חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:04 זריחה: 6:47 ז' בחשון התשפ"ז, 18/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1925 - כל המדורים ברצף
ערב שבת קודש פרשת ויצא, י"א בכסלו ה'תשפ"ד, (24/11/2023)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1925 - כל המדורים ברצף
ללחוץ במקומות הנכונים
יש חדש
תעלומת שמהּ של דינה
סולם יעקב
נורא המקום
הכנת העולם לגאולה
'שמע ישראל' בארבע בבוקר
רציתי לשאול
שבע ברכות
מסע החיזוק של משפחות החטופים

מס' 1925, ערב שבת-קודש פרשת ויצא, י"א בכסלו ה'תשפ"ד (24.11.2023)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

  עמדה שבועית

ללחוץ במקומות הנכונים

עם ישראל כולו מחזק את המשפחות האומללות, ונושא תפילות לשובם של החטופים. לא נותרה עין יבשה למראה התפילות והדמעות בציוּן

כל מי שפגש את משפחות החטופים ושוחח עימן חש את הכאב המטורף שמלווה אותן מאז שמחת תורה. למשפחות האלה אין לא יום ולא לילה. העצבים נמתחים בכל רגע ורגע עד קצה הגבול. אי-הידיעה על גורל יקיריהן ועל מה שעובר עליהם – מטריפה את הדעת. בני המשפחות מיטלטלים בין תקווה לדכדוך, בין התקדמות לבין נסיגה, והדאגה גוברת והולכת.

ליבם של המוני ישראל יוצא אל המשפחות הללו. רבים מרגישים צורך להזדהות עימן ולעשות משהו למענן. עם ישראל כולו מחזק את המשפחות האומללות, ונושא תפילות לשובם של החטופים לביתם בריאים ושלמים.

ללמוד מהאימא

את החוויה הזאת חווּ כל מי שהתלוו למסע המשפחות בשבוע שעבר לתפילה בציונו של הרבי. הלב נקרע למשמע הסיפורים של בני המשפחות ומתיאורי הסבל הבלתי-נתפס שעובר עליהן. לא נותרה עין יבשה למראה התפילות והדמעות בציון הקדוש.

חסידי חב"ד שליוו את מסע המשפחות עשו כל שלאל ידם לעודדן ולחזקן, להפיח בהן אמונה ותקווה ולבטא את תמיכת העם כולו בכאבן ובזעקתן. המוני יהודים שבאו לציונו של הרבי הצטרפו לתפילת משפחות החטופים והעתירו גם הם תחינה לפני היושב במרומים שפדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה, בקרוב ממש.

אבל דווקא מפני שכולנו רוצים כל-כך לראות את שחרור החטופים צריך להיזהר מהפעלת לחץ במקומות הלא-נכונים. כל אימא יודעת, שלפעמים לחץ על הילד לאכול יביא את התוצאה ההפוכה – הוא יימנע מלאכול. האימא רוצה בכל מאודה שהילד יאכל, אבל היא מבינה שעליה להימנע מלהפגין את רצונה העז, ושעליה להראות לו כאילו היא אדישה לשאלה אם יאכל או לא, ואז התוצאה תהיה שהילד אכן יאכל.

בהחלט יש להפעיל את כל הלחצים האפשריים בחוץ לארץ, ולשאוף לרתום מדינות, ארגונים ואישי ציבור להפעלת לחץ על חמאס. לחץ כזה בהחלט חיובי, מפני שהוא מציג את ארגון הטרור במלוא כיעורו וחוסר אנושיותו, בשעה שזה משווע ללגיטימציה בין-לאומית. הלחץ הזה אמור לגרום לו להבין שהחזקת החטופים היא נטל עליו ולא נכס.

ספסרי הדם

לעומת זה, לחץ פנימי על ממשלת ישראל, להסכים לקבל את תכתיבי ארגוני הטרור – עלול להשיג את ההפך. המחבלים יכולים להסיק ממנו כי כדאי להם להקשיח את עמדותיהם, להעלות עוד ועוד תביעות ודרישות, ולדחות את שחרור החטופים.

אי-אפשר לבוא אל המשפחות האלה בטענות, כי הכאב האיום בלתי-נסבל בעבורן. אבל הארגונים הסובבים אותן צריכים להבין שלחץ מוגזם פועל בניגוד לאינטרסים הבסיסיים של המשפחות, ורק מרחיק את הסיכוי לראות את החטופים שבים הביתה בקרוב.

