חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:11 זריחה: 6:43 א' בחשון התשפ"ז, 12/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1841 - כל המדורים ברצף
ערב שבת קודש חג הפסח, י"ד בניסן ה'תשפ"ב, (15/04/2022)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1841 - כל המדורים ברצף
היֵה מצה, לא חמץ
יש חדש
הנשמה אינה עוצרת ב'דיינו'
פסח
מוציא מצה
מפסח לגאולה
שאלה של יהודי פשוט
כשפסח חל בשבת
אליהו ומקלו בסדר הפסח
רציתי לשאול

מס' 1841, ערב שבת-קודש חג הפסח, י"ד בניסן ה'תשפ"ב (15.04.2022)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

  עמדה שבועית

היֵה מצה, לא חמץ

המשמעות הרעיונית של 'ביעור החמץ' היא סילוק ההתנפחות ותחושת הגאווה. להיות 'מצה' – מה שהננו באמת, מתוך צניעות וענווה

השורות האלה נכתבות בעיצומו של המשבר הפוליטי. עדיין אין לדעת כיצד יתפתח, אבל ייתכן שנוצר כאן תקדים, שממשלה נופלת בגלל חמץ בפסח.

הדיונים בבג"ץ בנושא החמץ המחישו את הנתק בין המוני העם לבין היכל המשפט. יש כאן עם ש-70% ממנו מקפידים על איסור אכילת חמץ בפסח (כפי שעלה מסקר שנערך אשתקד). בספר החוקים של המדינה נקבע 'חוק חג המצות (איסורי חמץ), התשמ"ו-1986', האוסר על בעל עסק להציג חמץ בפומבי בפסח למכירה או לצריכה. אמנם למרבה הצער אין אוכפים אותו, אבל הוא מבטא תפיסה ערכית, שלפיה מדינה יהודית אמורה לשמור על 'בל ייראה ובל יימצא'.

ומול זה מתנהל דיון על 'זכויות' של יחידים לפגוע בכלל הציבור על-ידי הכנסת חמץ לחדרי אשפוז או לבסיסי צה"ל. לדאבוננו התקבלה החלטה מקוממת, שבעיני כל יהודי מאמין היא חרפה ממש.

אם כל חטאת

מה רע כל-כך בחמץ, שאנו מבערים אותו לקראת הפסח כאילו היה רעל מסוכן? הלוא כל השנה אוכלים אותו, מברכים עליו ונהנים ממנו?

החמץ הפיזי הוא בבואה של ה'חמץ' הרוחני – הגאווה ותחושת היֵשות העצמית – ואת אלה עלינו לבער מתוך נפשנו. החמץ מסמל את ההתנשאות, לעומת המצה שמסמלת צניעות. המצה והחמץ עשויים מאותם חומרי יסוד – קמח ומים, אך המצה נשארת כמות שהיא, בעוד החמץ תופח מעבר לממדיו האמיתיים.

זו המשמעות הרעיונית של 'ביעור החמץ' – לסלק מעצמנו את ההתנפחות, את תחושת הגאווה. להיות 'מצה' – מה שהננו באמת, מתוך צניעות וענווה.

פעם אחת בשנה מדגישים לנו במלוא החומרה את איסור הגאווה. עלינו לסלקה עד תום, משום שהיא אם כל חטאת. הביטו וראו כמה מלחמות, מאבקים, תחרויות, השמצות ותככים הגאווה מניעה. היא הורסת כל חלקה טובה ומכניסה מדון ומריבה גם בין ידידים ואוהבים.

המצה מלמדת אותנו את חשיבות הצניעות. הלוא אנחנו יודעים טוב מכל אדם אחר את מגרעותינו ואת החולשות האישיות שלנו. רק אנחנו יודעים עד כמה אנחנו רחוקים משלמות. הכרה זו צריכה למלא אותנו ענווה והתבטלות.

להתנקות פעם בשנה

אדם צנוע ועניו שמח בכל הטוב שיש לו. אין הוא סבור שכל העולם שלו, וממילא הוא מודה לבורא על כל השפע שהעניק לו. הוא גם מביט בעין טובה על הזולת. לעומת זה, הגאוותן לעולם אינו מרוצה. תמיד הוא חש שלא כיבדו אותו די הצורך והוא מלא קנאה באחרים.

