חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:06 זריחה: 6:46 ד' בחשון התשפ"ז, 15/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע - כל המדורים ברצף גיליון 2069
ערב ש"ק פרשת כי-תבא, ט"ו באלול ה'תשפ"ו (28/08/2026)

מדורים נוספים
שיחת השבוע - כל המדורים ברצף גיליון 2069
חודש אלול במשקפי החסידות
יש חדש
איך לשמוח שמחה רבה ועצומה
תפילין
עימו אנוכי בצרה
'וענית ואמרת' יביא את הגאולה
תוכחה בדרכי נועם
הפלפול של הבעש"ט
רציתי לשאול
איך שליח ציבור מתכונן
חזון עובדיה

מס' 2069, ערב שבת-קודש תבא, ט"ו באלול ה'תשפ"ו (28.08.2026)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

  עמדה שבועית

חודש אלול במשקפי החסידות

במקום להכות את החושך במקל, החסידות מלמדת להדליק אור, ואז החושך מסתלק מאליו. גישה זו מכניסה בנו אנרגייה חיובית

מתברר שיש מי שחוֹוים את ימי אלול, ראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים כתקופה קשה ומכבידה. אימת הדין מצמיתה אותם. המילים אלול, תשובה, חשבון נפש, תיקון – מעוררות בהם חרדה ודכדוך.

אכן, עד הופעת החסידות רווחה הנטייה להתמקד בימים האלה בהטפת מוסר, בחשיפת החטאים והעוונות, באזהרות מפני עונשי שמיים, ישמור ה'. הבעל-שם-טוב ותלמידיו הציעו סגנון אחר. הם עוררו את המוני בית ישראל לתשובה ולתיקון המעשים לא על-ידי אזהרות ואיומים, אלא מתוך הבלטת אהבתו של הקב"ה לכל אחד ואחת מבני ישראל.

שתי כנפיים

האמת היא ששתי הדרכים קיימות בתורתנו. השבת נקרא בתורה את פרשת ה'תוכֵחה', שבה מופיעות אזהרות קשות לעם ישראל אם יסור מדרך התורה. גם בחינוך בכלל שמור מקום ל'מוסר אביך'. תורת החסידות עצמה מסבירה בהרחבה שעבודת ה' צריכה לעמוד על שני יסודות, אהבה ויראה. שני הרגשות הללו משולים לשתי כנפיה של ציפור, שאינה יכולה לעוף בכנף אחת והיא זקוקה לשתיהן גם יחד.

אך מה אמור להיות המניע המרכזי בחייו של יהודי? החסידות שמה את הדגש על האהבה. עבודת הבורא צריכה להיעשות מתוך שמחה, הזדהות פנימית ואהבה לקב"ה. ודאי שחייב להתקיים מרכיב של יראת ה', כדי שהאדם ייזהר שלא לסטות מהדרך הנכונה, אבל הרגשות הדומיננטיים צריכים להיות אהבה ושמחה.

בחודש אלול תוקעים בשופר, שעניינו לעורר חרדה בלבבות, ועם זה החסידות מדגישה את קִרבתו של הקב"ה אלינו, את היותם של ימים אלה ימי רצון ורחמים, שבהם אפשר להגיע להתחברות עמוקה יותר עם בורא העולם.

זו דרכה של החסידות בעבודת ה' בכלל. במקום להתפלש במידות הרעות, בחולשות האנושיות, בחטאי האדם וביצריו האפלים, היא מרוממת את האדם לעולם רוחני עליון, עד שהדברים השליליים נדחים מאליהם. במקום להכות את החושך במקל, היא מלמדת להדליק אור, ואז החושך מסתלק מאליו.

הדרך היעילה

כשאדם הופך את יראת העונש לגורם מרכזי בחייו, הוא נעשֶה כבוי, נטול שמחה וחדווה, שכן הכוח המניע אותו הוא פחד ודאגה. לעומת זה, כאשר הדגש הוא על הצד החיובי ועל מעלתה של קִרבת אלוקים, האדם שרוי בעולם רוחני של קדוּשה ואהבת ה'.

כשהוא לומד ומהרהר על גדולתו של הקב"ה, על מופלאותה של התורה, על יופיין של המצוות – הוא מתרומם מאליו מענייני העולם הנחותים. אין הוא צריך להילחם בדברים השליליים, שכן הוא מואס בהם ובז להם. יהודי כזה מתמלא מרץ ושמחה, שכן הוא ספוג אנרגייה חיובית.