אסור להראות לספסרי הדם האכזרים עד כמה אנחנו משוועים לראות את יקירינו. להפך, הם צריכים לקבל תחושה שיש לנו כל הזמן שבעולם להכות בהם עד השמדתם המוחלטת. או-אז יש לקוות שייכנעו ויסכימו לשחרור החטופים בתנאים שהחברה הישראלית תוכל לעמוד בהם, ובלי לסכן את ביטחון העם בעתיד.


זעקת המשפחות. תפילה קורעת לבבות בציונו של הרבי מליובאוויטש

  יש חדש

התוועדויות חג הגאולה

בשבת הבאה וביום ראשון שאחריה יצוינו ימי הגאולה י"ט-כ' בכסלו, חג שחרורו של רבי שניאור-זלמן מלאדי, בעל התניא והשולחן ערוך, ממאסרו ברוסיה הצארית, בשנת תקנ"ט (1798). בבתי חב"ד ובבתי כנסת חב"ד ייערכו אי"ה התוועדויות להתחזקות רוחנית ולהתחברות לאור הפנימי של החסידות, שממנו אפשר לשאוב כוח בימים אלה. הציבור מוזמן להתבשם מאור החסידות ולהשתתף בהתוועדויות.

כתף חמה למפונים

בבתי המלון ברחבי הארץ שוהים מאות אלפי מפונים מעוטף עזה ומיישובי הצפון. האנשים האלה עוברים תקופה קשה מאוד. רובם אינם יכולים לעבוד בעבודתם הרגילה, וכל מסגרת חייהם השתבשה. עם ישראל נקרא לבקר בריכוזי המפונים, לדבר עם האנשים ולעודד את רוחם. העידוד ותשומת הלב חשובים להם מאוד.

להצטרף ללימוד התניא

בי"ט בכסלו מתחיל מחזור חדש של לימוד התניא היומי, לפי התקנה הקדושה של לימוד שיעורי 'חת"ת' (חומש, תהילים, תניא) בכל יום. מתכונת הלימוד היומי בתניא בנויה כך שבמרוצת השנה לומדים את כל חמשת חלקיו של הספר. זה הזמן להצטרף ללימוד, ומי שנזקק לספרי ביאור והנגשה יוכל למצוא את הספר המתאים לו מתוך המבחר העצום של ספרי ביאור לתניא הקיימים בימינו.

  שלחן שבת

תעלומת שמהּ של דינה

בפרשת ויצא מסופר על לידת בני יעקב, ועל השמות שניתנו להם. ראשונים נולדו ילדיה של לאה ונקראו: ראובן – "כי ראה ה' בעוניי", שמעון – "כי שמע ה'", לוי – "הפעם יילווה אישי אליי", יהודה – "הפעם אודה את ה'". גם על שמות הילדים יששכר וזבולון מופיע הסבר.

אחר-כך נולדה בת, והתורה מספרת: "ותקרא את שמה דינה". מדוע בחרה לאה בשם הזה? מה הוא מסמל בעבורה? התורה איננה אומרת על כך דבר. רש"י מבאר: "פירשו רבותינו שדנה לאה דין בעצמה". היא ידעה שיעקב עתיד להיות אב לשנים־עשר שבטים, ואם עתה תלד בן, הרי שרחל תלד בן אחד בלבד, פחות מהשפחות בלהה וזלפה. לכן "התפללה עליו ונהפך לנקבה".

לא לבייש

כאן מתבקשת השאלה: אם הסבר זה הוא על-פי הפשט, מדוע לא נאמר בפירוש בתורה, כשם שנאמרו הנימוקים לשמות האחרים של השבטים; ואם זה הסבר על-פי הסוד, מדוע רש"י כותב זאת, בשעה שהוא ממקד בביאור הפשט ואינו עוסק בענייני סוד?

הביאור טמון בבחירת המילים של רש"י, באומרו "דנה לאה דין בעצמה, אם זה זכר" וכו'. רש"י משנה כאן מלשון הגמרא (ברכות ס,א) "דנה לאה דין בעצמה ואמרה", ואילו רש"י אינו כותב 'ואמרה'. מפני שעל-פי רש"י לאה לא אמרה את ההסבר. זה נימוק רגיש, שאילו היה נאמר מפיה היה עלול להביך את רחל ולביישה. לכן רק "דנה דין בעצמה", היינו שחשבה זאת לעצמה בלבד. לכן התורה אינה אומרת זאת בפירוש.