החיים היום-יומיים בעולם שיש בו תחרות, רדיפת הישגים אישיים ומחמאות על הצלחות, עלולים לגרום להתחזקות תחושת היֵשות העצמית. לכן פעם אחת בשנה, בחג החירות, אנו נקראים לבער לחלוטין את ה'חמץ' שהצטבר ולנקות את נפשנו.

יהיה כל אחד מה שהוא ויניח מקום לזולתו. אין צורך לדרוך על הזולת, אין סיבה לקנא בו. הצלחתו לא באה על חשבוננו. סילוק ה'חמץ' הפנימי יעניק לנו יכולת להיות בני חורין באמת.


המצה מלמדת אותנו את חשיבות הצניעות (צילום: רובי קסטרו)

  יש חדש

סדרים לעולים

אגף 'חב"ד בעלייה' בצעירי חב"ד, הפועל בקרב ציבור העולים, מקיים כחמישים סדרים ציבוריים שנועדו לעולים. בסדרים האלה תהיה הנחיה ברוסית, ויש גם הגדות בשפה הרוסית. האגף גם נענה לבקשת משרד הקליטה לסייע בעריכת סדרים במרכזי הקליטה. כמו-כן חולקו לבתי אלפי פליטים ערכות מיוחדות ובהן כזית מצה, יין והגדה ברוסית, כדי שיוכלו לערוך את הסדר בביתם.

סדרים לפליטים

שליחי חב"ד מערי אוקראינה, השוהים בריכוזי הפליטים באירופה, מקיימים בעבורם עשרות סדרים ציבוריים. סדרים כאלה יהיו בברלין, בפרנקפורט, בווינה, בקישינב, באמסטרדם, בסופיה, בוורשה, בבודפשט ובעוד עשרות ערים ברחבי מדינות אירופה. משלוחים מיוחדים של מצרכי מזון נשלחו מהארץ בעבור הסדרים האלה.

פסח לפליטים צעירים

'חב"ד בעלייה' מארח בכפר חב"ד במהלך חג הפסח יותר ממאתיים סטודנטים ובני נוער מקרב הפליטים מאוקראינה. בחג הראשון יתארחו סטודנטים, ובהמשך הפסח ייערך מחנה לבְנוֹת עשרה.

  שלחן שבת

הנשמה אינה עוצרת ב'דיינו'

במהלך אמירת ההגדה נהוג לעצור מדי פעם בפעם ולהסביר את הדברים או לומר דברי תורה הקשורים להגדה. ואולם יש הקפדה שלא להפסיק בתוך השורות של 'דיינו', ואם רוצים לבאר משהו אומרים זאת לפני אמירת כל הקטע או אחריו.

יש להסביר מדוע אין מפסיקים בתוך ה'דיינו' על-פי המשמעות הרוחנית של הדברים. הבעש"ט ממשיל משל על אדם הבא לארמון המלך, שמייד בהיכנסו ל"חצר גינת הביתן" הוא מתפעל כל-כך עד שהוא מתבטל ממציאותו, וממילא הוא עוצר באותו מקום ואינו חושב להמשיך הלאה, וצועק: "דיינו!".

ה'יחידה' שואפת ל'יחיד'

ככה זה גם בעבודה הרוחנית. כשאדם מתעלה למדריגה מסוימת, הוא מתפעל ומתרגש כל-כך מאותה מדריגה, עד שהוא יכול להסתפק בה ולרצות להישאר שם. לאחר מכן, כשהוא עולה למדריגה עליונה עוד יותר, הרי מכיוון שגם זו מדריגה שאין הוא יכול להכילה, הוא עלול לעצור שוב ולא לחשוב על עלייה למדריגה גבוהה יותר.

אבל כל המדריגות האלה, שבהן האדם יכול להסתפק ולעצור בהן, יכולות להשביע רק את הרבדים החיצוניים יותר בתוכו – ה'נפש', ה'רוח', ה'נשמה' ואפילו את מדריגת 'חיה'. ואולם עצם הנשמה, מדריגת ה'יחידה' – בה לא שייך שהיא תשבע מגילויי אור כאלה ואחרים. היא רוצה את המלך עצמו – את הקב"ה עצמו, מכיוון שהיא בחינת 'יחידה' הקשורה עם בחינת 'יחיד'.