ודאי שסגנון כזה יעיל גם בפנייה אל הזולת. כשמדברים עם יהודי שני באהבה ובחיבה ומושכים את ליבו אל היופי שבתורה ומצוותיה, הוא נענֶה גם כן בשמחה ובאהבה. וכך מלמדנו הרמב"ם, שהדרך להחזיר יהודים לדרך התורה היא – "למושכם בדברי שלום, עד שיחזרו לאיתן התורה". אפשר אפוא לשוב גם מאהבה.


מתעוררים באהבה. סליחות ברחבת הכותל (צילום: הקרן למורשת הכותל)

  יש חדש

מתוועדים בח"י באלול

ביום שני הקרוב יחול ח"י באלול, יום הולדתם של שני 'המאורות הגדולים' – הבעש"ט, מייסד החסידות (בשנת נח"ת), ורבי שניאור-זלמן מלאדי, בעל התניא והשולחן ערוך (בשנת קה"ת). ביום הזה הבעש"ט גם נתגלה לעולם והחל להפיץ בגלוי את אור החסידות. לרגל יום זכאי זה יהיו בריכוזי חב"ד ברחבי הארץ התוועדויות חסידיות, להתעוררות לקראת הימים הנוראים ברוח החסידות.

עזרה בכבוד

בתי חב"ד מסייעים למשפחות נזקקות, קשישים וגלמודים לעשות את החגים בכבוד וברווחה, ומספקים להם את צורכי החג מתוך שמירה על כבודם ופרטיותם. הציבור נקרא להיות שותף בפעילות החסד ולסייע להרחיבה. אפשר לתרום בבית חב"ד המקומי או באתר chabadisrael.co.il.

תמיכה בתקיעת השופר

בעל מסעדה בסביון הותקף מילולית לאחר שאיפשר לשליח חב"ד לתקוע בשופר. שתי נשים האשימו אותו ב'הדתה'... בעקבות זאת התארגנה התכנסות תמיכה ספונטנית בבעל המסעדה, עם תקיעות שופר, שירה וריקודים, ואליהם הצטרפו גם עובדי המסעדה.

  שלחן שבת

איך לשמוח שמחה רבה ועצומה

התורה מנמקת את הסיבה לקללות הקשות המפורטות בפרשת התוכחה: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" (דברים כח,מז). לפי פשוטו של מקרא, העונש בא על העדר עבודת ה' בשעה שהאדם נהנה משפע ורווחה, וכפי שרש"י מפרש: "בעוד שהיה לך כל טוב".

אבל האריז"ל מפרש שהתוכחה מופנית גם כלפי מי שקיים מצוות ועבד את ה', אלא שלא עשה זאת מתוך שמחה: כאשר העבודה אינה נעשית בשמחה ובטוב לבב, עלול לבוא העונש "וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ".

תנאי מהותי

במאמרי החסידות מבואר שהשמחה בעבודת ה' איננה בגדר המלצה בלבד, אלא תנאי מהותי והכרחי. גם אם יהודי מקיים מצוות בחיוּת פנימית, ועובד את קונו באהבה, ביראה ואף במעט שמחה – כל עוד עבודתו אינה בדרגה של "בשמחה ובטוב לבב", המבטאת שמחה רבה ועצומה, הוא עלול להיחשף לתוצאה של "ועבדת את אויביך" – שכוחותיו של האדם מופנים אל הגורמים המתנגדים לקדושה.

עולה השאלה: איך אפשר להגיע לשמחה כזו? הרי מהמצווה עצמה אין לשאוב הנאה, שכן "מצוות לאו ליהנות ניתנו"; והעולם הגשמי עורם קשיים ואינו מסייע, כפי שמבואר בתניא ש"כל מעשה עולם הזה קשים ורעים, והרשעים גוברים בו". אם כן, איך משיגים שמחה כזאת?

המלך מתאכסן אצלך

הנביא ישעיהו מבטיח: "וְנָחֲךָ ה' תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ" (ישעיהו נח,יא). 'צחצחות' עניינה אור אלוקי נעלה, המאיר בדומה לבקיעת אור השחר: דווקא כשהחושך מגיע לשיאו בסוף הלילה, בוקע האור בעוצמה גדולה ומגרש את האפלה.