למה 'בנימין'?

בדומה לזה אפשר לבאר את שמו של בנימין. מסופר בתורה שרחל קראה לו 'בן אוני' ואילו "אביו קרא לו בנימין". גם שם התורה אינה מביאה שום הסבר, ורש"י עושה זאת: "לפי שהוא לבדו נולד בארץ כנען". כלומר, מפני שהוא נולד במסע מהצפון לתוך ארץ ישראל, שנמצאת בצד ימין שלו, לכן קרא לו יעקב בנימין. גם שם התמיהה דומה, אם ההסבר נחוץ – מדוע התורה מתעלמת ממנו?

אלא יש לומר שגם יעקב לא פרסם את נימוקו בבחירת השם, משום שלא רצה לגרום צער לשבטים האחרים, שלא נולדו בארץ ישראל אלא בחוץ לארץ. ורק רש"י הוא המגלה זאת לנו.

לפעול מייד

לכאורה, מדוע היה צורך שדינה תהיה בתחילה עובר זכר ואחר-כך יתהפך לנקבה אחרי תפילתה של לאה? אלא זה היה רצון ה', מפני שהוא "מתאווה לתפילתם של צדיקים" (יבמות סד,א).

בהקשר זה יש לומר, שתאוות הקב"ה לתפילות הצדיקים היא רק בדבר שאינו נוגע לכלל ישראל, אבל בעניין שנוגע לעם כולו אין הקב"ה צריך להמתין לתפילותיהם של צדיקים אלא עליו לפעול מייד ולהביא במהירות את הגאולה האמיתית והשלמה.

(תורת מנחם, כרך סו, עמ' 245)

  מן המעיין

סולם יעקב

החלום מגלה

"ויחלום" (בראשית כח,יב). על-ידי החלום אפשר להכיר את מהות האדם, שכן אין אדם רואה אלא מהרהורי ליבו. יעקב רואה בחלומו סולם "וראשו מגיע השמימה", "והנה ה' ניצב עליו"; ואילו פרעה רואה בחלומו – "שבע פרות יפות מראה".

(רבי מאיר מפרמישלן)

סולם התפילה

"והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" (בראשית כח,יב). בזוהר מובא "סולם דא צלותא", שה'סולם' הוא התפילה. 'מלאכי אלוקים' הם המלאכים הנבראים מאותיות התפילה. מלאכים אלה 'עולים' תחילה, ואחר-כך 'יורדים' ומביאים את שפע הברכה המורעף על-ידי התפילה.

(ספר המאמרים תש"ט)

הדרך לשמיים

רק שעומדים בעומק הארץ, בהתבטלות מוחלטת, מגיעים לשמיים.

(רבי אהרון הגדול מקרלין)

עליית המלאכים

סולם רומז לעבודת הנשמה, שהיא 'מוצב ארצה', בגוף גשמי וחומרי. אך "ראשו מגיע השמימה" – היא מושרשת במהותו ועצמותו יתברך. המלאכים עולים ב'סולם' זה, שכן הם מתעלים על-ידי עבודת הנשמה. מאחר שהם מסייעים לבני ישראל בעבודתם, ומזככים את תפילותיהם של ישראל, הם מתעלים על-ידי עליית הנשמות.

(הרבי הרש"ב, המשך תער"ב)

להעלות את ה'ארצה'

"ארצה" – תוספת האות ה' מורה על המדריגה השפלה ביותר בארציות. "השמימה" – תוספת האות ה' לפני התיבה ואחריה מורה על הדרגה הנעלית ביותר ב'שמיים'. עבודת האדם היא להעלות את ענייני ה'ארצה', ענייני העולם הנמוכים ביותר, עד לדרגא הנעלית ביותר – "השמימה".

(הרבי מליובאוויטש)

מלאכי אלוקים בכל הבריאה

"והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו" (בראשית כח,יב). הארץ והשמיים אחוזים וקשורים בסולם גבוה. באמת כל הבריאה כולה, כל היצורים, הם 'מלאכי אלוקים', כי הכוח המקיימם הוא כוח אלוקי בלבד, וכל זמן שהקשר ביניהם אמיץ, שהעולם התחתון מקושר למעלה, כולם כמלאכים.

