ישנו כלל שהמטעה לשבח  (המקדש אישה בדבר בעל ערך גבוה מכפי שהצהיר עליו) אינה מקודשת? ואף אם נאמר שגדלה מעלת בעלי תשובה על מעלת הצדיקים, סוף סוף הרי אמר שהוא צדיק גמור ולא בעל תשובה, והקידושין צריכים להיות מבוטלים! בנוסף, גם אם גדלה מעלת בעלי תשובה על צדיקים, הרי כל זה לעניין שכר ועונש, אבל בטבע האדם גדולה מעלת הצדיק על בעל תשובה, שהרי הצדיק לא חטא מעולם ואילו בעל תשובה סורו רע!

מתוקף השאלות האלו מכריח הרבי שצדיק גמור המובא כאן היינו בשם המושאל (כלומר, אחד שבני עירו מכנים אותו 'צדיק' וכדומה), בדומה לדין המקדש על מנת שהוא עשיר, שאין הכוונה לעשיר כמו רבי אליעזר בן חרסום אלא למי שבני עירו מגדירים אותו כעשיר.

לפי זה, אין הוכחה כלל מדברי הגמרא לדעת הרמב"ם, כי עדיין ייתכן שגדלה מעלת צדיקים על בעלי תשובה, והא דבקידושין אמרינן שהמקדש על מנת שאני צדיק ספק מקודשת, זהו כיוון שלא מדובר שם על מהותו של צדיק, אלא בשם המושאל.

תירוץ ה' – דברי הזוהר הקדוש

עיקרון ידוע בכללי הש"ס (ראה אנציקלופדיה תלמודית ט, רנ)  גורס שבמקרי מחלוקת בין תלמוד בבלי לתלמוד ירושלמי או למדרשים, ההלכה כתלמוד בבלי.

כלל זה קיים כשהנידון בתלמוד בבלי הוא נתון ברור ללא מחלוקת או ספק, אך אם ישנה מחלוקת בתוך דברי הבבלי וגם בתוך דברי הירושלמי הולכים אחר הדעה הברורה יותר (עיין ביד מלאכי כלל צ"ד שהביא כן מכסף משנה הל' תרומות ה, כה. ש"ך יו"ד ריש סימן מה)

ובענייננו: מכיוון ששאלת מעלתם של בעלי תשובה או צדיקים מוטלת בתלמוד בבלי במחלוקת, אך בספר הזוהר הובאה בבירור ובפשיטות כדעת רבי אבהו, לכן פוסק הרמב"ם כשיטתו!

[וראה בשדי חמד סוף מערכת כללי הרמב"ם אם יש להביא מקור לדברי הרמב"ם מספר הזוהר.

וראה לקו"ש (ח"ג עמ' 768) שידוע שהרמב"ם היה מקובל והרבה עניינים בספריו מקורם מהזוהר, קבלה כו'. ובכמה ספרים דנו בזה (ראה רשימות הצ"צ על מו"נ כסף משנה להל' מזוזה (ה, ד) מגדל עוז להלכות תשובה (ה, ה), ועוד. וראה צפנת פענח לרמב"ם הלכות עבודה זרה (יב, ו): "פחות מד' הטעם משום דמבואר בספרי קבלי דיש לפאה דא"ק ד' שערות עיין בספר מפתח העולמות. עיין שם".]

וזה לשון הזוהר: "זכאין אינון מאריהון דתשובה, דהא שעתא חדא ביומא חדא ברגעא חדא קריבין לגבי קודשא-בריך-הוא, מה דלא הוי הכי אפילו לצדיקים גמורים דאתקרבו גבי קודשא-בריך-הוא בכמה שנים" (ח"א קכט, ב. וראה לט, א.).

"אתר דמריהון דתיובתא סלקין אפילו צדיקים גמורים לא יכלין למיקם תמן. ובגין כך כיון דתב בתיובתא קודש אבריך הוא מקבל ליה ודאי מיד" (ח"ב קו, א).

תירוץ ו' – ביאור השל"ה

השל"ה (בהקדמת חלק בית גדול ל"ו, א. על מרז"ל ההי"ן חתי"ן) מחדש חידוש גדול: רבי יוחנן ורבי אבהו לא חלוקים ביניהם כלל, וכל אחד מדבר על עניין נפרד: צדיק גמור עדיף על בעל תשובה כשהוא שב מיראה, ובעל התשובה עדיף מצדיק גמור כשהוא שב מאהבה (ולשון הגמרא, 'ופליגא', מכוון לכך שיש חילוק מהותי וכל אחד מדבר על עניין בפני עצמו).

על פי זה מובנת דעת הרמב"ם, וכן מה שמובא בספרי חסידות בפשיטות, שבעלי תשובה גדולים על צדיקים, כי הרמב"ם אינו מדבר במעלתו הפחותה של הבעל תשובה אלא שהוא "אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאלו לא חטא מעולם".

בדא"ח הדברים מפורשים ב'אגרת התשובה', שמעלת בעל תשובה על צדיק היא בתשובה עילאה (פרק ח.) וזו לשונו: "ומעלת בעלי תשובה על צדיקים גמורים בזה היא כמו שכתוב בזוהר הקדוש פ' חיי שרה דאינון משכי עלייהו ברעותא דליבא יתיר ובחילא סגי לאתקרבא למלכא" = שהם מושכים עליהם ברצון הלב יותר ובכוח רב להתקרב למלך), וכן מוכח בתניא (פרק ז. ושם: "תשובה גדולה כל-כך שזדונות נעשו לו כזכיות ממש שהיא תשובה מאהבה מעומקא דליבא באהבה רבה וחשיקה... ולזאת צמאה נפשו ביתר עז מצמאון נפשות הצדיקים כמאמרם ז"ל במקום שבעלי תשובה עומדים כו'").

(מעובד ומפוענח מתוך: הוספות לליקוטי שיחות חלק י"ד עמוד 361.

נדפס בספר המאמרים תש"ט ע' 183)