מושגים נוספים בנושא
	לא מבינים
	מבשרי אחזה אלוקה
	הקב"ה ומימד הזמן
	להבין את הבורא
	אדם ולא אדם
	דרגות באלוקות
	ממלא כל עלמין, וסובב כל עלמין
	תוהו ותיקון
	משכן לקב"ה בעולם הזה
	ישראל מפרנסין לאביהם
	שמותיו של הקב"ה
	סוד שורש וסוד תוספת
	מהי קדושה

כשיהודי פשוט מדבר על הקב"ה, אין לנגד עיניו אלא מהות אחת פשוטה - הקב"ה. הוא מתפלל אליו, לומד את תורתו, מקיים את מצוותיו, ובעת צרה מבקש את עזרתו. הוא יודע דבר אחד - יש הקב"ה וזהו.

אך בתורה אנו מוצאים הרבה 'תארים', 'שמות', 'כינויים' ו'דרגות' שמתייחסים אל המציאות האלוקית. בספרי הקבלה והחסידות יש גם מושגים כמו 'עצמותו יתברך', 'אור אין-סוף', 'אור הממלא כל עלמין', 'אור הסובב כל עלמין', ועוד כהנה וכהנה ביטויים שמתייחסים למציאות האלוקית. יש שמות ותארים בתפילה שמכוונים לדרגות אלה או אחרות, ויש כוונות מיוחדות לכל שם וכו'.

בא היהודי הפשוט בתמיהה גדולה: מה הם ה'שמות' וה'דרגות' הללו אצל הקב"ה?! למה לא להתייחס אל הקב"ה בצורה הכי פשוטה וטבעית - כאל מהות עליונה, מופשטת, בלתי-נתפסת, בלתי-ניתנת להגדרה כלשהי? ולאמיתו של דבר, אין זו רק שאלתו של היהודי הפשוט, שכן ה'ריבוי' הזה במציאות האלוקית עומד לכאורה בסתירה לאחדותו של הקב"ה, שבאה לידי ביטוי במלים "ה' אחד", שאנו אומרים פעמיים בכל יום.

צורות התגלות

לשאלה אחרונה זו חשוב להבהיר מיד, כי חלילה לחשוב שכל ה'דרגות' וה'שמות' הללו הם מציאויות בעלות מהות עצמאית כלשהי. מחשבה כזאת היא כפירה באחדותו יתברך. ה'דרגות' וה'שמות' רק מתארים את צורות ההתגלות של הקב"ה בעולם.

הקב"ה הוא אחדות פשוטה ובלתי מוגדרת בשום צורה, אך כשהוא מתגלה בעולם, הוא עוטה על עצמו דמות כלשהי. כשהוא מעניק טוב וחסד, הוא לובש דמות של חסד ונקרא 'חסיד'; כשהוא מעניש את הרשעים, הוא לובש את מידת-הדין; וכשהוא מתגלה כמלך על העולם, אנו מכנים זאת 'מלכות'. כל ה'שמות' וה'תארים' הללו מתייחסים לקב"ה עצמו, אלא שהם מתארים מצבים שונים בהתגלותו של הקב"ה בעולם.

הקב"ה, שהוא עצמו אין-סופי, בלתי מוגדר ובלתי-נתפס (ולזה מתכוונים כשאומרים 'עצמותו יתברך'), צימצם את עצמו והלביש את עצמו במושגים ובהגדרות שלקוחים מתוך העולם. הוא כאילו לבש על עצמו 'בגדים' שונים, כדי שתהיה לעולם אפשרות אחיזה כלשהי במציאותו. לולא זאת, לא היתה לנו שום אפשרות לדבר על הקב"ה, כשם שאין אנו יכולים לומר מאומה, לא בלשון חיוב ולא בלשון שלילה, על 'עצמותו יתברך'. אך על-ידי שהקב"ה הלביש את אורו האין-סופי ב'שמות' וב'דרגות', ניתנת לנו אפשרות להשיג מעט מגדולתו ולחוש את קדושתו.

גונב ומתפלל

זו גם התשובה לשאלה: לשם מה צריך אדם לעסוק בכל הדברים הללו, ולמה לא יסתפק בעצם האמונה שיש ה' וזהו. אמונה כזאת, אף שהיא גדולה ונשגבה, עלולה להיות תלושה במידת-מה מחייו היום-יומיים של האדם. מאחר שאין לו שום אחיזה במציאות האלוקית, מלבד האמונה בעצם קיומו של הבורא, הוא עלול להתקשות להתמודד עם פיתויים שהשפעתם ממשית יותר בעולמו השכלי והריגשי.

חז"ל מתארים אפשרות של גנב העומד על פתח הפירצה וקורא לאלוקים לעזור לו בגניבתו ("גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרייא"). אם הוא מאמין בה', איך הוא גונב, ועוד מבקש את עזרתו בגניבה?! אך מתברר, שהאמונה כשלעצמה עלולה להיות מופשטת מכדי להשפיע על אורח-החיים ומכדי שתהיה סתירה בינה לבין מעשה הגניבה.

כשאדם לומד את תורת החסידות, הוא מגיע להכרה עמוקה לאין-שיעור בגדולת ה'. הוא מחזק את אמונתו, נוסף על כך שהוא מבין במה הוא מאמין. הוא גם מתרומם מתפיסות ילדותיות, על גבול ההגשמה, שיש לאנשים רבים על הקב"ה. כך הוא מגיע לאמונה טהורה.