דין התורה החל. נערך דיון ראשון, והדיון השני נקבע לאחר תשעה באב, בדיוק ביום שבו הייתה החנות צריכה להיפתח
"הנה המפתח לדירה. שיהיה לכם במזל טוב!". לרגע המאושר הזה חיכתה האישה חודשים רבים. חלום שנים החל להתגשם.
הכול החל כאשר יום אחד חזרה בתה הצעירה הביתה ובפיה בשורה: "חנות המכולת השכונתית נסגרת". האישה נדרכה. זה זמן רב חשבו היא ובעלה להקים עסק חדש, אלא שבכל פעם הרעיון לא יצא אל הפועל. עכשיו נקרתה לפניהם הזדמנות לפתוח מכולת, תחת זו שנסגרה.
בני הזוג פתחו במסע חיפושים למקום מתאים לחנות. תחילה חשבו לשכור את החנות הישנה, אך בעליה כבר השכיר את המבנה למישהו אחר. כעבור כמה שבועות נמצא מקום שענה על כל הדרישות: שטח מרווח, מחיר סביר ומיקום מושלם – בקומת הכניסה של בניין מגוריהם.
החוזה נחתם, ובני הזוג המאושרים התחילו להתקין מדפים ולהכין את המקום לשמש חנות מכולת. הפתיחה נקבעה לאחרי תשעה באב.
זה היה ביום כ"ח בתמוז. בתם של בני הזוג נכנסה הביתה בסערה וסיפרה כי ראתה שדלת החנות פתוחה. לתומה חשבה שהוריה שוהים במקום, אך לתדהמתה ראתה שם אדם לא מוכר.
האישה ירדה ונכנסה לחנות. "שלום", קראה לאיש שעמד ובחן את המדפים, "אפשר לעזור?".
"אינני מבין מה קורה פה", הגיב האיש, שלא הבין את פשר השאלה. "שכרתי את המקום הזה ושילמתי מראש דמי שכירות לשנה. מי התקין פה מדפים והניח מוצרים?!".
האישה החווירה. בירור קצר העלה שבעל הנכס חתם בטעות גם עם האיש על החוזה. האמת הייתה כואבת עוד יותר כשהתברר שהאורח היה הראשון לחתום על החוזה, ולכן הוא יזכה לקבל את המבנה.
המשכיר הביע את צערו וביקש את סליחתם של בני הזוג. "אינני מבין איך יצאה טעות כזו מתחת ידי", התנצל. בני הזוג ניסו לדבר על ליבו של השוכר הראשון שיוותר להם, כי הדבר יאפשר להם לפתוח את החנות תחת ביתם וכי כבר השקיעו כספים בהתקנת מדפים וכו'. אך השוכר לא השתכנע. הוא דרש מהם לפנות את המבנה במהירות, כי אחרי תשעה באב הוא מתכונן להיכנס אליו.
בני הזוג נקלעו למשבר אמיתי. הם יצאו לחיפוש בתקווה לאתר מקום אחר לחנות – לשווא.
בעקבות זאת החליטו לתבוע את המשכיר לדין תורה. "הטעות שהוא מדבר עליה בשאננות גרמה לנו הפסדים גדולים", אמרה האישה לבעלה. "אולי הפיצוי שנקבל יקל מעט את הכאב".
המשכיר התחנן לפני בני הזוג שלא יתבעו אותו. "גם אם פסק הדין יהיה שעליי לפצותכם – אין באפשרותי לשלם זאת", טען. אך בני הזוג נותרו בעמדתם. בשלב מסוים חשב הבעל לוותר, ואילו האישה עמדה וטענה שאין הם יכולים לוותר על כסף הפיצוי.
"זה לא רק הכסף", טענה בלהט. "אנחנו לא צריכים לשלם את המחיר על טעויותיו". ניכר היה שגם יצר הנקמה בער בה וניווט אותה לעמדתה הקשוחה.
דין התורה החל. נערך דיון ראשון, והדיון השני נקבע לאחר תשעה באב, בדיוק ביום שבו הייתה החנות צריכה להיפתח. בינתיים מצאו בני הזוג מקום קטן ולא נוח, עם חסרונות רבים, בעבור המכולת. הם התקינו את המדפים מחדש והחלו למלא את החנות סחורה, אך בחוסר חשק והתלהבות.
בצום תשעה באב ביקשה האישה לנוח מעט. "שחקו בבקשה בשקט", ביקשה מילדיה, אך הילדים הוסיפו לשחק בקול, לצעוק ולריב. "נו באמת, ילדים!", קראה בכעס כשנאלצה לקום ולצאת מחדרה. "ותרו זה לזה ועזרו לבנות את בית המקדש. ועכשיו – שקט. לאימא כואב הראש והיא רוצה לנוח".
בבית השתרר שקט, אבל האישה לא הצליחה להירדם. דבר מה הציק לה. ופתאום קלטה: המשפט שאמרה לילדיה – "ותרו זה לזה ועזרו לבנות את בית המקדש" – הדהד במוחה. ילדיי, חשבה לעצמה, ויתרו זה לזה כדי לבנות את בית המקדש, ומה אני עשיתי כדי לבנותו? איפה הוויתור שלי?
ההחלטה גמלה בליבה. היא קמה במהירות כדי שלא תתחרט וצלצלה לבית הדין. "בטלו את התביעה", הורתה למזכיר. כעת חזרה למיטתה רגועה יותר, מתוך ידיעה שתרמה את חלקה לבניין הבית.
תשעה באב חלף, ובני הזוג פתחו את חנותם במקום הפחות מוצלח. אף-על-פי-כן ההצלחה הייתה גדולה. הקהל נהר לחנות ויצא לה שם טוב בכל האזור. העסק שגשג.
חלפה שנה, והתעורר צורך להרחיב את החנות. בירור קצר העלה שהדייר ששכר את הדירה שאותה רצו בתחילה, עזב אותה. בני הזוג חתמו על חוזה חדש, ועד היום מוסיפה החנות לשגשג ולהניב רווחים רבים. "אני מאמינה שההצלחה מאירה לנו פנים דווקא משום שוויתרנו וביטלנו את התביעה", מסיימת האישה את סיפורה.
(על-פי סיפורו של הרב צבי נקר בספרו 'אמונה שלמה') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