(הרב יהודה-לייב חסמן)

גדרים וסייגים

כשם שהסולם זקוק לשלבים ולמקום גבוה לסמוך עליו, כך האדם זקוק לגדרים ולסייגים, והם השלבים שעל-ידם הוא מתעלה. כמו-כן הוא זקוק למקום גבוה להישען עליו, שלא יהסס ויפחד מלעג הקטנים והנמוכים, אלא שראשו יגיע השמיימה וישאף אל-על.

(עיטורי תורה)

סעודת מלווה מלכה

'סלם' ראשי תיבות 'סעודת לוויית מלכה'. ה'סולם' הזה "מוצב ארצה", כי מזלזלים בסעודה זו, אבל "ראשו מגיע השמימה" – לפניו יתברך היא חשובה ביותר.

(רבי ישראל מרוז'ין)

  אמרת השבוע

נורא המקום

בעיר אחת בגליציה היה בית הכנסת במצב מוזנח ביותר. הוא היה רעוע ונוטה ליפול, וניכר היה בו שאין איש שם את ליבו לתקן את הפרצות. פעם אחת נזדמן לשם רבי מאיר מפרמישלן. כשפתח את הדלת וראה את ההזנחה, קרא בהתרגשות בלשון הפסוק: "מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלוקים".

הנוכחים סברו שהצדיק בוודאי עוסק בייחודים עליונים ובכוונות קדושות. ראה רבי מאיר שלא הבינו את כוונתו, עמד ופירש בעצמו:

"מה נורא המקום הזה" – ממש סכנת נפשות להיכנס אליו; "אין זה כי אם בית אלוקים", ואין לו בעלים שידאגו לתיקונו; שהרי כל הבתים הפרטיים עומדים על מכונם, שלמים ומטופחים...

  גאולהפדיה

הכנת העולם לגאולה

שְׁלַבִּים בַּמִּצְווֹת. על-ידי התורה והמצוות אנחנו מכשירים את העולם לגאולה, אך בנתינת המצוות היו כמה וכמה שלבים. אדם הראשון קיבל מהקב"ה שש מצוות. לנח נתווספה מצווה שביעית, והללו מכונות שבע מצוות בני נח. אברהם אבינו קיבל עוד מצווה – מילה. חז"ל גם אומרים, שהאבות קיימו את המצוות עוד בטרם ניתנו. ואחרי כל זאת ניתנה לעם ישראל התורה עם תרי"ג מצוותיה.

למעשה התחולל כאן תהליך הדרגתי שהכשיר את הקרקע לקבלת המצוות בהר סיני. השלב הראשון היה שבע מצוות בני נח; השלב השני – המצוות שקיימו האבות; והשלב השלישי – המצוות שניתנו בסיני.

מצוות בני נח הן, בפשטות, חוקי יסוד של חברה אנושית מתוקנת. מטרתן אינה לרומם את העולם ולקדשו, אלא להבטיח את ניהולו התקין. במתן תורה התחדש סוג חדש במצוות – מצוות שמטרתן להחדיר את הקדושה האלוקית בתוך העולם, ולהכינו להתגלות האלוקית הגדולה של הגאולה. כשיהודי נוטל עור של פרה – דבר גשמי לחלוטין – ומקיים בו את מצוות תפילין, מזוזה או ספר תורה, הוא יוצר מציאות חדשה: 'חפצא דקדושה' (חפץ קדוש), שמתקדש וסופג את הקדושה האלוקית.

סִימָן לְבָנִים. אם כן, לפנינו שני סוגים של מצוות: מצוות בני נח, שהן במסגרת העולם ולצורך העולם; ומצוות התורה, שמטרתן להרים את העולם ממגבלותיו ולחברו עם הקדושה האלוקית. אך היה עוד סוג במצוות – המצוות של האבות. עדיין לא היה בהן הכוח לחבר את הקדושה עם המציאות הגשמית, אבל באמצעותן החל להאיר בעולם האור האלוקי (ולכן נאמר שעד אברהם היה העולם מתהלך באפילה, ומשבא אברהם, החל להאיר).

מצוות האבות מכונות במדרש 'ריח': "כל המצוות שעשו לפניך האבות – ריחות היו". בריח אפשר לראות שתי תכונות בולטות: א) אין הוא חלק מעצם הדבר אלא ריחו בלבד; ב) קיומו ארעי, וכעבור זמן הוא פג ומתנדף. תכונות אלה מאפיינות גם את מצוותיהם של האבות: א) האור האלוקי שהשכינו בעולם לא היה עצם האלוקות, אלא הארה והתפשטות בלבד ממנו; ב) לא היה להם הכוח להשכין את הקדושה בקביעות בתוך המציאות הגשמית, עד כדי הפיכתה ל'חפצא דקדושה'.