לחוש בפנימיות הנפש

אלא שבחינת ה'יחידה' עלולה להישאר במצב של העלם. אמנם היא עצמה שלמה תמיד ואי-אפשר שיהיה בה פגם כלשהו, אך עדיין ייתכן שהיא תישאר נסתרת וחבויה ולא תבוא לידי גילוי. בעקבות זאת האדם יכול לעצור בעלייתו ממדריגה למדריגה, לצעוק 'דיינו', ולא להמשיך ולעלות למעלה יותר.

מצב כזה אינו כפי הכוונה, ולכן יש צורך שגם בשעה שהאדם עומד במדריגה תחתונה יותר וצועק 'דיינו' – יחוש בפנימיות נפשו שאין הוא משביע בכך את רצונו האמיתי, אלא רצונו הפנימי הוא להתחבר עם עצמותו יתברך בכבודו ובעצמו.

לחתור לתכלית

לכן אין להפסיק באמירת 'דיינו'. כי כשיוצאים ממצרים, הרי אף-על-פי שעל עצם היציאה ממצרים האדם כבר צועק 'דיינו', עליו לדעת שאל לו לעצור כאן, אלא עליו להמשיך וללכת הלאה.

עליו לומר לעצמו: אכן, טוב מאוד שיצאתי ממצרים, מעומק הרע, אך עתה עליי להמשיך בדרכי עד סוף המסע – "ובנה לנו את בית הבחירה לכפר על כל עוונותינו". התכלית אינה הצלת עצמי ממצרים, יציאה מה'מְצָרים' והמגבלות האישיים, אלא הכוונה הפנימית היא למלא את רצון הקב"ה לעשות את העולם 'דירה לו יתברך'. דבר זה נרמז בבניין בית הבחירה וכפרת העוונות, שהיא התשובה ההופכת את הזדונות לזכויות והמביאה את הגאולה האמיתית והשלמה.

(תורת מנחם, כרך טז, עמ' 207)

  מן המעיין

פסח

שתי מצוות

"והיה לכם למשמרת" (שמות יב,ו). היה רבי מתיא בן-חרש אומר: הרי הוא אומר "ואעבור עליִך ואראך והנה עיתך עת דודים". הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו, ולא היו בידם מצוות להתעסק בהם כדי שייגאלו, שנאמר "ואת עירום ועריה". ונתן להם שתי מצוות – דם פסח ודם מילה.

(רש''י)

מצווה לכל יהודי

מאחר שבגאולה העתידה לא יישאר אפילו יהודי אחד בגלות, מחובתנו לתת לכל יהודי "מצוות להתעסק בהם". עלינו להשתדל שלכל יהודי ויהודי, גם למי שהוא 'ערום' מן המצוות,  תהיה לפחות מצווה אחת. ובזה תלויה גאולת כלל ישראל.

(הרבי מליובאוויטש)

הגזירה ששומרת עלינו

"כי גר יהיה זרעך... והיא שעמדה לאבותינו" (מן ההגדה). הגזירה של "גר יהיה זרעך" כוחה יפה עד היום, שהגויים אינם מניחים לנו להתבולל ומזכירים לנו תמיד שאין אנו אלא זרים וגֵרים – "היא שעמדה לנו" ושמרה עד היום הזה על זהותנו היהודית.

(רבי נפתלי-צבי ברלין)

העדר האחדות

"שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו" (מן ההגדה). ה"לא אחד בלבד", החיסרון הזה שלא הייתה בתוכנו אחדות, הוא ש"עמד עלינו לכלותנו" וגרם תמיד לכל צרותינו.

(שפת אמת)

בלי תורה אי-אפשר

"אילו נתן לנו את התורה ולא הכניסנו לארץ ישראל, דיינו" (מן ההגדה). ואולם לא נאמר "אילו הכניסנו לארץ ישראל ולא נתן לנו את התורה". כי ארץ ישראל בלי תורה אינה מספקת ואינה 'דיינו'.

(ספר הדרוש)

לא בחיפזון

"ואכלתם אותו בחיפזון" (שמות יב,יא). כשאכלו ישראל את הפסח במצרים אכלו אותו בחיפזון; אבל לעתיד לבוא נאמר "כי לא בחיפזון תצאו ובמנוסה לא תלכו".

