המילים שהשמיעו שני הסוחרים היהודים דרכו את חושיו של בעל האכסניה. "זה הרגע שאני מחכה לו כבר עשר שנים", אמר בליבו.
הוא חייך חיוך רחב לעבר השניים והזמין אותם להיכנס לחדר מטופח באכסניה. "נוחו כאן מעט ובינתיים אכין לכם את הארוחה כבקשתכם", אמר להם.
בקושי הספיקו השניים להתרווח על המיטות כאשר אל החדר נכנסו בעל האכסניה ובנו הגברתן. ארשת הפנים הנעימה ששרתה קודם לכן על פניו של בעל האכסניה התחלפה בהבעת פנים אכזרית. בידו אחז גרזן אימתני. חיש מהר התנפלו הוא ובנו על שני האורחים וקשרו את ידיהם ואת רגליהם.
"ציפורים שמנות כאלה כבר מזמן לא נפלו לידיי", קרא לעבר בנו, כשהוא צוחק צחוק מרושע. האיש החל להשחיז את גרזינו מול עיני שני הסוחרים המבועתים. "כשהלהב יהיה חד כראוי, הגרזן יעשה את המלאכה בלי מאמץ מיותר", הבהיר את מזימתו בחיוך שטני.
הסוחרים החלו להתחנן על נפשם. "ניתן לך את כל כספנו, אבל אל תפגע בנו", ביקשו.
"חה-חה-חה", לגלג עליהם בעל האכסניה, "כספכם ממילא בידי עכשיו... כשאני עושה עבודה, אני עושה אותה עד הסוף, בלי להשאיר עקבות. היפרדו מהעולם כי זה יומכם האחרון...". דמם של היהודים קפא בעורקיהם. הם החלו לבכות בכי מר.
"אנא ממך", התחננו בבכי, "תן לנו כמה רגעים לומר וידוי".
"ודאי שאתן לכם", השיב להם, "יש לי זמן. אני לא ממהר לשום מקום"... הוא ובנו יצאו מהחדר ונעלו את הדלת מאחוריהם, משאירים את שני היהודים הכפותים רועדים מאימה.
השניים החלו לומר את 'סדר הווידוי' בבכי נרגש. אירועי חייהם עברו לנגד עיניהם והם התחננו לפני בורא העולם שיסלח להם על שנטשו את אלוקיהם ואת אמונת אבותיהם למען חיי הפקר. ליבם נשבר בקרבם בחושבם כיצד יתקבלו בבית דין של מעלה...
כאשר נשמע שקשוק המפתחות מכיוון הדלת כבר היו השניים מוכנים להשיב את נשמותיהם לבוראם, מתוך תשובה נכונה בלב טהור. להפתעתם ראו כי על פניו של בעל האכסניה מרחפת אותה ארשת ידידותית שבה קיבל את פניהם. "התר אותם מהחבלים", הורה לבנו. "אל תחששו ממני, לא אפגע בכם", הרגיע את השניים.
בקושי הצליחו שני האורחים להסדיר את נשימתם, ואז שאלו: "מדוע עשית זאת? מדוע הפחדת אותנו פחד מוות?".
"אסביר לכם הכול", השיב בעל האכסניה והחל לספר.
לפני עשר שנים התארח באכסניה שלי, כאן בכפר פיינה, צדיק גדול. למרבה הצער חלה ונפטר כאן, והובילו אותו לקבורה בעיר האדיץ'. קודם פטירתו הודה לי על האירוח המסור ועל הטיפול בו ובפמליה שנלוותה אליו, ואז אמר לי משפט שלא הבנתי את פשרו עד היום הזה.
הצדיק אמר לי: "אם יבואו לאכסניה שלך שני יהודים שלא יתנהגו כפי שראוי ליהודים להתנהג, דע כיצד לנהוג בהם".
אחרי פטירתו שמרתי על החדר שבו התארח הצדיק ובו נפטר. הוא היה בעבורי חדר קדוש. ניקיתי וטיפחתי אותו במו ידיי, ונמנעתי מלארח בו בני-אדם. רק יהודים שביקשו מקום להתפלל בו בלי הפרעה זכו להיכנס לחדר הקדוש.
נותרו בחדר כיפה של הצדיק, מקל וזוג נעלי בית. שמרתי על הפריטים האלה מכל משמר.
עד היום, כשבאו להתארח אצלי יהודים, הגשתי להם דברי מאכל שיהודים יכולים לאכול – ירקות ופירות, דג מלוח וכדומה. מעולם לא קרה שיהודים ביקשו לאכול דברים שדתכם אוסרת עליכם לאוכלם.
והנה באתם אתם וביקשתם שאגיש לכם ארוחה בשרית. אמרתי לכם שהבשר שיש לי אינו כזה שיהודים אוכלים, ואתם צחקתם ואמרתם שכשאתם רעבים אתם אוכלים הכול. התפלאתי מאוד על התנהגותכם, ופתאום הדהדו בראשי דבריו של הצדיק לפני עשר שנים.
הבנתי שעליי לעשות מעשה דרמטי שיגרום לכם להתחרט מעומק ליבכם על התנהגותכם. הכנסתי אתכם לחדרו של הצדיק וגרמתי לכם לחשוב שזה סופכם. כאשר ביקשתם לומר את הווידוי ידעתי שהצעד שעשיתי משיג את מטרתו.
סיים בעל האכסנייה את דבריו: "אחרי שהתרשמתי כי עשיתם תשובה מעומק ליבכם, מיהרתי לשחרר אתכם ולהרגיע את רוחכם".
שני הסוחרים ישבו במקומותיהם כמסומרים. הם נזקקו לזמן מה כדי לעכל את קצב האירועים המטלטל שעבר עליהם.
"אנחנו רוצים לנסוע לקברו של אותו צדיק שצפה מראש את העתיד לקרות לנו", אמרו למארח בבושת-פנים.
"סעו לבית העלמין היהודי בעיר האדיץ'", הורה להם האיש.
השניים אספו את חפציהם ונסעו להאדיץ'. ברטט וברעדה נכנסו לציונו הקדוש של אדמו"ר הזקן.
במשך יום שלם עמדו שני היהודים בתוך הציון, ושפכו את ליבם בתחינה, מתוך בכי בלב שבור שתשובתם תתקבל למעלה.
(על-פי 'רשימת דברים') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
