בזמן הגאולה יסתיים המאבק עם הרע, והקב"ה יעביר את רוח הטומאה מן הארץ. עד הגאולה המאבק הזה אינו מרפה לרגע. כל יהודי דומה לרבקה אימנו, בשעה ש"וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ". כשם שיעקב ועשיו התרוצצו ברחם אימם, וכל אחד ואחד מהם משך לכיוון הפוך מאחיו, כך יש בכל יהודי שתי נפשות – הנפש האלוקית והנפש הבהמית – שכל אחת ואחת מנהלת מלחמה מתמדת עם חברתה על השליטה באדם ובמעשיו.
אִמרה ידועה אומרת: "הבהמה מעולם לא ראתה את השמיים, ואינה יודעת שיש שמיים". הואיל ובהמה היא בהמית בעצם מהותה, היא נמשכת אך ורק לדברים ארציים וחומריים, ואין לה שום הבנה והשגה בדבר שהוא מעל הארציות. כזאת היא גם הנפש הבהמית – היא נמשכת לעניינים ארציים וחומריים בלבד ואין לה שום טעם והרגשה בעניינים רוחניים ואלוקיים (ספר המאמרים תש"ב עמ' 96).
עוצמת הרעש
וזו תכלית העבודה בעולם הזה – לא זו בלבד שהאדם יכול וצריך להתגבר על הנפש הבהמית, אלא עליו לחולל בה שינוי מהותי, שגם היא תקבל הרגשה והשגה בעניינים רוחניים ואלוקיים. על כך נאמר "בכל לבבך – בשני יצריך". תפקידו של האדם להביא גם את הנפש הבהמית לידי אהבת ה', וזאת על-ידי שהנפש האלוקית מסבירה לנפש הבהמית, בשפתה ובמושגיה, שהאלוקות היא מקור החיים והיא האמת האחת והיחידה. על-ידי התבוננות זו מתחולל מהפך בנפש הבהמית, ומהפך זה יקר מאוד למעלה.
מוסבר בתורת החסידות (ספר המאמרים תרפ"ח עמ' קא), שכאשר מלאך בטל לאלוקות אין זה פלא, שכן מי יהיה בטל אם לא מלאך. אבל הנפש הבהמית נמשכת בטבעה לענייני העולם, וכאשר היא באה לידי אהבת ה' – זה חידוש שיקר מאוד למעלה. בדוגמת ציפור המדברת (תוכי), שהחידוש שבדבר שובה את לב המלך. זהו שאמר הכתוב "יָקָר בְּעֵינֵי ה' הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו": 'מיתה' וביטול זה בנפש הבהמית, שנפעלת על-ידי 'חסידיו' (איזהו חסיד, המתחסד עם קונו, בעבודה בפועל), יקרים וחביבים מאוד למעלה.
ועוד מעלה: כאשר הנפש האלוקית פוקחת את עיניה של הנפש הבהמית ומראה לה את הטוב של האלוקות, והנפש הבהמית מרגישה את שפלותה ואת ריחוקה מאלוקות – היא מתמרמרת מאוד, והתפעלותה זו היא בבחינת 'רעש גדול'. אנו רואים בטבע בעלי-החיים, שבעת ההצלה ממצב של סכנה, מרעישים הם יותר מבני-אדם. ואף בנפש הבהמית כן הוא – הידיעה שעליה להתרחק מהתאוות הגשמיות ולהתחבר לאלוקות, שזו הצלתה, מעוררת בה התפעלות גדולה, והתפעלות זו יקרה מאוד למעלה (ספר המאמרים תרצ"ט עמ' 72).
לעשות "מן הבהמה אַיִן"
הנפש האלוקית, אף-על-פי שהיא חלק א-לוה ממעל, מוגבלת היא, ואף אהבתה לה' מוגבלת. אך כאשר היא משפיעה על הנפש הבהמית, שאף היא תתעורר באהבת ה' – היא מגיעה לאהבה בלתי-מוגבלת. כמשל תעלת מים, שסותמים אותה באבנים ובעפר המעכבים את מרוצת המים, ובשל סכר זה פורצים המים בכוח רב ומרוצתם היא בתגבורת עצומה (לקוטי תורה מסעי צא,ג).
וכך מסבירה תורת החסידות (תורה אור וישב כט,ג) את הפסוק "אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה'": הגילוי של שם הוי' צריך לחדור לא רק ב'אדם', בנפש האלוקית, אלא גם ב'בהמה' שבאדם – בנפש הבהמית.
זה גם הפירוש הפנימי של הפסוק "וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אַיִן" (קוהלת ג,יט): יתרון האור ל'אדם', לנפש האלוקית, הוא כאשר עושים "מן הבהמה אַיִן" – כשמבררים ומזככים את הנפש הבהמית והופכים את הישות שלה ל'אַיִן' (אור התורה חנוכה עמ' תתקכו). |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:08
זריחה: 6:15