(מדרש רבה)

כשהרע יתבטל

בעת יציאת מצרים הרע שבנפשות ישראל עדיין היה בתוקפו, כי לא פסקה זוהמתם עד מתן תורה. לכן היו מוכרחים לברוח מן הרע, ככתוב (שמות יד) "כי ברח העם". אבל לעתיד לבוא יעביר ה' את רוח הטומאה מן הארץ, והרע יתבטל לגמרי; לכן אז "לא בחיפזון תצאו".

(תניא)

צאינה וראינה

"משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח" (שמות יב,כא). קרבן פסח, שהיה הכנה לגאולת מצרים, בא מן הצאן דווקא, כי בתיבה זו נרמז עניין יציאת מצרים: 'צאן' מלשון "צאינה וראינה".

(אור התורה)

  אמרת השבוע

מוציא מצה

אורחים רבים הסבו בשולחן הסדר של רבי יוסף-חיים מבגדד, ה'בן איש חי', ובמהלך הסדר התעוררו ביניהם חילוקי דעות באשר למנהגים הנהוגים בלילה זה. חילוקי הדעות התפתחו לוויכוחים, ובהם נשזרו נימות זלזול של אחד בדעת חברו.

נענה ה'בן איש חי' ואמר: "יש בליל הסדר ארבעה סימנים חשובים להתנהגות של האדם עם חברו – 'מגיד רחצה, מוציא מצה'. אכן, יהודי אחד צריך להיות 'מגיד' ולעורר את חברו לעשות 'רחצה' – לרחוץ את עצמו מפגמים ועוונות. אבל יש לעשות זאת באופן של 'מוציא מצה' – תוך כדי הוצאת וסילוק ה'מצה' והמריבה, הכעס והזלזול, כי רק כך יפעלו הדברים את פעולתם לטובה".

  גאולהפדיה

מפסח לגאולה

יְצִיאַת מִצְרַיִם. האם בזמן הגאולה נחגוג את היציאה ממצרים? חז"ל (ברכות יב,ב ) נחלקו בשאלה אם יזכירו את יציאת מצרים בימות המשיח. לפי דעה אחת אין מזכירים את יציאת מצרים בימות המשיח, ואולם חכמים דורשים את הפסוק (דברים טז,ג) "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" כך: "'ימי חייך' – העולם הזה; 'כל' – להביא לימות המשיח". כלומר, לדבריהם נספר בנפלאות יציאת מצרים גם לאחר ביאת המשיח.

הדבר מעורר שאלה: גאולת מצרים נמשלה לאור הנר והגאולה העתידה לאור השמש. אור הנר מוגבל וגם ניתן לכיבוי. לכן אחרי גאולת מצרים היו יכולות להיות עוד גלויות. ואולם אור השמש בלתי-מוגבל ואיננו בר-כיבוי. לכן הגאולה העתידה תהיה שלמה ומקפת וגם נצחית. מה אפוא הטעם להזכיר את יציאת מצרים בתקופת הגאולה העתידה? איזו משמעות יש לאור הנר כאשר השמש מאירה במלוא זוהרה?

מוסבר בתורת החסידות (ספר המאמרים תש"ח, עמ' 164) שאף שהגאולה העתידה נעלית לאין ערוך מגאולת מצרים, בכל-זאת יש יתרון לגאולת מצרים, שכן היא פתחה את צינור הגאולה, ומבחינה מסוימת היא הראשית וההתחלה של כל הגאולות, גם של הגאולה העתידה. בגאולת מצרים ניתן הכוח להשתחרר ממגבלות העולם הגשמי ולהתקדם לעבר חירות אמיתית, שתגיע לשלמותה בגאולה העתידה. לכן יזכירו את גאולת מצרים גם בימות המשיח, מכיוון שגאולה זו היא ראשית תהליך הגאולה.

אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת. על הגאולה העתידה נאמר (מיכה ז,טו): "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת", היינו שנפלאות הגאולה העתידה יהיו בבחינת נפלאות אפילו לעומת ניסי יציאת מצרים. ההבדל המהותי בין שתי הגאולות הוא שבפסח הייתה 'בריחה' מן הרע, ואילו בגאולה העתידה לא יהיה עוד רע, משום שיתקיים "אֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ" (זכריה יג,ב), וממילא לא יהיה צורך לברוח.