אור נעלה זה מלווה את היהודי תמיד. בקרבו שוכנת נפש אלוקית שהיא "חלק א-לוה ממעל ממש", ועל-פי פתגם הבעש"ט, כשאתה תופס בחלק מן העצם – אתה תופס בכולו. כאשר האדם מעמיק בהכרה זו – שהקב"ה בכבודו ובעצמו שוכן בתוכו ומלווה אותו בכל צעד – הוא מתמלא שמחה עצומה, וכפי שנאמר בתניא: "כמה גדולה שמחת הדיוט ושפל אנשים בהתקרבותו למלך... המתאכסן ודר איתו עימו בביתו".

עבודה גדולה היא

עניין זה מפורש גם בהלכה. הרמב"ם פוסק (סוף הלכות לולב): "השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת הא־ל שציווה בה, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו, שנאמר: 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב'".

מכיוון שקיום רצון ה' חל בכל עת – וכפי שנפסק בשולחן ערוך (אורח חיים סימן רלא) שגם ענייני הרשות של האדם (אכילה, שתייה וכל שגרת יומו) צריכים להיעשות לשם שמיים – הרי שכל רגע בחיים מעניק הזדמנות לעבוד את הבורא. על כן ראוי שיהודי יהיה שרוי תמיד בשמחה עמוקה על הזכות לשרת את מלך מלכי המלכים.

(תורת מנחם, כרך כד, עמ' 72)

  מן המעיין

תפילין

ממך ילמדו

"וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח,י). "ויראו – ממך"; ממך ילמדו כל עמי הארץ ליראה את ה'.

(הגר"א)

אליעזר הגדול בגימטרייה

"רבי אליעזר הגדול אומר: אלו תפילין שבראש" (מנחות לה). 'אליעזר הגדול' בגימטרייה – 'שם הוי'ה'.

(רבי לוי-יצחק שניאורסון)

נפל פחד

כשהביאו את אדמו"ר הזקן למאסר, הכניסוהו למשרד בית הסוהר. הרבי ניגש לחלון, הוציא את התפילין שלו והניחן, והפנה את פניו לעבר הפקידים שישבו שם. נפלו על כולם אימה ופחד כאלה, שמי שישבו לא יכלו לקום ומי שעמדו לא יכלו לשבת.

(ספר המאמרים תש"י)

תפילין שבראש

יהודי אחד שאל את אדמו"ר הזקן: גם אני מניח תפילין, אך התפילין שלי אינן משפיעות מאומה על הגויים. ענה אדמו"ר הזקן: לא נאמר "שעל הראש", אלא "שבראש".

(רשימת היומן)

התוכן בראש

הכוונה היא לתפילין שבראש – כל הכלול בקריאת שמע: ייחוד ה', אהבת ה', אמונת ה' ומסירת נפש. כאשר כל אלה חרותים עמוק במוח וממלאים את כל הראש והישות של האדם – מפני יהודים כאלה העמים מתייראים, ואין בכוחם לפגוע בהם לרעה.

(רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב)

בית אחד וארבעה בתים

"והיה לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך" (שמות יג,ז). "לאות על ידך" נאמר בלשון יחיד, כי בתפילין של יד כל הפרשיות שוכנות בבית אחד; "ולטוטפות בין עיניך" – בלשון רבים, כי הפרשיות בתפילין של ראש מונחות בארבעה בתים מיוחדים.

(עיטורי תורה)

המעשה אחד

בתפילין של ראש ארבעה בתים, ואילו בשל יד – בית אחד בלבד, שכן באשר לראש אנו רשאים להיות חלוקים ושיהיו בתוכנו בעלי דעות שונות, אבל בכל הקשור ל'של יד', למעשים, כאן כולנו חייבים להיות מאוחדים, לעשות יד אחת ולהיות 'בית' אחד.

(מאוצרנו הישן)

ידנו יד כהה

"והיה לך לאות על ידכה" (שמות יג,טז). המצווה להניח תפילין היא ביד הכהה, להראות שאין ביד האדם לעשות כלום, אלא ה' לבדו הוא הנותן לך כוח לעשות חיל. יציאת מצרים היא אות, שראו כולם בחוש על-ידי האותות והמופתים כי יד ה' עשתה את כל אלה, וכוחו של אדם הוא אפס, 'יד כהה'.

(נחלת חמישה)

  אמרת השבוע

עימו אנוכי בצרה

רבי אברהם-יעקב מסדיגורה סיפר כי פעם אחת, בערב שבת קודש, הורה הבעל-שם-טוב לעגלונו לרתום את הסוסים ונסע לשבות בכפר אחד.

