חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:11 זריחה: 6:43 א' בחשון התשפ"ז, 12/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1843 - כל המדורים ברצף
ערב שבת קודש פרשת קדושים, כ"ח בניסן ה'תשפ"ב, (29/04/2022)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1843 - כל המדורים ברצף
הקיום היהודי כנס מתמשך
חדש על המדף
זהירות מ'פיגול' במזבחות הנפש
כיבוד אב ואם
את מה להטות
לצפות ולתבוע
מותר להזכיר?
על שם האבא
פצוע, שש שעות בים
רציתי לשאול

מס' 1843, ערב שבת-קודש פרשת קדושים, כ"ח בניסן ה'תשפ"ב (29.04.2022)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

  עמדה שבועית

הקיום היהודי כנס מתמשך

אויבינו לא השלימו לרגע עם קיומנו. מהם המדברים בגלוי על שאיפתם להשמידנו, והאחרים חותרים להשגת יעד זה בדרכים מתוחכמות יותר

אחרי שבעים וארבע שנות קיומה של המדינה צפוי היה שהיא תתקבל כמציאות בלתי-מעורערת; כעובדת חיים בסיסית. כמו הולנד ושווייץ, ארגנטינה ויוון. כבר חי כאן דור רביעי או חמישי שבעבורם קיומה של מדינה יהודית הוא עובדה קיימת.

ואולם המציאות המרה היא שהקיום שלנו כאן הוא נס מתמשך. אויבינו לא השלימו לרגע עם המציאות הזאת. מהם המדברים בגלוי על שאיפתם להשמידנו, והאחרים חותרים להשגת יעד זה בדרכים מתוחכמות יותר. גם מדינות ידידותיות לכאורה משקיעות הון עתק, באמצעות עמותות שונות ומשונות, במאמץ לרוקן את רעיון המדינה היהודית מתוכן, ולהשליט על התודעה שיח ליברלי-אזרחי, שאת המילה 'יהודי' הס מלהזכיר בו.

כשהשלטון חלש

בהגדה של פסח אנו אומרים "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקב"ה מצילנו מידם". מציאות זו לא השתנתה גם אחרי שבעים וארבע שנות קיומה של המדינה. אם מישהו השלה את עצמו לחשוב שהמדינה היהודית תוכל להתקיים בכוחות עצמה, המציאות מוכיחה שאנו זקוקים לעזרה משמיים בכל יום ויום.

ועם זה, התורה מצווה אותנו לפעול ולעשות בדרכים הטבעיות ולא לסמוך על הנס. הברכה משמיים באה בתוך העשייה של האדם, כמו שנאמר "וּבֵרַכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה". לכן אנו נדרשים לעמוד על המשמר ולהיערך אל מול הסכנות המאיימות עלינו.

אחת הסכנות החמורות, שמתעצמת לממדים מפחידים בעת האחרונה, היא התחושה המחלחלת ללב קבוצות לא-מבוטלות בציבור הערבי, שכוחה של המדינה רופס בהתמודדות עם גילויי האלימות מצידם. יהודים בערים המעורבות, שראו לחרדתם את אוזלת ידה של המשטרה בעת הפרעות אשתקד, מזהירים שוב ושוב כי גל פרעות נוסף, ואולי אלים יותר, עומד בשער.

מדברים הרבה על אובדן המשילות בדרום, ועל ממדי הפשיעה של מקצת הבדואים. צריך להבין שזו אינה בעיה נקודתית אלא סכנה קיומית. כדאי לקרוא את הספר 'מתי ואיך היגרו הערבים והמוסלמים לארץ ישראל' (מאת הד"ר רבקה שפק-ליסק) כדי להבין את גודל הסכנה.

הנה ציטוט אחד (עמ' 128): "מהתקופה העבאסית (750) ואילך הארץ סבלה מפשיטות שוד, ביזה ורצח על-ידי שבטים בדווים [...] כאשר השלטון היה חזק הם רוסנו, וכאשר השלטון היה חלש הם חידשו את פשיטותיהם".