בשפת החסידות, אלה שתי דרכי התמודדות עם הרע – 'אתכפיא' ו'אתהפכא'. הדרך הראשונה היא כפיית הרע ומלחמה בו. הרע מנסה להפריע ולמשוך את האדם לכיוונו, והאדם מתמודד עימו וכופה את הטוב על הרע. הדרך השנייה היא הפיכת הרע לטוב. האדם משנה את מהותו של הרע לטוב.

יציאת מצרים הייתה בדרך הראשונה – הטוב גבר על הרע, ניצח אותו, עד שהרע נאלץ להיכנע ולוותר. הרע נשאר רע, אלא שנוּצח. לכן נאלצו בני ישראל לברוח ממצרים, כדי שלא ליפול שוב לזרועות הרע. אבל הגאולה העתידה מבטאת ניצחון בדרך השנייה – הפיכת הרע לטוב. אז יתוקן העולם, כל הרע שבו ייעלם, ויישאר רק טוב צרוף. ממילא ייעלם כל הצורך להילחם ברע ולהתמודד עימו, ולכן לא יהיה עוד צורך בבריחה וב'חיפזון', כי אז יגיע העולם לבירור אמיתי ושלם.

  מעשה שהיה

שאלה של יהודי פשוט

הרב לא היה יכול שלא לחשוב על ר' ברוך-יוחנן. מה הוא ומשפחתו עושים עכשיו? הלוא אין להם מה לאכול בחג! כיצד יערכו את ליל הסדר?

"תקלה נוראה אירעה לנו", גולל היהודי את שאלתו לפני הרב. "כאשר חזרתי לביתי מבית הכנסת התברר לי כי תבשילי החג בושלו בכלי חמץ!".

הרב יעקב מן, רבה של העיר הורנוסטייפל שבאוקראינה, הניד בראשו. האיש שלפניו, ר' ברוך-יוחנן, היה יהודי פשוט וירא שמיים. פניו עטו דוק של עצב על המכשלה שאירעה בביתו. "אם התבשילים אסורים", הוסיף בקול שבור, "אין לנו דבר לסעודות החג".

פני הרב התכרכמו למשמע השאלה. הוא ניסה למצוא היתר שיאפשר ליהודי ולמשפחתו לחגוג את החג כראוי, אך לא ראה שום דרך לעשות זאת.

"אינני מוצא אפשרות להתיר את התבשילים", פסק הרב בעצב. "לצערי הגדול אסור לאכול מהם".

ר' ברוך-יוחנן יצא מבית הרב בפחי נפש. כיצד יחגוג את החג? איזה ליל סדר יהיה להם בלי 'שולחן עורך'? המחשבה על אכזבתה של רעייתו, שטרחה כל-כך על הכנת הסעודה, ציערה אותו לא פחות.

בביתו של הרב החל ליל הסדר. כוס הקידוש נלגמה, וההגדה נקראה בקול, עם הפסקות קלות לאמירת דברי תורה.

אך הרב לא היה יכול שלא לחשוב על ר' ברוך-יוחנן. מה הוא ומשפחתו עושים עכשיו? הלוא אין להם מה לאכול בחג! כיצד יערכו את ליל הסדר? איזו שמחת יום טוב תהיה בביתם?

המחשבות האלה לא הניחו לו. הוא ביקש מהנוכחים לעצור את מהלך הסדר, והציע לרעייתו הרבנית כי תיקח מהתבשילים שבישלה ותביא אותם אל ביתו של ר' ברוך-יוחנן.

הרבנית הסכימה בחפץ לב ויצאה ובידה סל תבשילים לעבר בית המשפחה. כשנפתחה הדלת, נפערו עיניה מתדהמה. שולחן הסדר היה עמוס תבשילים, ובני הבית אכלו מהם בתיאבון.

"כיצד אתם אוכלים את התבשילים האלה, הלוא הם בושלו בכלי חמץ?!", תהתה הרבנית בבהלה. ר' ברוך-יוחנן קם ממקומו ואמר לרבנית: "אספר לך בדיוק את אשר אירע".

לאחר שהרב אסר עליו לטעום מהתבשילים התחיל לחשוב מה יוכל לעשות כדי לחגוג את החג. ואז צץ במוחו רעיון.

הוא החליט לשים את פעמיו אל ביתו של רבי מרדכי-דב טברסקי, האדמו"ר הראשון לשושלת הורנוסטייפל, שבאותו זמן שימש 'מגיד מישרים' במקום. הוא הניח כי ודאי יש שם אורחים ומזון בשפע שיספיק גם בעבורם.