התושבים לא הבינו את פשר בואו, אך שמחו וקיבלו אותו בכבוד רב. לאחר קבלת שבת הורה הבעש"ט לציבור להישאר בבית הכנסת ולומר תהילים. הקהל עשה כדבריו והחל לומר תהילים מתוך שפיכת הנפש, עד סמוך לחצות הלילה.

בשלב זה אמר הבעש"ט לציבור ללכת הביתה לאכול סעודת שבת, אבל לחזור מייד להמשך אמירת התהילים, עד הבוקר, וכך עשו כל יהודי הכפר.

לאחר זמן התברר שבאותו לילה התכוננו איכרי הסביבה להתנפל על הכפר, וכבר עמדו מוכנים ומזוינים, והבעש"ט ביטל את מזימתם על-ידי אמירת התהילים.

שאל הרבי מסדיגורה: "לשם מה היה הבעש"ט צריך לטרוח ולנסוע לאותו כפר, והלוא היה יכול לפעול את מה שפעל גם ממקומו? אלא כך אמר הבעש"ט: אם אצליח בפעולתי – מה טוב; ואם לאו, רצוני להיות עם אותם יהודים".

  גאולהפדיה

'וענית ואמרת' יביא את הגאולה

בִּכּוּרִים. חז"ל אומרים שבני ישראל נקראים 'ביכורים', כמו שנאמר (הושע ט,י) "כְּבִכּוּרָה בִתְאֵנָה בְּרֵאשִׁיתָהּ רָאִיתִי אֲבוֹתֵיכֶם", ובהבאת ביכורים היהודי מבטא את תודתו לקב"ה: "וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ" – בקול רם!

הרבי מליובאוויטש קושר את הבאת הביכורים עם הגאולה (תורת מנחם תנש"א, כרך ד, עמ' 288): "השלימות של 'תבוא אל הארץ' (וקיום מצוות ביכורים בפשטות) תהיה בגאולה האמיתית והשלמה, כפי שהיה 'כימי צאתך מארץ מצרים', כמדובר בפרשת ביכורים.

"מכיוון שזהו עניין הכי עיקרי שהזמן גרמא – כי על-פי כל הסימנים הייתה הגאולה צריכה לבוא כבר לפני זמן רב – מובן שה'וענית ואמרת לפני ה' אלוקיך', ובפרט בחודש אלול, כאשר 'רשאין כל מי שרוצה להקביל פניו והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם' – צריכה להיות במיוחד הבקשה (בקול רם) 'עד מתי?!'… שתבוא כבר הגאולה בפועל ממש!

"והיות שה'וענית ואמרת' בא מיהודי – שהוא 'ביכורים' לה', 'כולא חד' עם הקב"ה, וה'וענית ואמרת' נאמר 'לפני הוי'ה אלוקיך' – מובן שבכוחו להביא את הגאולה בפועל...

"ויהי רצון, שעל-ידי ה'וענית ואמרת' של יהודי, שמבקש וצועק לקב"ה: אנא רחם והוצא כבר את בני ישראל מהגלות, והבא כבר את הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו... – זה יפעל את פעולתו, ויביא את הגאולה תיכף ומיד ממש".

  אהבת ישראל

תוכחה בדרכי נועם

הדרך לקרב לבבות היא על-ידי הפצת אור וגישה חיובית: "כשפוגשים יהודי שהוא במצב של 'תינוק שנשבה' – הדרך לקרבו לתורה וליהדות אינה יכולה להיות באופן של 'שמאל דוחה', לרגוז ולצעוק עליו וכו', ולאיים עליו בענייני עונשים וכו'... יש להסביר לו את גודל מעלתו, שהוא בן אברהם יצחק ויעקב... בנו-יחידו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, ונשמתו היא 'חלק אלוקה ממעל ממש'!" (התוועדויות תשד"מ, כרך ד, עמ' 93).

בימי אלול, שבהם מאירות י"ג מידות הרחמים, חלילה מלעורר קטרוגים על יהודים. אפילו ישעיהו הנביא נענש על שבדבריו אל הקב"ה כינה את בני ישראל בתארים לא חיוביים; ואם כך ישעיהו הנביא – מי יכול לקבל עליו אחריות לדבר בסגנון שאינו חיובי על עם ישראל! (התוועדויות תשמ"ג, כרך ד, עמ' 1930).