ללמוד מההיסטוריה

הפשיעה הזאת גרמה בעבר לחורבנם של יישובים שלמים. תושביהם נטשו אותם ונמלטו לאזורים בטוחים יותר. דרכי הארץ שממו בשל פשיטות שוד על עוברי דרכים. כל מי שעיניים בראשו רואה שהמציאות הולכת לשם, אם לא תיבלם ביד חזקה, כאן ועכשיו.

עלינו להודות לבורא העולם על חסדיו הגדולים עד עתה, להתפלל שיוסיף לעמוד לימיננו ולהצילנו ממבקשי רעתנו, ובה בעת עלינו לפעול בכל האמצעים שבידינו כדי שיהודים יהיו בטוחים ומוגנים בנחלת אבותיהם.


הדרום הפרוע. מצבור אמצעי לחימה ביישוב לקיה (צילום: דוברות המשטרה)

  ספרים

תורת מנחם עו
שיחות הרבי מליובאוויטש
בהוצאת קה"ת

שיחות ומאמרי חסידות שנאמרו ברבע השלישי של שנת תשל"ד. 444 עמ'. טל' 039606018.

אור התפילה ח
מספרי אדמו"רי חב"ד
בהוצאת קה"ת

כרך שמיני המרכז את ביאורי החסידות לחלק התפילה שמ'ישתבח' עד 'לא-ל ברוך'. 728 עמ'. טל' 039606018.

קיצור שולחן ערוך
עם פסקי אדמו"ר הזקן ומנהגי חב"ד
בהוצאת קה"ת

מהדורה חדשה ומורחבת של קיצור שולחן ערוך. מנוקד ומאיר עיניים. מתאים גם לתלמידים. 700 עמ'. טל' 039606018.

הקושיה החמישית
מאת מאיר פיינגולד
בהוצאת המחבר

רעיונות לפרשיות השבוע ולמועדי ישראל על-פי מקורות החסידות. 244 עמ'. טל' 0506568757.

  שלחן שבת

זהירות מ'פיגול' במזבחות הנפש

בפרשתנו מופיע דינו של קרבן שנעשה פיגול: "וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, פִּגּוּל הוּא לֹא יֵרָצֶה". זה קרבן שנפסל בשל מחשבה של הכוהן העוסק בהקרבתו, לאוכלו אחרי הזמן המותר.

הרמב"ם (הלכות פסולי המוקדשין יז,א) דן באיסור פיגול בקרבנות שדמם נזרק כמה פעמים. מה הדין אם המחשבה הפסולה אירעה בין זריקת דם אחת לשנייה? הוא פוסק שבקרבנות שדמם נזרק על המזבח החיצון – קובעת המחשבה שהייתה בזריקת הדם הראשונה. ואילו כאשר הדם נזרק על המזבח הפנימי – כל נתינת דם מתוך מחשבה אסורה פוסלת את הקרבן.

פנימי וחיצוני – בלב

עניין זה קיים גם בעבודה הרוחנית של יהודי. יש עבודה 'חיצונית', בדוגמת המזבח החיצון שעמד בעזרה, ויש עבודה פנימית, בדוגמת המזבח הפנימי שבהיכל.

העבודה הפנימית היא זו הקשורה בענייני קדושה, תורה ומצוותיה. ואילו החיצונית היא העבודה בענייני הרשות, שיהודי נדרש להחדיר גם בהם קדושה, בבחינת "כל מעשיך יהיו לשם שמיים". ובחלוקה פרטנית יותר – לימוד התורה קשור לעבודה פנימית ואילו קיום המצוות, שנעשה בדברים גשמיים, הוא בבחינת עבודה חיצונית.

דיי בכוונה הכללית

בשני המזבחות יש שלב חשוב שהוא 'מתן דמים'. עניינו בעבודה הרוחנית היא התלהבות וחִיות פנימית, המיוצגות בדם – "הדם הוא הנפש". היינו שהאדם אינו מסתפק בעצם הביצוע, אלא נותן בעבודה זו את נפשו ועושה זאת בהתלהבות.

