מושגים נוספים בנושא
	לא מבינים
	מבשרי אחזה אלוקה
	הקב"ה ומימד הזמן
	להבין את הבורא
	אדם ולא אדם
	דרגות באלוקות
	ממלא כל עלמין, וסובב כל עלמין
	תוהו ותיקון
	משכן לקב"ה בעולם הזה
	ישראל מפרנסין לאביהם
	שמותיו של הקב"ה
	סוד שורש וסוד תוספת
	מהי קדושה

אנו מוצאים בתורה בכלל ובפנימיות התורה במיוחד אין-סוף רעיונות שיש בהם, לכאורה, משום האנשת האלוקים (הענקת תכונות אנושיות לקב"ה). אין-ספור משלים ודוגמאות קיימים בתורה על כך שהקב"ה נוהג כמלך בשר-ודם, כאב עם בניו וכדומה. והשאלה הנשאלת היא: איך אפשר בכלל לערוך השוואות בין האדם לבין הבורא, בין יצור מוגבל וקטן כאדם לבין האלוקים האין-סופי?!

יתירה מזו: השוואה זו בין האדם לבין הבורא אינה דבר שמופיע במקרה פה ושם. היא מהווה אבן-יסוד בתפיסתה של פנימיות התורה. כל האפשרות לדון ולעסוק בענייני האלקות מושתתת על ההנחה, שיש דמיון בין האדם וכוחות נפשו לבין הכוחות האלוקיים. פנימיות התורה משתמשת רבות בפסוק "מבשרי אחזה אלוקה" כדי לומר, שתוך כדי התבוננות בגוף האדם ובנפשו יכולים אנו ללמוד על הקב"ה ועל הכוחות האלוקיים. ולכאורה, הנחה זו כשלעצמה הינה תמוהה ודורשת ביאור.

בבואה של הבורא

המפתח להבנת העניין מצוי בתיאור בריאת האדם (בספר בראשית): "ויברא אלוקים את האדם בצלמו, בצלם אלוקים ברא אותו". רבים נתחבטו בפירוש הדבר, אך פנימיות התורה לומדת את הדברים כפשוטם: שאכן, הקב"ה ברא את האדם בצלמו ובדמותו ממש; הוא ברא את האדם באופן שישתקפו בו הכוחות האלוקיים.

(איך מתיישב רעיון זה עם העיקרון שהקב"ה "אינו גוף ואין לו דמות הגוף"? - זו סוגיא בפני עצמה. אנו מוצאים בתורה פעמים רבות סתירה מעין זו. ביחזקאל, למשל, מתואר הקב"ה כ"אדם העליון" היושב על הכסא, ואילו במקומות אחרים מדגיש הנביא: "כי לא אדם הוא". עניין זה נידון בהרחבה רבה בתורת החסידות ותמצית הביאור הוא, שיש להבחין בין הקב"ה עצמו ("עצמותו של הקב"ה") לבין הכוח האלוקי המתגלה בעולמות. הקב"ה עצמו אכן מרומם ומנושא מכל הגדרה ומכל תיאור, אך כשהוא מתגלה בעולמות הוא לובש דמות וצורה, אשר היא זו שבצלמה נברא האדם ואותה תיאר יחזקאל כ"אדם העליון").

האדם הינו איפוא בבואה של הבורא. במבנהו ובתכונותיו משתקפים הכוחות האלוקיים (ומכאן, אגב, ייחודו וקדושתו של האדם). האדם הוא היצור היחיד עלי-אדמות שנברא "בצלם אלוקים", בצלמו ובדמותו של הקב"ה.

הגוף הגשמי כמשל

אילו לא היתה התורה מודיעה לנו שהאדם נברא "בצלם אלוקים", לא היתה לנו שום אפשרות לדבר על הקב"ה. כל המילים והמושגים שלנו מאבדים את משמעותם ברגע שאנו מתחילים לדבר על האלוקים בורא שמים וארץ. הסיבה היחידה לכך שאנו כן מדברים על הקב"ה וכן מנסים להבין את דרכיו, היא משום שהוא עצמו נתן לנו את המפתח לכך. הואיל והקב"ה גילה לנו שנבראנו בצלמו ובדמותו, הרי בכך הוא נתן לנו דרך להבין, כביכול, את כוחותיו ואת דרכיו, בבחינת - "מבשרי אחזה אלוקה".

על בסיס העיקרון הזה יכולים אנו לעסוק בחקר אלוקה ובהבנת דרכי ה' בעולמו. גופנו ונפשנו מהווים משל לכל הכוחות האלוקיים. כשאנו שומעים על 'עשר-הספירות', יש לנו מיד משל ודוגמא לכך - עשר כוחות הנפש (חכמה, בינה, דעת, חסד, גבורה וכו'). כשאנו לומדים על שתי הצורות הכלליות שבהן מחייה הקב"ה את עולמו - האור ה'ממלא כל עלמין' והאור ה'סובב כל עלמין' - שוב הדוגמא לכך היא מכוחות-נפש שונים. כך נתן לנו הקב"ה את המפתח להבינו ולהתבונן בגדולתו.

אלא שדרושה זהירות יתירה לדעת להפשיט את הדברים מגשמיותם. תורת החסידות עוסקת רבות בהבדלים שבין האדם לבין הקב"ה, והיא עומדת על המשמר לבל ידמה האדם את הקב"ה כאיזשהו 'אדם' רוחני עליון (סכנה שקיימת אצל הלומדים קבלה בלי להיות ראויים לה ובלי הדרכה מתאימה). חסידים היו אומרים: ההבדל בין הקבלה לחסידות הוא שהקבלה עושה מהאלוקים אדם, ואילו החסידות עושה מהאדם אלקות!...