בשובו אל ביתו בישר לרעייתו את הפסק של הרב, ומייד הציע לה כי הם וילדיהם ילכו לסעוד בביתו של רבי מרדכי-דב.

בהיכנסם לביתו של הצדיק סיפרה האישה לרעיית האדמו"ר על הטעות שגרמה לה לבשל את תבשילי הסדר בכלי חמץ, ועל פסק דינו של רב העיירה. על כן באו אל בית הרבי, בתקווה שכאן יוכלו להצטרף לסעודה.

הרבנית שמעה את הדברים, ניגשה לבעלה וסיפרה לו את כל העניין. "אתם יכולים לשוב לביתכם", אמר רבי מרדכי-דב לבני הזוג. "רשאים אתם לאכול בשמחה מהתבשילים שהכנתם, ואין בהם שום חשש!".

ר' ברוך-יוחנן ורעייתו שמחו לשמוע את פסק הדין. מכיוון שהיו אמונים על אמונת חכמים תמימה, קיבלו את הדברים בפשטות, וחזרו לביתם שמחים וטובי לב.

אשתו של רב העיר חזרה לביתה ובידה סל התבשילים שנשאה עימה, וסיפרה לבעלה על פסיקתו של רבי מרדכי-דב. הרב השתומם למשמע הפסק המוזר, והחליט לנטוש את שולחן הסדר ולברר מייד את העניין.

כאשר הופיע הרב בביתו של רבי מרדכי-דב, הבין הצדיק מייד את סיבת בואו. הוא חייך ואמר לרב: "ודאי באת לברר את פשר ההיתר שנתתי לר' ברוך-יוחנן. אסביר לך.

"הלוא בביתם של יהודים כשרים, החרדים לדבר ה', נוהגים שלא לבשל בכלי חמץ כמה ימים קודם הפסח, ואת כל תבשילי החג מבשלים בכלי הפסח בלבד. אם כן, איך ייתכן שמאכלי הפסח בביתו של ר' ברוך-יוחנן בושלו בכלי חמץ?".

"אבל ר' ברוך-יוחנן אמר לי בפירוש כי מאכלי החג בושלו בכלֵי חמץ!", הרים הרב את ידיו בתמיהה.

"צריך להבין את כוונתו", הסביר האדמו"ר. "מנהג רוֹוח בקהילות ישראל שלא לבשל בימי הפסח את הביצים באותם כלים שבהם מבשלים את מאכלי החג. לשם כך מחזיקים כלי מיוחד, המיועד לבישול הביצים, ונוהגים לכנותו 'חמץ טאָפּ' (סיר חמץ), אך לאמיתו של דבר אין זה כלי חמץ כלל.

"בכלי הזה בישלה האישה את תבשילי החג, ולכן אפשר לאכול מהתבשילים ללא חשש", סיים רבי מרדכי-דב. "אתה יכול לברר את העניין ותגלה שכך בדיוק היה המעשה".

הרב נפעם לנוכח ראייתו הבהירה של רבי מרדכי-דב. הוא בירר ומצא שאכן כך אירע.

(על-פי 'אוצר הזהב')

  פינת ההלכה ומנהג

כשפסח חל בשבת

שאלה: מה הן ההלכות המיוחדות כשהחג הראשון של פסח חל בשבת?

תשובה: יש להכין מבעוד יום חרוסת ומי מלח. להשיג חסה 'ללא חרקים', ולפעול על-פי ההוראות, או לבדוק היטב  את החסה הרגילה מחרקים לפני השבת. למנהגנו שאוכלים גם שורש 'חזרת' למרור, יש לרסקו לפני השבת.

זרוע: יש לצלותה מבעוד יום, ומי ששכח, יניח אותה מבושלת.

חרוסת: אם לא הוכנה לפני השבת, אפשר לחתוך את הפירות בשבת בסכין ובחתיכות גדולות מהרגיל.

מי מלח: יש להכינם מבעוד יום. מי ששכח, יכין בשבת רק את המינימום הנחוץ לטבילת הכרפס.

למנהג חב"ד אומרים את כל ההקדמות לקידוש של שבת ('שלום עליכם', 'אשת חיל' וכו' וכן ביום, עד לפני 'על כן') – בלחש.