ובעניין זה יש הבדל בין העבודה החיצונית לעבודה הפנימית: ב'מזבח החיצון' – הנתינה הראשונה היא הקובעת. כלומר, דיי בכוונה הכללית. בקיום המצוות העיקר הוא שהגישה והכוונה הכללית יהיו כראוי, מתוך חיות והתלהבות. גם אם אחר-כך חדר פנימה עניין שאינו רצוי, אין ביכולתו לפסול את העבודה, כי הדבר הבלתי-רצוי הוא כמו התערבות זרה, כאילו גוי בא ומנסה להפריע ליהודי בעבודתו.

 זהירות יתרה

ואולם כאשר מדובר ב'מזבח הפנימי' – בלימוד התורה – כאן נדרשת זהירות רבה יותר. לא דיי שתחילת הלימוד תהיה 'לשמה', ללא פניות חיצוניות, אלא היהודי נדרש להישמר שגם בהמשך הלימוד לא יחדרו פנימה דברים זרים, העלולים לגרום חלילה שיהיה אצלו מצב של "מגלה פנים בתורה שלא כהלכה" – הפך התורה, שהיא 'תורת אמת' ו'תורת חיים'.

אמנם גם כאן זו התערבות זרה שבאה מבחוץ, אבל בעבודה הפנימית יש להישמר גם ממנה, כשם שתלמיד-חכם נדרש להיזהר שלא יהיה אפילו 'רבב' של לכלוך על בגדו. כי העבודה הפנימית צריכה להיעשות מתחילה ועד סופה במחשבה טהורה, ואז היא פועלת את פעולתה.

(תורת מנחם תשמ"ה, כרך א, עמ' 439)

  מן המעיין

כיבוד אב ואם

השותף השלישי

"איש אימו ואביו תיראו, ואת שבתותי תשמורו, אני ה' אלוקיכם" (ויקרא יט,ג). אמרו חז"ל (קידושין ל,ב): "שלושה שותפין הן באדם: הקב"ה, אביו ואימו". לכן לא דיי לכבד את שני השותפים הארציים ולקיים את "איש אימו ואביו תיראו", אלא יש לזכור גם את השותף השלישי ולקיים את "ואת שבתותי תשמורו".

(שובה ישראל)

לכבד בבגרות

לא רק בשעה שהילדים סמוכים על שולחן הוריהם, כשההורים מאכילים, מלבישים ומספקים לילדים את כל צורכיהם, חייבים לכבדם; אלא אפילו כשאתה כבר 'איש' – אינך סמוך על שולחנם, ואתה עצמאי, גם אז – "אימו ואביו תיראו".

(כתב סופר)

סערת הדיין

אב ובנו באו פעם אחת להתדיין אצל מורה ההוראה הוורשאי רבי יצחק פייגנבוים. בשעת הדיון התנהג הבן בגסות, ולא פסק מלבזות את אביו. קפץ רבי יצחק ממקומו וקרא בסערת נפש: פסול אני מלפסוק בדין תורה זה. אחרי שראיתי כיצד בן זה מדבר אל אביו, אני חש שנעשיתי שונא לו, ושונא אסור שיישב בדין!

תלוי בבחירתם

"כבד את אביך ואת אימך למען יאריכון ימיך על האדמה" (שמות כ,יא). אף-על-פי שעיקר ההולדה תלויה בברכתו של הקב"ה, יש לראות בהורים שותפים לקב"ה בהולדת הבן, מפני שהם בעלי רצון ובחירה. לכן ציוותה התורה לכבדם, כי הם סיבת היותו של הבן בעולם.

(ספר המאמרים תשי"א)

ימים מלאים

השכר על כיבוד הורים הוא "למען יאריכוך ימיך". אריכות ימים אינה סתם אריכות שנים, כי יש אדם שמאריך שנים, אבל ימיו חולפים ועוברים ולא נשאר לו מאומה. הברכה לאריכות ימים באה לידי ביטוי בכך שכל יום בחייו מלא בתורה ובעבודת ה'.

(אגרות-קודש)

בלי אזהרה

שלוש פעמים התורה מזהירה על כיבוד הורים, ואין שום אזהרה על 'כיבוד בן'. ובכל-זאת כל ההורים מוסרים את נפשם על בניהם, ואילו בנים המוסרים את נפשם למען הוריהם – אין זה מצוי תמיד.

