מושגים נוספים בנושא
	מהי אמונה?
	בלי ספיקות
	עבודה-זרה, שיתוף
	בריאת יש מאין
	השגחה פרטית
	נס וטבע
	שבע ושמונה
	נבואה
	הבחירה החופשית
	ידיעה ובחירה
	אין רע יורד מלמעלה
	רצוא ושוב
	אמת
	קליפות
	חטא עץ-הדעת

חז"ל מספרים על אברהם-אבינו, שעוד בהיותו בן שלוש שנים "הכיר את בוראו". מאז הוא התמסר לעבודת ה' ולהפצת האמונה בבורא-העולם בקרב העמים. הוא גם הושלך לכבשן-האש בגלל אמונתו זו. והנה דבר פלא: כשהתורה מספרת לנו על אברהם-אבינו, הוא מדלגת על חלק נכבד ביותר של חייו ומתחילה לספר על הציווי "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" שנאמר לאברהם בהיותו בן שבעים וחמש (!) שנים. היכן כל השנים הרבות שקדמו לזה והיכן כל פעילותו הנפלאה של אברהם למען ה' באותן השנים?

מוסבר על כך בתורת החסידות, שכאשר התורה מספרת לנו על האבות אין זה כדי לתאר בפנינו את אישיותם ואת מעשיהם. כל מה שמספרת התורה עליהם משתלב בכוונתה לשמש הוראה לעם ישראל ולהביא לידי ביטוי את מהותו של עם-ישראל. 'התעלמותה' של התורה מקורות-חייו של אברהם עד פרשת 'לך-לך' מלמדת אותנו, כי מנקודה זו דוקא מתחילה היווצרותה של המהות היהודית ומכאן מתחיל עם ישראל.

הווייה חדשה

כדי להבין זאת עלינו לבאר תחילה את משמעות הציווי 'לך-לך' על-פי תורת החסידות. הקב"ה מצווה את אברהם לעזוב את מצבו הנוכחי ולעבור למצב שונה לחלוטין. "ארצך" - פירושו: רצונותיך; "מולדתך" - ההרגלים שרכשת לך; "בית-אביך" - שכלך והבנתך. אומר הקב"ה לאברהם: עליך לעזוב את רצונותיך, לצאת מהרגליך, ללכת משכלך ומהבנתך. וכל זאת למה? כי אני, הקב"ה, רוצה להביאך "אל הארץ אשר אראך".

עד הציווי הזה היה אברהם-אבינו - אדם, אדם ככל האנשים. הוא אמנם הגיע להכרה עמוקה ונפלאה בבורא העולם ומסר את כל ישותו לעבודת ה', אך כל זה היה במגבלות הבריאה. כאדם, הוא היה אדם שמאמין בה'; אדם שעובד את ה'; אדם שמפיץ במסירות-נפש את האמונה בה'. אבל לא יותר מאדם.

בציווי 'לך-לך' הרים הקב"ה את אברהם-אבינו ממעמד של סתם אדם והפכו ליהודי - להווייה חדשה ומיוחדת במינה של אדם שקשור עם הקב"ה. הקשר של יהודי עם הקב"ה הוא התקשרות עצמותית עמוקה ביותר, כמו בן ואב, וקשר זה החל להיווצר בציווי 'לך-לך'.

קשר עם האין-סופי

ההבדל העצום שבין היהודי לשאר בני-האדם הוא, שכאשר סתם אדם מנסה להתקרב אל ה', הוא עושה זאת בכוחותיו שלו, בכוחותיו של בן-אנוש; ואילו ליהודי יש מצוות, יש את הציווי מהקב"ה, וכאשר הוא מתקרב אל ה', הוא עושה זאת בכוחותיו של הקב"ה (ולכן אמרו חז"ל: "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה"). המצווה שיהודי מקיים מרימה ומרוממת אותו ממגבלות הבריאה וקושרת אותו עם הבורא האין-סופי. זו מהותו של יהודי - קשר עמוק, הנובע מעצם המהות, עם הקב"ה.

עד הציווי 'לך-לך' עבד אברהם את הקב"ה בכוחותיו שלו, בכוחותיו של בן-אדם. הגיע הרגע שהקב"ה אמר לו: די, עכשיו עליך לעבור למצב חדש לגמרי בעבודת-ה'. מעכשיו אני נותן לך את הציווי שלי ובכוחו תוכל להתעלות ולהפוך למהות חדשה וגבוהה לאין-ערוך. וזה גם מרומז בהמשך הפסוקים: "ואעשך לגוי גדול". אומר על כך המדרש: "אין כתיב ואשימך, אלא ואעשך - אותך אני בורא בריאה חדשה". כי על-ידי הציווי 'לך-לך' התעלה אברהם והפך ל'בריאה חדשה' - להווייה של יהודי.

על המעבר ממהות רגילה של אדם למהות של יהודי אומרת הגמרא: "גר שנתגייר כקטן שנולד". כשאדם הופך ליהודי הוא נהיה מהות חדשה. הוא מתרומם מגדרי הבריאה ונקשר בקשר עצמותי עילאי ועל-טבעי על הקב"ה. נקודה זו החלה להתפתח אצל אברהם-אבינו עם קבלת הציווי 'לך-לך' ומאז היא עוברת בירושה לכל בן אברהם יצחק ויעקב.