מושגים נוספים בנושא
	מהי אמונה?
	בלי ספיקות
	עבודה-זרה, שיתוף
	בריאת יש מאין
	השגחה פרטית
	נס וטבע
	שבע ושמונה
	נבואה
	הבחירה החופשית
	ידיעה ובחירה
	אין רע יורד מלמעלה
	רצוא ושוב
	אמת
	קליפות
	חטא עץ-הדעת

בדברי חז"ל ובסיפרות הקבלה והמוסר מוצאים אנו תיאורים צבעוניים על הצפוי לאדם לאחר צאת נשמתו מהגוף. מדובר שם על גן-העדן, שבו יושבים הצדיקים בצל אילנות נאים נותני ריח נפלא, ונהנים מזיו השכינה. מנגד מתואר הגהינום, שבו לוהטת אש איומה ונוראה ובה נשרפים הרשעים.

ידוע הכלל: "דיברה תורה בלשון בני-אדם". דברים רבים שנאמרו בתורה, בפרט אלה העוסקים במהויות רוחניות אינם אלא משל. וכך גם כאן: הרי מדובר כאן במה שקורה לנשמה לאחר צאתה מהגוף. בעולמה של נשמה המופשטת מגופה אין לא אילנות ולא מדורות. כל המציאות הגשמית אינה קיימת כלל בעולם הרוחני העילאי שאליו עולה הנשמה לאחר היפרדה מהגוף הגשמי. ברור איפוא, שכל התיאורים על גן-העדן והגהינום אינם אלא משל לדברים רוחניים ומופשטים.

כשאנו שומעים את התיאורים הללו, מה אנו מרגישים? אנו מרגישים, שגן-העדן הוא מקום שבו יש עונג נפלא, שכל תענוגי העולם הם כאין לנגדו; ושבגהינום יש סבל נורא וייסורים עצומים, שכל ייסורי העולם הם כשעשוע לעומתו. וזו אמנם מטרת התיאורים הללו, לתת לנו תחושה זו לגבי הצפוי לנשמה לאחר צאתה מהגוף, אף שבמהות הדברים אין מדובר, כמובן, באילנות פורחים ובאש בוערת, כפשוטם של דברים, אלא בתהליכים רוחניים עילאיים.

עמודי אור

מוסבר בתורת החסידות, שמקור כל התענוגים וכל הטוב הוא הקב"ה, וההתרחקות ממנו היא מקור כל הסבל והצער. בעולם-הזה מופיעים לפעמים הדברים במהופך, אך לאחר שהנשמה יוצאת מהגוף ומעולם השקר, היא רואה ומרגישה את האמת - שהדבר הנפלא ביותר הוא להיות קרוב ככל האפשר אל אורו האין-סופי של הקב"ה, וכי שיא הצער והכאב הוא הריחוק מה'.

גן-העדן פירושו, מתן אפשרות לנשמה ליהנות מזיו השכינה ולהסתופף באור האלוקי האין-סופי. התורה והמעשים הטובים שהאדם למד ועשה בהיותו בעולם-הזה הופכים בעולם-הבא לעמודי אור שבאמצעותם משיגה הנשמה את הגילויים האלוקיים הנפלאים, ומזה יש לנשמה תענוג גדול ועצום, שאנו איננו יכולים כלל לתארו.

הגהינום הוא פשוט ההיפך מזה. עולה נשמה לעולם העליון ורואה את האור האלוקי האין-סופי השופע בעוז, והיא כמהה ומשתוקקת לדבוק בו ולהיכלל בתוכו. אך אז מלפפים אותה כל חטאיה וכל התאוות והתשוקות שבהן היתה שטופה בהיותה בעולם-הזה. הנשמה זועקת מרה ומבקשת להיחלץ מהתאוות והתשוקות הללו שמונעות ממנה להתאחד עם האור האלוקי. עכשיו היא מרגישה היטב, כי התאוות והתענוגים הללו הם אסון, כי הם מרחיקים אותה מהדברים הטובים באמת, מהתענוגים האמיתיים. אך אין היא יכולה להשתחרר מהם.

תענוג מכאיב

משל למה הדבר דומה? לבן-מלך שבנערותו התחבר עם אנשים נבערים ומושחתים ועשה עמהם כל מיני מעשים מכוערים ואוויליים. עברו שנים והגיע היום שבן-המלך עומד להיות מוכתר למלך. מתאספים כל השרים, הפקידים הבכירים, נציגי המדינות השכנות והכול עומדים מוכנים לרגע ההכתרה. ולפתע פורצים אל הבמה אותם אנשים נבערים ומושחתים ומתחילים לגרור את בן-המלך לעשות את המעשים שעשה עמהם בנערותו. מובן היטב, שהוא רוצה לקבור את עצמו מבושה ומצער וקורא לעבדיו לסלקם. אך אין הדבר בידו, והוא נאלץ להמשיך ולעשות איתם את המעשים הללו, שבשעתו התענג מהם ואילו עתה הם פולחים את ליבו כמדקרת-חרב.

זהו בעצם העולם-הבא. אותן התאוות והתענוגים שבהם היה האדם שקוע בעולם-הזה - הם-עצמם הופכים לעונש המר ביותר, ככתוב: "תייסרך רעתך"; ואילו התורה והמעשים הטובים - הם-עצמם נהיים השכר והעונג, ככתוב: "שכר מצווה מצווה".