(עמק השרון)

  אמרת השבוע

את מה להטות

פעם אחת נסע הרבי מהר"ש (רבי שמואל) מליובאוויטש (נולד בב' באייר תקצ"ד) לאודסה. בבואו לשם ביקש לבדוק את סכיני השוחטים. סכינו של אחד מהם היה פגום, וכשראה שהרבי יודע לבדוק את הסכינים, מיהר להתנצל: "סכין זה אינו מתאים בעבורכם".

אותו שוחט נהג להקל בהלכות. אמר לו הרבי: "מדוע אתה מטה את השולחן ערוך אליך?! הלוא מוטב להטות את עצמך אל השולחן ערוך!".

וסיים: "כאשר מקיימים את המצוות בקבלת עול, עושים מה שכתוב בתורה, ומה שאינו על-פי התורה – אין עושים!".

  גאולהפדיה

לצפות ולתבוע

צִפִּיָּה. הגמרא (שבת לא,א) אומרת שאחת השאלות ששואלים את האדם ביום הדין היא: "ציפיתָ לישועה?". יהודי נדרש שתהיה בו ציפייה לביאת המשיח ולישועת ישראל. הציפייה לגאולה היא גם מהדברים העיקריים המזרזים את הגאולה. אם עם ישראל אינו מצפה לגאולה חס ושלום, כאילו הוא מצהיר שהמצב הנוכחי טוב לו, ובכך הגאולה נדחית ומתעכבת. לכן הציפייה לגאולה מזרזת ומקרבת את בואה, כי כשהקב"ה רואה שבניו מצפים לישועה, הוא נענה לבקשתם ומחיש אותה.

במדרש (ילקוט איכה) נאמר: "אמר יצחק לפני הקב"ה: ריבונו-של-עולם! שמא אין חזרה לבנים?! השיבו הקב"ה: אל תאמר כן. יש דור שהוא מצפה למלכותי – מייד הם נגאלים, שנאמר (ירמיה לא,טז): וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם ה', וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם".

החיד"א מסביר (מדבר קדמות ערך 'קיווי'), שהציפייה לגאולה היא הזכות הגדולה העומדת לעם ישראל. שכן כאשר אנו באים לבקש על הגאולה יכולים לטעון כנגדנו שאין זכויותינו מספיקות כדי להיגאל. אולם כאשר אנו מצפים ומחכים לביאת המשיח, אנו זכאים לגאולה בזכות הציפייה עצמה. הוא מסתמך על המדרש (ילקוט שמעוני תהילים רמז תשלו): "אפילו אין ביד ישראל אלא הקיווּי [=התקווה] – כדאי הם לגאולה בשכר הקיווּי".

תְּבִיעָה. לא דיי בציפייה, אלא יהודי נדרש לבקש ולתבוע את הגאולה. רבי שמעון בר-יוחאי אומר (מדרש תהילים מזמור יז) כי העדר התביעה של הגאולה מעורר קטרוג קשה: "כל אותן אלפים שנפלו במלחמה בימי דוד, לא נפלו אלא על שלא תבעו בניין בית המקדש. והלוא דברים קל-וחומר: ומה אם אלו, שלא היה בית המקדש ביניהם, ולא נחרב בימיהם, נעשה להם כך ונענשו על שלא תבעו אותו – אנו, שחרב בימינו, ואין אנו מתאבלים עליו, ולא נבקש עליו רחמים – על אחת כמה וכמה".

 ה'חפץ חיים' (חפץ-חיים על הסידור סימן קסח) אומר דברים מופלאים בעניין זה: "יש לתבוע את הגאולה, כפועל שכיר המבקש את שכרו, שהדין הוא, שאם אינו תובע – אין חיוב לתת את שכרו בו ביום. כן אנו צריכים לתבוע את גאולתנו".

בספר 'קץ הפלאות' (סי' כד, ברכת ישועה סק"א) נאמרים דברים מבהילים הממחישים את חיוניות הבקשה והתביעה של הגאולה: "בשנת ת"ח היו ישראל עוסקים בתורה ובמעשים טובים, ולפי מעשיהם הטובים היו ראויים לבקש על הגאולה. ועבר עליהם כל החורף עד אחר הפסח, ולא ביקשו על הגאולה... והתחיל האויב להתגבר אחר הפסח והרג מהם לאלפים ולרבבות, ונחרבו הרבה עיירות לא-עלינו".