אך הייתה לאבות מצווה אחת מעין המצוות שלנו – מצוות מילה. הואיל והיא באה על-פי ציווי הקב"ה, היה בה הכוח לקדש את בשר הגוף הגשמי; ככתוב: "והייתה בריתי בבשרכם" – קדושתי בתוך בשרכם.

אמנם מצוותיהם של האבות לא קידשו ממש את המציאות הגשמית, אבל הן זיככו את העולם וסללו את הדרך לקיום המצוות שלנו ולהחדרת הקדושה בעולם, כהכנה לביאת המשיח. ועל זה נאמר: "מעשי אבות – סימן לבנים".

  מעשה שהיה

'שמע ישראל' בארבע בבוקר

"חששתי שזה תרגיל הטעיה של המחבלים. איך אני יכול להיות בטוח שאלה יהודים? צעקתי אליהם בחזרה: 'אתם שומעים אותי? תשלימו את המשפט שאתחיל'. הם שואלים אותי: 'איזה משפט?'

הצעקות מבחוץ נשמעו היטב בתוך הממ"ד הסגור. גם הדי הפיצוצים והיריות שלא פסקו. צעקות בערבית נשמעו מתקרבות אל הבית. "הנה, הם באים לשחוט אותנו...", לחשה בחרדה רעייתו של בני חסון.

מתוך הממ"ד שמעו בני הזוג חסון את מאמצי המחבלים לפרוץ את הדלת. הם ירו עליה והיכו בה בכוח, אך הדלת לא נכנעה.

בני חסון, תושב קיבוץ כיסופים, מנהל את משק הלול בקיבוץ, משמש דובר הקיבוץ וגם ממונה על אירועי הבר-מצווה לילדים. בבוקר שמחת תורה הסתגרו הוא ורעייתו בבית, ועד מהרה הבינו את עוצמת המתקפה האכזרית שפגעה בבתים רבים בקיבוץ.


שרשרת ניסים בלתי נתפסת. בני חסון

כאשר המחבלים ניסו שוב ושוב לפרוץ את הדלת, ללא הצלחה, נשא בני תפילת הודיה על הטעות שאירעה עשר שנים קודם לכן.

"עשינו שיפוץ בבית", הוא מספר, בעודו שוהה במלון נוגה בים המלח, אשר לשם פונה עם תושבים נוספים. "בין השאר ביקשנו לחדש את דלת הכניסה. כשהדלת הגיעה, הופתעתי לראות שמהמשאית הורדה גם מלגזה, ובאמצעותה הותקנה הדלת.

"שאלתי את המתקין לפשר הדבר, והוא ענה לי כי חלה טעות, ובמקום להביא לנו דלת רגילה, סיפקו לנו דלת משוריינת. אמרתי לו שלא הזמנתי דלת משוריינת, והוא אמר שאכן הצדק איתי, אבל עכשיו כבר לא משתלם לו לפרק את הדלת ולהחליפה, ואני יכול להשאירה במחיר הדלת הרגילה.

"לא כעסתי, כי אני לא יודע לכעוס. מעולם גם לא לקחתי דבר שאינו מגיע לי. התעקשתי לשלם את מחיר הדלת המשוריינת, אף שלא הזמנתי כזאת".

ה'טעות' הזאת הצילה את חייהם. "מדי מחצית השעה שבו המחבלים אל הבית וניסו לפרוץ את הדלת", מוסיף בני ומספר. "הם ירו לעברה צרורות אך דופן המתכת העבה בלמה את הכדורים.

"כל אותו זמן ישבנו בממ"ד. בשלב מסוים החלטתי לצאת ממנו ולראות מה מתרחש. פתאום הבחנתי במחבל שתופס מעדר מהחצר, שובר באמצעותו את החלון ומשליך רימון פנימה. מיהרתי להיכנס לממ"ד וחיכיתי לפיצוץ, אך זה לא בא. שמעתי שהמחבל משליך עוד רימון, ובדרך נס גם הוא לא התפוצץ.

"שמענו פיצוץ חזק מכיוון הגג. לאחר מכן התברר שהמחבלים שיגרו לשם טיל אר-פי-ג'י, אך גג הבטון בלם את הפיצוץ".