כשפסח חל בשבת אסור כמובן לטלטל את הנרות לפתיחת הדלתות לאליהו הנביא, לפני 'שפוך חמתך'.

ערב שביעי של פסח: יש לעשות 'עירוב תבשילין' ביום חמישי, ערב החג, כדי להתיר הכנה מהחג לשבת (ולפחות כדי להדליק נרות שבת).

ביעור מעשרות: פעמיים במשך שבע שנים, בערב שביעי של פסח בשנה הרביעית ובשנת השמיטה (השנה, תשפ"ב), חייבים לבער מן הבית את חובות המעשרות (הוודאיים) שבידינו. 'מעשר עני'  – לעניים (והנותנים תמיד מעשר ראשון ללוויים – לתיתו להם). המנויים ב'קרנות המעשרות', דיי להם בנוסח ההפרשה ובפדיון המעשר השני על המטבע שבקרן (מכון חקל"ת אינו עוסק בנתינה ללוי ולא בנתינה לעני, והמנויים הרוצים לקיים זאת חייבים לעשות זאת בעצמם בטבל ודאי). מי שמחזיקים מטבע לחילול מעשר שני, יפדוהו על כף סוכר וישליכוה לכיור.

מקורות: שו"ע אדה"ז סי' תל. תעג,יט. לד. ספר המנהגים עמ' 38. וראה משפטי ארץ, תרו"מ, פ"כ.

  חיים יהודיים

אליהו ומקלו בסדר הפסח

פתאום אירע הבלתי-ייאמן – לאולם נכנס אליהו-חיים בכבודו ובעצמו, ומקלו האגדי בידו

האורח המפתיע היה חריג בנוף. זה קרה לפני שמונה שנים. השליח הרב מנחם-מענדל טייכמן ארגן שבתון סמוך לציונו של בעל התניא בעיר האדיטש. במקום הופיע יהודי מיוחד במינו, ואמר כי שמו אליהו-חיים בן לייב. האורח התגלה כ'יהודי של תהילים' מדורות קדומים. "אליהו-חיים ענה 'אמן' בכל כוחו ממש", מספר הרב טייכמן, "עד שהתחלנו לכנות אותו 'סבא אמן', 'דזדושקה אמן' ברוסית".

באותה שנה קיים הרב טייכמן את הסדר הציבורי עם בני קהילתו בעיירה יאמפל שבמערב אוקראינה. ביום בדיקת חמץ נזכר פתאום באליהו-חיים, שהתגורר לבדו בעיירה אניפולי, והתקיים מלחם צר ומים לחץ, ובעיקר – מאמירת תהילים, תפילה ולימוד תורה ברוסית. "ניסיתי להשיגו, ללא הצלחה", משחזר הרב טייכמן. "ופתאום בלילה מתקשר אליי אליהו-חיים ושואל אם חיפשתיו. 'בהחלט! חיפשתיך בנרות!', עניתי לו, ושאלתי: 'היכן אתה עורך מחר את הסדר?'. אליהו-חיים השיב בשלווה: 'היכן שיהודים טובים יזמינו אותי'"...

מבקש ונענה

מובן שהרב טייכמן הזמין אותו ושמח מאוד למחרת, כשאליהו-חיים הופיע במקום בבגדים לבנים, כדרכו. בסדר הציבורי השתתפו כתשעים יהודים. את אליהו-חיים הושיב הרב טייכמן לצידו. "בכל בתי ישראל זוכים כעת לביקורו של אליהו הנביא", אמר לקהל. "אנחנו זכינו לאליהו הנביא משלנו, שיושב איתנו לאורך כל הסדר". מובן שהילדים לא התיקו עין מאליהו-חיים, והוא נהנה מתשומת הלב המיוחדת.

בסיום הסעודה שאל הרב טייכמן את אורחו מדוע לא דאג מראש להיות במקום כלשהו בסדר. השיב היהודי בשיא הפשטות: "בכל פעם שאני זקוק למשהו, אני נכנס לציון הסבא ר' זושא והמגיד הגדול, אומר שם את כל ספר התהילים, ומייד בצאתי נענות כל בקשותיי! אתמול בבוקר החילותי לחשוב היכן אהיה בליל הסדר. נכנסתי לציונים הקדושים, ואמרתי את כל התהילים וביקשתי שיהודים טובים יזמינו אותי לחגוג איתם בליל הסדר"...