בילקוט 'מעם לועז' (שמות, עמ' ריב ואילך) נאמר: "בעניין הגאולה, שהיא עניין כולל, הנוגע לכלל ישראל, אינו דיי אם חלק מישראל יאמרו תפילה בכוונה גדולה, אלא הכרחי הדבר שכל ישראל יתפללו בכוונה עצומה בשעה שמתפללים לה' כי יגאל אותם. וכן לא דיי לכך בתפילה אחת, כי מאחר שהגאולה העתידה צריכה להיות בנפלאות גדולות, יש להרבות בתפילה עליה".

  פינת ההלכה ומנהג

מותר להזכיר?

שאלה: האם מותר לבקש מבעל תשובה לספר את סיפור חייו, כאשר בכך מזכירים את עברו?

תשובה: דברים ברורים כותב הרמב"ם: "חטא גמור הוא לומר לבעל תשובה 'זכור מעשיך הראשונים', או להזכירן בפניו כדי לביישו, או להזכיר דברים ועניינים הדומים להם כדי להזכירו מה עשה".

ודאי שאין להזכיר סתם לאדם את עברו הבלתי-טוב, ובמיוחד הדבר אסור אם האיש מתבייש בכך ואינו רוצה שיזכירו לו זאת, ובוודאי במעמד רבים. גם הוא עצמו צריך להימנע מלספר על 'מעלליו'.

יוצא מהכלל הוא מצב שבו סיפורו יכול לקרב יהודים אחרים לתורה ולמצוותיה. במקרה כזה נדרש בעל התשובה 'למסור את נפשו' למען יהודי שני, אבל זה דבר שאין עושים אותו בכל יום ובוודאי לא בחדווה.

חשוב להיזהר מאוד שלא ליצור שום חיִץ בין בעל התשובה לבין החברה שבתוכה הוא חי עכשיו. הצמדת תווית של 'בעל תשובה' אינה לטובתו האישית ולטובת משפחתו וכאמור, היא גם מנוגדת להלכה שאסור להזכיר לו את מעשיו הראשונים.

עוד סיבה להימנעות מתיוג יהודי כ'בעל תשובה', היא שלא להפוך את התהליך שהוא עובר ל'מקצוע' תמידי, המשאירו לנצח במעמד של 'יושב על הגדר' (ובפרט בימינו שרבים מציגים – מתוך כוונות טובות – את תהפוכות חייהם לראווה); אלא יוסיף ידיעה בתורה ויתחזק במעשים טובים עד שיגיע למצב כאילו כל ימיו עסק בהם.

כל המעיין בפרק הנ"ל של הרמב"ם ובפרקים אחרים על הדרך שבה בעל התשובה צריך להתנהג יראה שכל פרסום, ועל אחת כמה וכמה התפארות בעובדה זו, מנוגדים לחלוטין לדמותו האמיתית של בעל תשובה.

מקורות: רמב"ם הל' תשובה ספ"ז. הל' ממרים פ"ג ה"ג. וראה 'בצל החכמה' (יחידויות) עמ' 128.

  מעשה שהיה

על שם האבא

בקרון הרכבת החל להרהר בדברי הרבי, לתת את השם "על האבא". לאיזה אבא התכוון? לאביו של הרבי, ה'צמח צדק', או לאבא שלו?

זלדה גינצבורג לא הייתה עקרה, אך ילדים לא היו לה. למרבה הצער, התינוקות שילדה מתו זמן קצר אחרי לידתם.

ר' משה גינצבורג, מהעיירה מיר שברוסיה הלבנה, היה יהודי פיקח, תלמיד-חכם, מעמיק בתורת החסידות. לפרנסתו עסק במסחר עצים והיה אדם אמיד.

אביו, ר' שאול, היה דמות נכבדה בחצר חסידות חב"ד. הוא נולד בעיירה קופוסט שברוסיה הלבנה ודבק ברבנו הזקן, בעל התניא. בבוא העת מצא את זיווגו במיר.

