תמצית חייו של האדם היא המאבק המתמיד בין שתי הנפשות שבקירבו - הנפש-האלוקית והנפש-הבהמית. זו מלחמה שאינה פוסקת לעולם ושאין בה 'הסכמי-שלום' ואף לא 'הסדרי-ביניים'. שאיפתה של כל נפש היא מוחלטת - היא רוצה לכבוש הכול, את כל מהותו של האדם. כל עוד לא השיגה יעד זה, אין היא מרפה ממאבקה.
תפיסה זו, קשה לפעמים לקבלה. קשה מאוד לעכל את המחשבה שאתה נמצא כל הזמן במלחמה על השאלה הקיומית - למי אתה שייך, לקב"ה או לכוחות הרע. האדם רוצה להאמין שישנם חלקים שמנותקים מהמאבק הזה; שרק במצבים מסויימים הוא צריך להילחם. אך לא! המאבק מתנהל יום-יום, שעה-שעה, 24 שעות ביממה, וכל החלטה וכל צעד בחיים, מכריעים את המאבק לצד זה או אחר.
אין "אמצע"
גישה זו מבוססת על ההכרה, שאין דרגות-ביניים בין הקדושה לבין ההיפך ממנה. אין נייטראליות. או שאתה קשור עם הקב"ה, או שאתה משועבד לכוחות הרע. אינך יכול להימצא 'באמצע'. כשיש לך רגע פנוי, אתה יכול לנצלו רק באחת משתי הצורות: או שאתה עושה בו מה שהקב"ה רוצה (לימוד תורה, קיום מצווה, עיסוק בצרכיך לשם-שמיים), או שאתה מעמיד אותו לשירות הכוחות העומדים מנגד. אין אפשרות שלישית.
הקב"ה תובע את כל-כולך. הוא רוצה שמעשיך, דיבוריך, מחשבותיך, רגשותיך, רצונותיך, מאווייך וכל הכוחות שבך - יהיו שלו, משועבדים לו. זה גם מה שרוצה הנפש-האלוקית שבקירבך. אמנם אין דורשים מכל אחד שישלוט באופן מוחלט על תשוקותיו הפנימיות (שזו מדריגת הצדיק, שאצלו השתלטה הנפש האלוקית על כל מהותו), אבל לפחות תובעים ממנו, שהדברים שבבחירתו - המעשים, הדיבורים והמחשבות - יהיו משועבדים לחלוטין לקב"ה.
כל מה שפחות מזה הוא, למעשה, ניצחון של הנפש השנייה. היא שואפת לנתק אותך מן האחדות האלוקית. היא רוצה שתפגין רצון אישי מול רצון-ה'; שלא רק הקב"ה יכתיב מה צריך לעשות, לדבר ולחשוב. ברגע שאדם נכנע לנפשו-הבהמית, ולו בפרט קטן, ברגע זה התנתק מאחדותו של הקב"ה והעביר את עצמו ל'סיטרא-אחרא' (=הצד האחר). זה נשמע נורא, אבל זו המציאות, כי אין משהו בין הקב"ה לבין ה'סיטרא-אחרא'; או שאתה פה, או שאתה שם!
ללא רבב
משל למה הדבר דומה? לאדם שצריך להתייצב לפני מלך, והחוק אומר, שהגישה אל המלך מותרת רק למי שבגדיו נקיים מכל רבב. האדם מנסה ללכת לארמון-המלכות, ומנגד עומדים אנשים ומנסים להכתים את בגדיו. מובן שההכרעה תיפול כאן על כתם אחד ויחיד. הוא ינצח, כשימנע מיריביו להכתים את בגדיו אפילו בכתם זעיר, ואילו מבחינתם, גם כתם אחד ויחיד יהווה ניצחון, שכן הוא ימנע ממנו מלהגיע אל המלך. אין כאן מצב-ביניים - או שהבגדים נקיים, או שהם מוכתמים.
וכך בדיוק קורה בחיי הנפש. "מי יעלה בהר ה'", שואל דוד נעים זמירות ישראל, ומשיב: "נקי כפיים ובר-לבב". אימתי שייך אדם לצד הקדושה ועולה בהר-ה' - רק כשהוא משועבד לחלוטין לקב"ה, מבלי להניח לצד-שכנגד להכתימו אפילו בכתם אחד. ואולם, אם נתן ל'סיטרא-אחרא' אחיזה אפילו בפרט קטן אחד, ברגע זה נפרד מאחדות ה'.
צורת-ראייה זו מסבירה את עולם המושגים של תורת החסידות. זה מסביר למה חסיד עובד-ה' לעולם אינו מרוצה ממצבו האישי, ועשוי לבכות בדמעות שליש על ריחוקו מה'. ועם זאת, החסיד לעולם לא יתייאש, כי החסידות גם מלמדת, שאפילו מצווה אחת אין שיעור לכוחה, לסגולתה ולרום-מעלתה. ושני הדברים אמת. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:29
זריחה: 6:03