"כשמדגישים ומבליטים את החיסרון של אלה מבני ישראל שלעת עתה אינם מקיימים תורה ומצוות, ולא עוד אלא שמוסיפים בהפחדות ובאיומים בעונשים קשים רחמנא ליצלן היו-לא-תהיה – לא זו בלבד שלא זו הדרך לפעול בהם (ובכלל) חיזוק בענייני יהדות, תורה ומצוותיה, אלא אדרבה, על-ידי זה מחלישים את רוחם, ויתרה מזו, מרחקים אותם מתשובה, תורה ומצוותיה, כנראה במוחש (ובפרט בדורנו זה) שהדרך היחידה לקרב את ליבם של בני ישראל לאביהם שבשמים היא תוכחה בדרכי נועם ודרכי שלום, מתוך אהבת ישראל דווקא" (ספר השיחות תנש"א כרך א, עמ' 228).

  מעשה שהיה

הפלפול של הבעש"ט

רבי שניאור-זלמן, שהיה בעל שמיעה חדה במיוחד, שמע את דבריהם של בני תלמידי-החכמים, אף-על-פי שעמדו בפאתי בית המדרש

השמועה על בואו של רבי שניאור-זלמן מלאדי התפשטה במהירות ברחבי העיירה מוהיליב-פודילסקי (במחוז ויניצה, בדרום-מערב אוקראינה. העיירה כונתה בפי היהודים 'מוהילוב הטורקית'). בני העיירה התרגשו מאוד מבואו של הצדיק והמונים יצאו לקבל בכבוד רב את פני האורח החשוב.


מאורות החסידות. רבי שניאור־זלמן מלאדי

עם בואו הפצירו בו התושבים לשאת דברי תורה לפני הציבור. רבי שניאור-זלמן נענה לבקשתם ועלה לדרוש בבית המדרש המרכזי של העיירה.

הדרשה הייתה מופלאה. זמן רב נשא הרבי פלפול עמוק ומורכב, שבו שילב סוגיות מהגמרא והפוסקים עם רעיונות נשגבים מתורת הנסתר. הקהל הרב, ובו גם גדולי תורה מופלגים, הקשיב לדברים בהתפעלות עצומה. כולם התרשמו מבקיאותו ומעמקותו הנפלאה של רבי שניאור-זלמן.

בסיום דרשתו יצא רבי שניאור-זלמן מבית המדרש. בפתח עמדו שני תלמידי-חכמים, שנמנו עם חשובי הלמדנים בעיר, ושוחחו ביניהם. רבי שניאור-זלמן, שהיה בעל שמיעה חדה במיוחד, שמע את דבריהם, אף-על-פי שעמדו בפאתי בית המדרש.

"אכן, גאון עצום ואמיתי הוא", אמר אחד מהם לחברו בהתפעלות. "בקיאותו והבנתו בנגלה ובנסתר יוצאות דופן!".

"ומה בכך אם הוא גאון אמיתי?", השיב חברו בביטול. "הלוא הבעל-שם-טוב, מייסד דרך החסידות, היה איש פשוט לגמרי. לא היו לו יד ורגל בלימוד תורת הנגלה כלל!".

למשמע הדברים ניגש אליהם רבי שניאור-זלמן ואמר: "אחיי, אל תאמרו כך. חס ושלום להעלות על הדעת שאיש אלוקי זה, הבעש"ט הקדוש, היה איש פשוט ולא היו לו יד ורגל בתורת הנגלה. זו הנחה מופרכת כל-כך! הרי זה כמו שמישהו יאמר שבים אין רטיבות כלל!".

המשיך הרבי והסביר: "ידוע לכול שרבי דובער, המגיד ממזריטש, היה גאון עצום ומפורסם עוד בטרם הכיר את הבעש"ט. ואני עצמי שמעתי ממנו פעמים רבות כיצד שיבח והפליא את למדנותו של רבו, הבעש"ט. המגיד אמר ש'קוטנו של הבעש"ט עבה ממותנינו כולנו בתורת הנגלה'. היינו שעמקותו בלימוד גדולה הרבה יותר מההשגות שלנו.

"הרב המגיד הפליא את חריפותו ובקיאותו של הבעש"ט שהיא כאחד מן התַנאים! הוא אף אמר שדרך לימודו הייתה דומה לדרך השכלתו של האמורא אביי!".


מאורות החסידות. ציונו של הבעש"ט

שני תלמידי-החכמים הביטו ברבי שניאור-זלמן בעניין רב. עדיין לא ידעו כיצד להבין את דבריו, אך כעת התעוררה בהם סקרנות גדולה.