צער רב הצטער על שנאלץ להרחיק למיר הרחוקה, ואולם אדמו"ר הזקן הורה לו להקים במיר מניין חסידי, והעניק לו את סידורו במתנה. לא עברה שנה, ובמיר הוקם שטיבל בנוסח חב"ד.

בנו, ר' משה, נהג לפקוד פעמיים בשנה את חצר ה'צמח צדק' בליובאוויטש – בראש השנה ובחג השבועות. בכל פעם נהג להביא עימו שלוש מתנות: 'דמי ארץ ישראל', 'דמי מעמד' ומתנה אישית לרבי.

באותם ימים כל חסיד, גם העני ביותר, החזיק שקיק קטן, ולתוכו קיבץ כסף בעבור עניי ארץ ישראל. לקראת נסיעתו של ר' משה אל הרבי היו החסידים במיר מוסרים לו את הכסף שנאסף, והוא היה מביאו אל הרבי. נוסף על כך היה מגיש לרבי 'דמי מעמד' – סכום כסף נכבד שנועד להוצאות החצר.

הדבר השלישי היה מתנה אישית לרבי. את המתנה רכש בנסיעותיו העסקיות. זו יכלה להיות מטפחת משי מהודרת לצוואר, קופסת טבק עשויה כסף וכדומה.

בשובו היה מביא לחבריו שלוש מתנות אחרות – מאמר חסידות שהשמיע הרבי, ניגון חדש שלמד בחצר, ועוגה מאת הרבנית.

לקראת נסיעתו היו החסידים מתאספים בביתו ומוסרים לו את שקית המטבעות שאספו, עם פתקי בקשות. ר' משה היה חוזר לפניהם את מאמר החסידות האחרון ששמע מהרבי, והם היו אומרים 'לחיים' ושרים ושמחים.

החסידים קינאו בנסיעותיו אל הרבי. כל אחד מהם חלם לזכות בביקור כזה,  אך דמי הנסיעה היקרים מנעו מהם את התענוג הנכסף.

שמה של זלדה, רעייתו של ר' משה, נישא למרחוק, בזכות צדקתה ומידת הכנסת האורחים שלה. היא גם הייתה ידענית גדולה. בכל שבת הייתה קוראת את כל ספר התהילים על-פה, בלי שום שגיאה, והייתה בקיאה בספרים שיועדו לנשים, 'צאינה וראינה', 'קב הישר' ועוד.

בכל עת צרה היו פונים אליה, להתעודד במילה חמה ובעצה טובה. הכול יצאו ממנה מחוזקים. חיי בני הזוג היו שלווים ומאושרים, אך צערם היה גדול בשל הילדים שלא שרדו.

בקיץ תרכ"ו שוב התעוררה התקווה בלבבם, ולקראת נסיעתו של ר' משה לליובאוויטש, לראש השנה תרכ"ז, הפצירה זלדה בבעלה להתחנן לפני הרבי שתזכה הפעם לזרע של קיימא.

חודש החגים הזה היה אפוף אווירה מיוחדת בליובאוויטש. אדמו"ר ה'צמח צדק' הסתלק בחודש ניסן האחרון, וההנהגה עברה לבנו הצעיר, המהר"ש, רבי שמואל שניאורסון.

ביום הראשון של ראש השנה אירע דבר שהיה בעבור ר' משה סימן מעודד. הרבי עלה לתורה למפטיר, ובאמצע קריאת הפטרת חנה הרים פתאום את עיניו ונעץ בו מבט חודר. ביטחון ואמונה גדולה מילאו את ליבו.

ימי ראש השנה חלפו, והגיעה העת לשוב לביתו. ר' משה התכונן ברעדה לכניסתו לחדר הרבי. הרבי ישב בכיסאו, עיניו נתונות בספר שלפניו והוא מזמזם את ניגון ההפטרה של ראש השנה. רגשותיו של ר' משה גאו. הוא פרץ בבכי ובקושי הוציא מפיו את בקשתו.

הרבי הקשיב לבקשה בשלווה. בפנים מאירות אמר לר' משה: "סע לשלום. התפללת בכוונה ותפילתך תתקבל, אם ירצה השם". לאחר הפסקה קצרה הוסיף ואמר: "את השם תיתן על האבא".

