מושגים נוספים בנושא
	בריאת האדם
	שתי-נפשות
	הנפש האלוקית
	דרגות בנשמות
	הנפש הבהמית
	'הנפש השכלית'
	היצר-הרע והכח המתאווה
	לרתום את הנפש הבהמית
	המאבק בין הנפשות
	חב"ד - כוחות השכל
	מידות שבלב
	חמשת דרגות הנשמה: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה (נרנח"י)
	מוח שליט על הלב
	בינוני
	מהו צדיק

ההתייחסות של התורה כלפי הרע, כלפי הדברים שהם נגד ה' ותורתו, היא דו-ערכית. מצד אחד אנו מוצאים ביטויי דחייה מוחלטים, כמו הרע המיוצג בעמלק, למשל, שהתורה ציוותה למחותו לגמרי. מצד שני אנו מגלים נכונות ואף שאיפה לתקן את הרע ולהפכו לטוב. המסקנה העולה מכך היא, שיש ברע חלקים שאינם יכולים לבוא לידי תיקונם, ואותם יש להשמיד לגמרי; ויש חלקים אחרים של הרע, שאותם ניתן לתקן ואף להפוך לטוב.

דבר זה בא לידי ביטוי גם בהתייחסות אל היצר-הרע שבאדם. מצד אחד, זהו יצר-הרע, והאדם צריך להשתדל לסלקו לגמרי מקירבו. מצד שני אומרים לנו חז"ל, על הפסוק "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך", שהכוונה היא ל"בשני יצריך", ביצר-הטוב וביצר-הרע. כלומר, האדם צריך להביא גם את יצר-הרע שבו לאהבת-ה'. ברור ומובן מאליו, שלא ייתכן בו-זמנית גם לסלק את הרע וגם להפכו לטוב, ומכאן, שיש חלק ביצר-הרע שאותו עלינו לסלק לחלוטין, ויש חלק אחר שעשוי להתהפך לטוב.

אפשר לתקן

תורת החסידות מבחינה בין 'הכוח המתאווה' לבין 'ציור הרע'. הגרעין הבסיסי של מה שמכונה באופן כללי 'יצר-הרע' הוא 'הכוח המתאווה'. כלומר - הרצון ליהנות, להגיע לסיפוק עצמי. ובפשטות - הרצון 'שיהיה לי טוב'. ביסוד כל הדברים הרעים שהאדם מתאווה אליהם עומד 'הכוח המתאווה', שמחפש את התענוג וההנאה.

אך 'הכוח המתאווה' כשלעצמו איננו בבחינת רע גמור. בהחלט ייתכן שכוח זה עצמו יתאווה לדברים טובים ואפילו לדברי קודש. מבחינתו, כל מה שאפשר להפיק ממנו הנאה ועונג הוא דבר שיש לרצות בו, ואם האדם מצליח 'לשכנעו' שהתורה והמצוות והדבקות בה' הן הדברים שמהם ניתן להפיק מידה מרבית של עונג ואושר - ירצה 'הכוח המתאווה' עצמו בתורה ובמצוות.

הגדרתו של 'הכוח המתאווה' אינה איפוא של רע גמור. אי-אפשר להגדירו כדבר נייטראלי. הוא בהחלט שייך לתחום הרע, שכן עצם החיפוש אחר הסיפוק האישי ואחר ההנאה העצמית, הרי זה ביטוי של תחושת ה'אני', של הרגשת היישות העצמית. אך 'הכוח המתאווה' אינו רע גמור, שכן ניתן לרתום אותו לטוב. את השאיפה להנאה ולעונג אפשר להפנות כלפי דברים טובים, ואז מתהפך חלק זה של הרע לטוב.

הרע "משתכנע"

דבר זה נעשה על-ידי התבוננות מעמיקה בגדולת-ה' ובאמיתה של התורה. כשיהודי מגיע להכרה עמוקה, שהקב"ה הוא האמת האחת והיחידה של המציאות כולה, שהוא מקור החיים, מקור האור, השמחה והעונג - כי-אז מתעוררת בליבו אהבה גדולה לקב"ה, ואז עשוי 'הכוח המתאווה' למצוא את עצמו מתאווה לה', לתורתו ולמצוותיו. מה שחשוב לו הוא דבר אחד ויחיד - שיהיה לו טוב; וכאשר הוא 'משתכנע' שהטוב האמיתי נמצא בענייני התורה והמצוות - ירצה בהם ולא בדברים הגשמיים.

זו המשמעות המעשית של הפיכת הרע לטוב. עדיין יישאר 'הכוח המתאווה' בגדר רע שנתהפך לטוב, שכן גם שאיפה זו לה' ולתורתו למען ההנאה האישית אינה השיא של עבודת-ה'. יהודי צריך לעבוד את קונו לא למען האושר שהוא מפיק מכך. ובכל-זאת, בפועל חושק עכשיו הכוח המניע של היצר-הרע - בטוב, והוא אוהב את ה'.

מה שאינו ניתן לתיקון בשום פנים ואופן הוא 'ציור הרע'. אותו חלק בנפש האדם שמלביש על 'הכוח המתאווה' את התאוות הגשמיות והחומריות - זהו רע גמור. את התאוות הללו עצמן לא ניתן לתקן ולהפוך לטוב. את תחושת העונג שיש לאדם בתאוות הגשמיות והחומריות - זאת יש לסלק לגמרי. אין כאן מקום לשום בירור ותיקון, כי זהו רע בעצם מהותו, ועקירתו זוהי תקנתו.