"אם אתם רוצים", אמר להם הרבי, "אני יכול להשמיע לכם פלפול ששמע המגיד ממזריטש מפיו של הבעש"ט הקדוש עצמו. אך עליכם להקשיב היטב, כי הדברים עמוקים מאוד-מאוד".

הרבי החל לומר את הפלפול. דבריו עסקו בשיטה ש'פלגא נזקא ממונא' במסכת בבא קמא (יש שם מחלוקת אם החובה שהטילה התורה על בעליו של שור תם לשלם מחצית הנזק נחשבת חיוב ממוני רגיל או קנס).

הפלפול היה עמוק ומורכב. רבי שניאור-זלמן עבר מדברי הגמרא לדברי הראשונים, קישר בין סוגיות שונות והעלה חילוקים דקים ומעמיקים. הוא שילב בדבריו מקורות רבים כל-כך, עד שנראה היה כאילו כל מסכתות הש"ס פתוחות לפניו.

הפלפול נמשך שלוש שעות וחצי ברציפות.

כל אותו זמן עמד לצידו רבי פינחס רייזס. הוא היה מגדולי חסידיו של אדמו"ר הזקן ותלמיד-חכם עצום, שגם נמנה עם כותבי מאמריו של הרבי. הוא נודע בדייקנותו הגדולה ובמאמציו לשמור בדיוק על לשונו.

לימים העיד רבי פינחס על אותו מעמד:

"חצי מהפלפול הבנתי. חידושים ורעיונות כאלו לא שמעתי מעולם ולא מצאתי בספרי הקדמונים. הבקיאות הייתה עצומה והקיפה את כל מסכתות הש"ס, בבלי וירושלמי, ספרא וספרי ועוד. היו שם הבחנות דקות ועמוקות ביותר, שאותן אפשר להבין בכלים רוחניים בלבד.

"אבל את החצי השני של הפלפול כבר לא יכולתי להבין לעומק, והדברים נשארו אצלי בבחינת 'מקיף' בלבד".

כאשר סיים רבי שניאור-זלמן את אמירת הפלפול הביטו בו שני הגאונים בהשתאות. "הוויות של אביי ורבא ראינו כאן!", אמרו בהתפעלות.

רבי שניאור זלמן הבהיר מייד: "הפלפול של הבעש"ט היה לפי דרך לימודו של אביי. דרך לימודו של רבא הייתה שונה, כי השכלתו הייתה באופן אחר".

(על-פי 'סיפורים נוראים')

  רציתי לשאול

עם הרב דוד גוראריה
שליח הרבי ויו"ר מוסדות חב"ד בחולון

האוּמנם אזהרות התוכחה מכוּונות גם למי שעובד את ה' אלא שאינו עושה זאת בשמחה?

בפרשת התוכחה נאמר: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל, וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ". הפירוש הפשוט הוא, שלא עבדת את ה' בשעה שהיית שרוי בשמחה והיה לך שפע רב. ואולם האריז"ל שם את הדגש על ה'בשמחה'; לאמור: אמנם עבדת את ה' אלוקיך, אך לא בשמחה, ולכן בא העונש.

רבנו הזקן שואל על כך (לקוטי תורה תזריע כ,ג): וכי מפני העדר השמחה בלבד ראויים בני ישראל לעונש כזה? והוא מסביר שהשמחה בכוחה לבטל קטרוגים שמתעוררים מחמת החטאים, ואילו הייתה השמחה בשלמותה, היו הקטרוגים מתבטלים.

תורת החסידות רואה בַשמחה מרכיב מרכזי בעבודת הבורא, ולא תוספת נחמדה בלבד. קיום מצוות בלי שמחה מצביע על ליקוי יסודי בכל הקשר עם הקב"ה. הדברים הם טכניים, חיצוניים, ואינם מבטאים את התשוקה לקרבת אלוקים.

הרבי מליובאוויטש אומר (תורת מנחם כרך יג, עמ' 16): "עניין השמחה אינו הידור או עניין פרטי בלבד, אלא דבר עיקרי שנוגע לכללות העבודה של קיום המצוות. כי בשעה שהאדם שמח בעשיית המצווה, הרי זה מורה שעבודת ה' חביבה עליו; ואם אינו שמח, הרי הוא פוגע חס ושלום בכבוד המקום".