ר' משה התאפק לכלוא את פרץ הרגשות שמילא את ליבו. הוא יצא מחדרו של הרבי ומיהר לקבל את העוגה מאת הרבנית, ורץ לצאת לדרך, להביא את הבשורה המשמחת לאשתו.

בקרון הרכבת הרהר בדבריו האחרונים של הרבי, לתת את השם "על האבא". לאיזה אבא התכוון? לאביו של הרבי, ה'צמח צדק', או לאבא שלו, ר' שאול?

לא היה לו ספק שאשתו תלד בן בריא. אבל איזה שם יקרא לו? אולי לקרוא לו בשני השמות? ודאי לא לכך התכוון הרבי.

בבואו לביתו מיהר לבשר את הבשורה לאשתו, וזו קרנה מאושר. חסידים באו לטעום מעוגת הרבנית, ואיחלו 'לחיים'. ר' משה חזר על מאמר החסידות החדש ששמע מהרבי והתאמץ לבארו ככל יכולתו.

החורף חלף והגיע פורים. ביום זה, שנועד לניסים, ילדה זלדה שני בנים תאומים. מובן מאליו שכל אחד מהם נקרא "על שם האבא" – האחד מנחם-מענדל, על שם הרבי הצמח-צדק, והשני שאול, על שם אביו של ר' משה. ואולם ההורים כינו את הילדים – 'הרבי' ו'הסבא'.

(הסיפור נכתב ביידיש בידי ר' מנחם-מענדל, בנו של ר' משה. תורגם בידי אחיינו, נשיא המדינה שניאור-זלמן שזר)

  חיים יהודיים

פצוע, שש שעות בים

"כואב על כל חייל שנהרג, אבל עוצמת ההרס של הטילים עלולה הייתה להרוג את כולנו"

כשיעקב גרבובסקי יושב בביתו בירושלים ומצייר נופים פסטורליים קשה להאמין שהוא נושא בליבו את החוויה הקשה של טיבוע המשחתת אח"י אילת, בחול המועד סוכות תשכ"ח (1967). הוא היה אחד מ-199 אנשי הצוות שהיו על סיפונה, בשעה שספינת טילים מצרית שיגרה לעברה טילי ים-ים מדגם סטיקס. ארבעה טילים שוגרו לעבר הספינה וגרמו לטביעתה.

יעקב נפצע במתקפת הטילים ומצא את עצמו בים, חגור חגורת הצלה. שש שעות שחה בים, עד שחולץ בידי ספינה שבאה מאשדוד. "חגרנו חגורות הצלה מיושנות, שבקושי התנפחו", הוא משחזר. "בארץ לא ידעו בזמן אמת שנפגענו. חדר המכונות הושמד. ציוד התקשורת הושבת. במאמצים גדולים הצליח קצין המחלקה, כעבור שעתיים, לתקן מכשיר קשר חלופי ולדווח על הפגיעה".

הכרזת הרב

האסון היה גדול. 45 חיילים נהרגו. ואולם לדברי יעקב, העובדה שרוב אנשי הצוות ניצלו היא נס: "כואב על כל חייל שנהרג, אבל עוצמת ההרס של הטילים בכוחה היה להרוג את כולנו. היו חיילים שקפצו למים אחרי פגיעת הטילים הראשונים, ורק מההדף של הטילים הבאים נגרמו להם פגיעות פנימיות".

צוללים נשלחו לרדת למעמקים ולחפש את גופות הנעדרים. הרב הראשי לצה"ל, שלמה גורן, בא בעצמו למקום וקיבל את ההחלטה לקבוע את מותם של הנעדרים. "שישה-עשר חיילים הוכרזו חללים שמקום קבורתם לא נודע", מספר יעקב. "הלווייתם נערכה בחיפה, והיא הייתה כואבת מאוד. אני עצמי נכנסתי לסוג של הלם, ובדיעבד הבנתי שזה הגן עליי".


"סוג של הלם. בדיעבד הבנתי שזה הגן עליי". גרבובסקי

הכישרון התגלה

אחרי שחרורו מהצבא שימש אלחוטאי באוניות מסחריות. שם גילה את כישרון הציור החבוי בו: "פעם אחת שיחקנו בדליים של צבעי האונייה. צבענו להנאתנו על קרטונים וקרשים, ופתאום גיליתי שבורא עולם חנן אותי בכישרון. בילדותי היה לי חלום להיות צייר. אלא שבימינו רק מעטים זוכים להתפרנס מהמקצוע הזה".