כעשרים ושתיים שעות היו בני הזוג מסוגרים בבית, כשהם שומעים יריות ופיצוצים בלי הרף. בשעה ארבע לפנות בוקר נשמעו צעקות בעברית מבחוץ: "תפתחו! זה צה"ל".

"חששתי שזה תרגיל הטעיה של המחבלים", מספר בני. "איך אני יכול להיות בטוח שאלה יהודים? צעקתי אליהם בחזרה: 'אתם שומעים אותי? תשלימו את המשפט שאתחיל'. הם שואלים אותי: 'איזה משפט?'.

"צעקתי לעברם בכל הכוח: 'שמע ישראל!', והחיילים מעבר לדלת השיבו מייד: 'השם אלוקינו השם אחד'.

"פתחתי את הדלת, וכשראיתי את החיילים נפלנו זה על זה בחיבוקים ובבכי של שמחה. הזהרתי את הכוחות שבבית יש רימונים שלא התפוצצו. למעשה מצאנו בבית ארבעה רימונים".

שרשרת הניסים עדיין לא נסתיימה. "יצאנו מהבית והבחנתי במחבל הרוג מוטל ליד בלוני הגז. אחד החיילים סיפר לי שהמחבל עמד לפוצץ מטען חבלה ליד בלוני הגז, בניסיון לפוצץ את הבית על יושביו. החיילים חיסלו אותו בטרם הספיק להפעיל את המטען.

"החיילים אמרו לנו שבקיבוץ עדיין מתנהלים קרבות עם המחבלים, ושאיננו יכולים לצאת. אני מכיר דרך עוקפת, ואמרתי להם שניסע החוצה דרכה. הם אמרו שהקטע הזה כבר טוהר ממחבלים.

"נכנסנו לרכב ודהרתי החוצה במהירות של 160 קמ"ש. במהלך הנסיעה שמעתי פיצוץ חזק ויריות, אבל הוספתי לנסוע במהירות, עד שער כיסופים ומשום לצומת אורים.

"בנקודת האיסוף יצאנו מהאוטו ורק אז הבנתי מה אירע. נראה שעדיין היו בשטח מחבלים, ואלה זרקו לעברנו רימון, שהתפוצץ בקרבת המכונית, והשִמשה האחורית והדלת האחורית היו מלאות פגיעות של רסיסים. הם גם ירו עלינו, והיריות פגעו בטנק הדלק ובאחד הגלגלים. אבל אני נוהג למלא את הגלגלים בנוזל שמונע נקרים, וכך יכולנו להמשיך בנסיעה".

שרשרת הניסים המופלאה לא פסחה גם על אחד מארבעת ילדיהם של בני הזוג חסון, שבילה עם חברים בקיבוץ. ברגע שהבן הבין את עוצמת המתקפה ואת העובדה שהמוני מחבלים פרצו לקיבוץ, מיהר לכרות שוחה והסתתר בתוכה.

כדי שלא יגלו אותו לקח חתיכת צינור השקיה והכניס אותו לתוך השוחה, וכיסה את עצמו בעפר, כשרק הצינור היוצא החוצה מאפשר לו לנשום. מתוך השוחה הצליח בהמשך לשלוח את מיקומו לאחיו, שהיה באותו זמן בסרילנקה, והאח ידע לכוון את הכוחות בדיוק למקום המסתור שלו, ואלה באו למקום והצילו אותו.

"אנחנו ברוך השם ניצלנו ואנחנו בריאים בגוף, אבל בנפש כולנו פצועים, ואנחנו מתפללים לשובם של כל החטופים", מסיים בני.

  רציתי לשאול

עם הרב חיים-שלום סגל

משלוחי הרבי בבית חב"ד בעפולה

כשקורה חלילה משהו לא טוב ובודקים את המזוזות, האם המשמעות היא שמזוזה פסולה היא הגורם לכך?

נהוג לבדוק מעת לעת את המזוזות, כדי לוודא שלא נפגמו. במיוחד מקובל לבדוק את המזוזות כשיש לא עלינו קשיים או אירועים מצערים בקרב בני הבית. במידת הצורך מחליפים את המזוזות הפגומות למזוזות כשרות.

את המזוזה יש לראות כחגורת בטיחות או כקסדת מגן. אם אדם לא חגר את חגורת הבטיחות או לא חבש את הקסדה ונפגע, האם הפגיעה היא 'עונש' על שלא חגר חגורה או לא חבש קסדה? ברור שלא.