פתגם חסידי מפרש כך את הפסוק הנ"ל: אם חסרה העבודה "בשמחה ובטוב לבב", התוצאה היא ש"ועבדת את אויביך". בסופו של דבר האדם נעשה עבד של יצר הרע, שהוא אויבו הגדול של האדם.

עלינו נדרש להתבונן בדברים המעוררים את השמחה (כמבואר בהרחבה בתורת החסידות), ואז תהיה לנו חיוּת בעבודת השם.

  פינת ההלכה ומנהג

הרב יוסף שמחה גינזבורג

איך שליח ציבור מתכונן

שאלה: מה הן ההכנות ששליח ציבור צריך לעשות לקראת הימים הנוראים?

תשובה: ההלכה מעמידה דרישות רבות לפני שליח ציבור הנבחר לייצג אותנו לפני ה' בימים הנוראים. נדרש מהציבור "לחזור אחר שליח ציבור היותר הגון והיותר גדול בתורה ובמעשים טובים", והעיקר הוא יראת שמיים ושתפילתו יוצאת מקירות הלב; "ואם אי-אפשר למצוא מי שיש בו מעלות ומידות הללו - כל ישראל בחזקת כשרים לתפילה, רק שצריך שיהיה מרוצה לקהל". ובקיצור שולחן ערוך מסיים: "ואם רואה שיש מחלוקת בדבר, ימנע עצמו, אף-על-פי שיהיה מי שאינו הגון".

לאחר שהקהל עשו את שלהם והחליטו מה שהחליטו, על שליח הציבור והתוקע ללמוד בספרי מוסר וחסידות ולהכין עצמם לתשובה בכלל ולתפקידם בפרט, ואז יצליחו "שהש"ץ יהיה הגון". כמו-כן חשוב מאוד לטבול במקווה בערב ראש השנה ובימי ראש השנה בשחרית.

מנהג עתיק הוא – וכן הורו נשיאי חב"ד – שהיורד לפני התיבה, ובפרט בימים הנוראים, יעבור תחילה על כל התפילות, ובפרט על כל הפיוטים (וכיום יש מחזורים וספרים רבים לביאורי תפילה), כדי לדעת לכל הפחות את פירוש המילות כפשוטו, ומובן מאליו - לדעת את דיני התפילה בכלל, ודיני הש"ץ בפרט. ואף אם עשה כן אשתקד, יעשה כך בכל שנה מחדש, כמה ימים קודם שיירד לפני התיבה.

למותר לעורר שהתוקע והמקריא ילמדו היטב את דיני התקיעות כהלכתם, הלכה למעשה, ובכלל זה כיצד לנהוג אם אירעו הטעויות והספקות השכיחים. לפועל, מכיוון שפעמים רבות יש צורך להוציא ידי חובה את מי שלא שמעו את התקיעות בבית הכנסת, ובפרט שהרבי מליובאוויטש עורר להשתדל לזַכות יהודים רבים ככל האפשר במצווה זו – מצווה על כל אחד ואחד לדעת הלכות אלה.

מקורות: מטה אפרים סי' תקפא סכ"ו וסמ"ח ומפרשיו, וש"נ. קיצור שו"ע סי' קכח ס"ז. איגרות קודש ח"ו עמ' שכד, חי"א עמ' שנג, תטז.

  חיים יהודיים

חזון עובדיה

הרב עובדיה יוסף, ראש כולל בבית שמש, גילה את התניא בימי לימודיו בישיבת צ'יבין. כיום הוא מוסר שיעורי תורה רבים ומחבר המונים לתורת החסידות

תעודת זהות. הרב עובדיה יוסף (54), ראש כולל 'תפארת משה' בבית שמש ותושב העיר. בנו של רבי יעקב יוסף זצ"ל, ונושא את שמו של סבו, רבי עובדיה זצ"ל. מסלול חייו עבר בין עמקות התורה הספרדית, לימוד בישיבת צ'יבין, וחיבור עמוק לתורת החסידות, שאותה הוא מנגיש כיום להמוני בית ישראל.


חיבור לחסידות. הרב עובדיה יוסף

ילדוּת. אבא החשיב מאוד את החינוך החסידי, ושלח אותי ואת אחיי ללמוד בתלמוד תורה חב"ד 'תורת אמת' בירושלים. בסיום הישיבה קטנה התחלתי את לימודיי בישיבת צ'יבין. ראש הישיבה, רבי ברוך-שמעון שניאורסון זצ"ל, דאג לי לחברותות טובות, כדי שאגדל בתורה ואלמד להכיר את סגנון הישיבה. אחת החברותות ש'שידך' לי היה הרב צבי אייזנבך, מחסידי חב"ד בירושלים.