חייו עברו תפנית משמעותית כמה שנים לאחר מכן. "למדתי הנדסת אלקטרוניקה בחיפה ודווקא שם היהדות תפסה אותי", הוא צוחק. "היה חסיד חב"ד שלמד איתי, והכיר לי את המשפיע החסידי הרב ראובן דונין. בהמשך הגעתי לישיבת 'אור שמח'. חשבתי בתחילה שרק אציץ קצת על עולם חדש ובלתי-מוכר. לא חשבתי שכל החיים שלי ישתנו".


על הסיפון. יעקב במשחתת אח"י אילת

מצייר את הסבא

אבל כשיעקב התחיל ללמוד תורה, התורה תפסה אותו. "כיליד ראש פינה, בקושי ידעתי קודם לכן משהו על היהדות. פתאום למדתי מהתורה איך להתייחס לחיים. גיליתי שהיהדות שמה דגש על תיקון המידות הקלוקלות".

אחרי שנתיים של לימוד תורה אינטנסיבי זכה להקים בית נאמן בישראל. כיום הוא מתגורר בירושלים, רווה נחת מילדיו ונכדיו, עובד בבית אבות ומסייע לקשישים. הוא מבקר תדיר בישיבה שבה למד להכיר את עולם היהדות לעומקו, ובשעות הפנאי משתמש בכישרון הציור. ברבים מציוריו מופיעים נופי ילדותו בראש פינה. "בכמה מציוריי מופיע סבי, שהיה ממייסדי המושבה, כשהוא רכוב על סוסו", הוא אומר בנוסטלגייה.


הסבא על הסוס. נוסטלגייה מראש פינה

  רציתי לשאול

עם הרב נפתלי ועקנין, רב שכונת בן-גוריון ונאות יצחק, לוד

חבר לעבודה ממליץ על מסעדה לא כשרה. האם עליי להעיר או לשתוק?

התורה מצווה אותנו "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ". ואולם לעיתים יש חשש שהדברים לא יועילו ואולי אף יזיקו. על כך אמרו חכמים "כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצווה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע". פעמים שהמצווה היא להתאפק ולשתוק.

הכלל החשוב ביותר הוא שלא לפעול מתוך רגש של כעס או התנשאות, שאז במקום לתקן אנו נכשלים באיסור הלבנת פנים, ועל כך התורה מזהירה בהמשך – "וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא".

תופעה זו שכיחה בבית הכנסת, כשרואים אדם מפטפט במהלך התפילה, או אינו שומר על קדושת בית הכנסת, ומעירים לו בדרך פוגענית.

כמו-כן יש לבחון אם אין לנו חשבון ישן עם אותו אדם, שאז בוודאי השיקול לא יהיה ענייני, אלא מתערבב בזה רגש של נקמה או חיסול חשבונות וכדומה. זו אש זרה, ואין בה מצווה אלא עבירה. במקרה כזה עדיף לפעול באמצעות אדם שאינו נוגע בדבר.

נאמר במשלי "אַל תּוֹכַח לֵץ, פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ; הוֹכַח לְחָכָם, וְיֶאֱהָבֶךָּ". צריך להוכיח בחוכמה, בדרך שתגרום לזולת להרגיש שתוכחתך נובעת מאהבה אמיתית, והדברים יתקבלו אצלו ויגרמו לו להעריך אותך על הדאגה והאכפתיות. לעומת זה, אם השומע לא יקבל את הדברים כראוי, מוטב לשתוק ולא להעיר.

במקרה שצוין בשאלה – אם בין החברים לעבודה יש שומרי כשרות, בהחלט ראוי להביא לידיעתם שהמסעדה אינה כשרה, כדי שלא ייכשלו בשגגה. אם אין הם שומרי כשרות, ההערה לא תועיל, ומוטב למצוא הזדמנות לדבר איתם אחד על אחד על חשיבותה של הכשרות.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)