אבל נכון יהיה לומר שאילו היה הנוסע ברכב חוגר חגורה ורוכב האופנוע היה חובש קסדה, היו אלה מספקות לו מעטה נוסף של הגנה. העדר החגורה והקסדה הפך אותו לפגיע יותר, וגרע ממנו שכבת מגן.

כך יש לראות את המזוזה. אחת מסגולותיה של המצווה הזאת – נוסף על היותה מצווה של הבורא, שאותה עלינו לקיים כחלק מהמחויבות הבסיסית לקיום מצוותיו – היא השמירה וההגנה על הבית ועל יושביו.

עניין זה מובטח במפורש בַּפרשה הכתובה בקלף המזוזה עצמו: לאחר הציווי "וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ" באה ההבטחה: "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם". בספר הזוהר נאמר שהמזוזה מביאה את התממשות הפסוק "ה' יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם".

כשיהודי קובע מזוזה בפתחי ביתו הוא מצהיר בכך שהבית הועמד בחסותו של הבורא. המזוזה הכשרה מוסיפה אפוא מימד של שמירה אלוקית על בני הבית. לכן חשוב לבדוק את המזוזות פעם בשנה, ובמיוחד בחודש אלול, וכמו-כן לוודא שבכל פתחי הבית קבועות מזוזות כשרות.

  פינת ההלכה ומנהג

שבע ברכות

שאלה: האם אפשר לברך 'שבע ברכות' כאשר רק אחד מבני הזוג, החתן או הכלה, משתתפים בסעודה?

תשובה: לדעת הר"ן, דיי שיאכל בסעודה אחד מבני הזוג – החתן או הכלה. ואולם לדעת הריטב"א ועוד ראשונים, כדי שיהיה אפשר לברך חייבים שניהם, החתן והכלה, להשתתף בסעודה, ואם חסר אחד מהם – אין מברכים ברכות נישואין, אף שהסעודה נערכת לכבודם; וכן נוהגים.

החתן והכלה חייבים לאכול לחם בסעודה זו, ואפילו אם באו בסופה עליהם ליטול ידיים ולאכול לחם. כמו-כן עליהם להיות נוכחים בשעת אמירת שבע הברכות.

אפשר לברך גם אם החתן שוהה בחדר אחד עם הגברים והכלה בחדר אחר עם הנשים. ומנהג יפה שהכלה באה לחדר או לאזור שהחתן יושב בו, לשמוע את הברכות.

החתן עצמו אינו מברך ברכות אלה, אלא אם כן אין שם מישהו אחר שיודע לברך.

לדעה אחת רק מי שאכל לחם מבין המשתתפים בסעודה יכול לברך, ויש פוסקים שאפילו מי שלא אכל כלל רשאי לברך. והמחמיר תבוא עליו ברכה.

את שבע הברכות מברכים על כוס יין (או מיץ ענבים), כדרך שמברכים בשעת החופה. אם אין שם יין – מברכים על בירה, או על כל משקה אחר הנחשב 'חמר מדינה'. אם אפשר, מברכים ברכות אלה על כוס נפרדת, שאינה אותה כוס שבירכו עליה ברכת המזון, וכן נהגו ברוב תפוצות ישראל.

מקורות: טושו"ע אה"ע סי' סב ס"ה. הנשואין כהלכתם פי"ד, סעיף פה ואילך, וש"נ.

  חיים יהודיים

מסע החיזוק של משפחות החטופים

בטיסת אל-על מיוחדת ששכרו צעירי חב"ד המריאו כמאתיים בני משפחות החטופים לתפילה משותפת בציון הרבי בניו-יורק. הרבה רגעים מרגשים היו שם: דמעות, תפילות ואמונה גדולה. 'שיחת השבוע' תיעד רגעים קטנים מהמסע הגדול

יום שני שעבר. זה אחר זה נכנסים בני המשפחות לציון הרבי מליובאוויטש. בידיהם פתקי בקשות ותמונות יקיריהם. לצידי יעקב ארגמני, אביה של נועה, שנחטפה לעזה ותמונתה משוועת לעזרה פורסמה בעולם. היא בתו היחידה. יעקב מרים את ידיו למעלה, מתחנן לבורא עולם.