חסידות. בישיבת צ'יבין נפתחו לפניי שערי החסידות. השתתפתי בשיעורים בספר התניא עם המשפיעים הרבנים יוסף-יצחק אופן וחיים-שלום דייטש. כך התחלתי את ההיכרות עם תורת החסידות, ואט-אט זיכה אותי הקב"ה להתקדם גם בכוחות עצמי וללמוד חסידות כדבעי.

תניא. ספר התניא חולל אצלי מהפך מוחלט בכל צורת החשיבה: לשם מה נבראתָ, רוממות הנשמה, ונחת הרוח שיש לבורא עולם מאיתנו. זו הייתה חשיבה חדשה לגמרי על כל העולם ומבט חדש על התורה הקדושה. עם הזמן הניצוץ הזה גדל. התעמקתי יותר ויותר, הלכתי להתוועדויות, וקיבלתי הדרכה בעבודת ה' מהרב אופן, שגם נתן לי רשימה מסודרת של מאמרי חסידות, שאותם למדתי.

אבא. במקביל להתקדמותי בתורת החסידות, בשלהי שנות המ"מים, גם אבי התקדם איתי בדרך זו. אלה היו שנים רגישות בעולם החסידי, ודווקא אז אבא התחבר יותר ויותר לדמותו של הרבי. אבא ממש הפציר בי למסור שיעור תניא בבית הכנסת שלו, 'בורוכוב', שבו פועל מערך שיעורים רצוף לאורך כל ימות השבוע. למעשה, קרוב לארבעים שנה אני מוסר שם שיעור קבוע בפרשת השבוע, שמבוסס רבות על תורת החסידות ועל תורת הרבי.


עם אביו, רבי יעקב יוסף

הקברניט. ראיתי אצל אבא הערצה עצומה לרבי. הוא ראה ברבי את הקברניט שמנווט את ספינת עם ישראל בלי טעויות. גם אצל סבי, הרב עובדיה, ראינו הערכה מיוחדת מאוד לרבי, וידוע המכתב המיוחד שכתב לרבי, ובו ביקש ברכה בעבור אימי.

הפסד. ככל שלמדתי את תורת הרבי, נחשפתי לעומק שבה, וגיליתי שיש חוסר היכרות עצום בציבור עם תורה זו. מי שגדל בישיבות הרגילות פשוט אינו מכיר את התורה הזאת ומפסיד פן אחר לגמרי בהבנת חז"ל.

פנימיות. חסידות היא עולם אחר לגמרי. גם בקרב הציבור הספרדי שלומד קבלה, ויש כיום ברוך ה' פתיחות עצומה לנסתר, החסידות מביאה פן אחר. הקבלה לעיתים קשה למישוש, ואילו החסידות היא בבחינת "טעמו וראו כי טוב ה'". אחרי לימוד החסידות החיים מתהפכים לגמרי. זו הסתכלות פנימית ושונה על היהדות, על כל חג ועל כל פרשה. בלקוטי שיחות של הרבי כל הסבר ברש"י או במאמרי חז"ל פותח לפניך עולם חדש.

אהבה. כיום אי-אפשר לעבוד את ה' מתוך פחד. עבודת השם של דורנו חייבת לבוא מתוך אהבה, חיבור וקירוב, והחסידות מורה את הדרך להתקרב אל ה'. הלוואי שנזכה גם ליראה, אך הבסיס כיום הוא האהבה.


עם סבו, הראשון לציון, הגר"ע יוסף

חיבור. החיבור בין הציבור הספרדי לחסידות טבעי לגמרי. מי שלומד את 'אור החיים' הקדוש, או את תורת המקובל רבי יעקב אבוחצירא זצ"ל, מתחבר מייד לחסידות. זה פשוט קורה מתוך כך, כי השורש הפנימי שווה.

שליחות. הפצת תורה עמד בראש מעייניו של אבא, והרבי היה ההשראה לכך. אבא תמיד דיבר על החובה להפיץ תורה, ללמד בכל מקום אפשרי ולא להתבייש, ודרש זאת מהאברכים: לא רק לשבת וללמוד לעצמך, אלא לצאת וללמד אחרים. בהשראתו זו יש לי כיום קרוב ל-20 שיעורים בשבוע – בבית שמש, בירושלים, בגדרה, ברחובות, בבני עי"ש ובקריית גת.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)