"אבא, תודה!"

עכשיו הבין הרב טייכמן מדוע אליהו-חיים לא ענה לטלפונים החוזרים ונשנים שלו: "בדיוק באותן שעות שהוא עמד בציונים והתפלל נפל בדעתי הרעיון להזמין את אליהו-חיים לסדר, אבל הוא היה עסוק באמירת התהילים".

אליהו-חיים חגג איתם את כל שמונת ימי החג, והרב טייכמן התפעל שוב ושוב מדמותו. "ברכת המזון שלו נמשכה עשרים דקות לפחות", הוא מספר. "נוסף על הנוסח הרגיל הוסיף תודות משלו: 'פאפא! ספאסיבה זא מצה!' [=אבא! תודה על המצה!], תודה על הדגים, תודה על סלט הגזר"...

הפתעה בצפת

תפנית מפתיעה בסיפור התרחשה לפני כמה חודשים. הרב טייכמן הוזמן להתוועדות בכולל בצפת. במהלך דבריו נזכר פתאום בסיפורו של אליהו-חיים, ושקל אם לספר אותו לנוכחים, ובכך לעורר את ליבם לאמונה פשוטה ולביטחון גמור בה'. ופתאום אירע הבלתי-ייאמן – לאולם נכנס אליהו-חיים בכבודו ובעצמו, ומקלו האגדי בידו.

התברר שאליהו-חיים עלה ארצה לפני שנתיים והתיישב בעיר המתאימה לו ביותר – עיר המקובלים צפת. "לא ידעתי זאת, והפתעתי הייתה גדולה", מסיים הרב טייכמן. "הזמנתיו לשבת שירה אצלנו בנתניה, ואיתו הייתה לנו שבת של שירה וזמרה המבטאת את מנגינת הלב שלו – מנגינה של בעל תשובה טהור העומד במקום שצדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד".


'סבא אמן'. הרב טייכמן ואליהו־חיים

  רציתי לשאול

עם הרב חיים בכר, מנהל בית חב"ד גבעת זאב

כשיש אורחים בשולחן הסדר, הם מקבלים את עיקר תשומת הלב. איך עושים שזה לא יבוא על חשבון 'והגדת לבנך'?

באמת חשוב לזכור שהילדים עומדים במרכזו של ליל הסדר, ואנחנו עושים בו דברים מיוחדים כדי לעורר את סקרנותם ולגרום להם להיות ערניים ומעורבים. חלקם של הילדים אינו מסתיים בשירת 'מה נשתנה'. אחרי שהם שואלים את הקושיות – צריך לתת להם את התשובות.

משפחתי ואני עורכים בדרך כלל את הסדר עם ציבור גדול, ובכל-זאת השתדלנו תמיד לתת מקום מיוחד לילדים. למשל, להציע לילדים להקריא קטע מההגדה, לומר דבר תורה בסעודה, לספר סיפור קצר, לשיר שיר.

מגיל רך חינכנו את ילדינו לחוש 'בעלי תפקיד' בסדר הציבורי. כל אחד ואחת התבקשו להכין משהו כתרומה לתוכן הרוחני של הסדר. כיום אנחנו עושים את זה עם הנכדים. כשהילד מרגיש אחריות, הוא מתחבר הרבה יותר לחוויית הסדר.

כשאני מסביר את ההגדה ומספר את סיפור יציאת מצרים אני משתדל לדבר לא רק אל האורחים אלא לפנות גם אל הילדים. כך אנחנו מבטיחים שכולנו נהיה שותפים וחלק מהחוויה.

רצוני להוסיף עוד נקודה: פעמים רבות נוכחתי שכאשר אתה מדבר מהלב ומנסה לבטא את נקודת האמת שלך, גם הילדים מתחברים, כי הם מזהים את האמת מייד. אני מדבר לעצמי ומדבר אל הילדים שלי וגם אל קהל המשתתפים.

במרוצת השנים ערכנו כאן סדרים לקהלים מגוּונים. בשנות ה-90' אלה היו עולים מחבר העמים. אחר-כך עשינו סדרים לנזקקים. בשנים האחרונות המשתתפים הם מתקרבים ומתחזקים. אבל המשותף לכולם, שהם לא באו לראות מופע של איש אחד, אלא את כל המשפחה, ולכן הילדים הם חלק בלתי-נפרד מהאירוע.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)