מתחננים ומבקשים. סמוך אליי עומד אחיו של אלקנה בוחבוט. גם הוא אוחז בתמונת אחיו ונושא תפילה. "מאז שאחי נחטף אין לי רגע אחד של מנוחה", הוא מספר. "אני עובד סביב השעון למען אחי. ועכשיו אני פה, בתפילה להחזרתו". אני מביט בפתק בקשה שמונח בציון: "שיחזרו החטופים בריאים ושלמים בגופם ובנפשם: מתן בן ענת, איתי בן חגית, דניאל בן שלי, דניאלה בת אורלי. במהרה עוד השבוע".

חולצות החטופים. קרוב למאתיים בני משפחות החטופים, מכל רחבי הארץ, עלו לטיסה המיוחדת שיזמו צעירי חב"ד לציון הרבי ובחזרה. כל אחד מהבאים לבש חולצה שעליה הודפסה תמונת קרוב המשפחה החטוף. היו שם הורים לילדים חטופים, ילדים להורים חטופים, נשים שבעליהן נחטפו, וגם סבים לנכדים חטופים.

טיסה 009. מרגע שנולדה היוזמה ועד השלמתה היה צורך להתמודד עם אתגרים מורכבים. סידורי ויזות ודרכונים באפס זמן, הבאת צוותים מקצועיים שילוו את המשפחות, ועד שינויי מסלולי הטיסה. על כל אלה פיקד יו"ר צעירי חב"ד, הרב יוסף-יצחק אהרונוב, שהפך עולמות במאמץ שהכול יתנהל כשורה.

טלטלה במטוס. בעודנו בשחקים, מתקבלת ידיעה על תיעוד שהחמאס שחרר על אחת החטופות. המידע הזה מטלטל את יושבי המטוס. קולות בכי מפרים את השלווה והפסיכולוגים נכנסים מייד לפעולה.

האחים מבארי. איתנו בטיסה דניאל ואוהד וייס, תושבי בארי. אימם יהודית נחטפה לעזה, ואביהם נרצח בקרב עם המחבלים. האחים סיפרו בכאב על אימם, החולה במחלה קשה, ועל דאגתם שהיא אינה מקבלת את התרופות החיוניות בעבורה. לאורך כל המסע שימחו האחים את בני המשפחות. "את המנגינה הזאת אי-אפשר להפסיק", שר דניאל וליווה את עצמו בגיטרה. בשובנו לארץ התבשרנו שגופתה של האם חולצה ממבנה סמוך ל'שיפא'.


האחים וייס. "את המנגינה הזאת אי־אפשר להפסיק".

אי של יציבות. פסיכולוגית בכירה, שצברה ניסיון רב שנים, מספרת כי אין בספרות המקצועית דרכי התמודדות עם אי-ודאות קיצונית שעימה מתמודדות משפחות החטופים. לדבריה, החיבוק של חב"ד והעשייה הבלתי-פוסקת למענם נותנת להם יציבות מסוימת בתוך אי-הוודאות.

חיבוק חם. בכניסה למתחם הציון ממתינים המוני יהודים וקוראים לעבר המשפחות קריאות עידוד ותמיכה. בני המשפחות מתרגשים מאוד. אחרי אירוע הכנה ראשוני נכנסים כולם לציון ונושאים תפילה לשחרור החטופים. "רבי, קרע שערי שמיים בשבילנו", זועק אב שבנו נחטף. אלה רגעים אישיים מאוד, שבהם כל אחד ואחת שופכים את אשר על ליבם.


כתיבת הפתק. לקראת הכניסה לציון הרבי

אחדות אמריקאית. משם ממריאים לוושינגטון, למפגש נדיר עם חברי הסנאט והקונגרס. נציגי שני הבתים מתאחדים בנאומים חוצבי להבות נגד ארגוני הטרור הרצחניים ובעד המלחמה הצודקת של ישראל. האירוע סוקר בכלי התקשורת הגדולים.


זעקה מהדהדת

מסר מהחטופים. בארוחת הסיכום, לפני השיבה לארץ, נושא דברים אלון נמרודי, שבנו החייל, תמיר, נחטף לעזה. "מחר נחגוג לתמיר יום הולדת תשע-עשרה", הוא מספר. "קיבלתי מהצבא חפצים אישיים שלו, ובהם פתק צהוב קטן. על הפתק רשם תמיר לעצמו שלושה כללים: לעזור לכמה שיותר אנשים, לא לפגוע באחרים, להרחיב את מעגל החברים. בואו נלמד ממנו", סיים האב.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)