חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:11 זריחה: 6:43 א' בחשון התשפ"ז, 12/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1835 - כל המדורים ברצף
ערב שבת קודש פרשת פקודי, א' באדר-שני ה'תשפ"ב, (04/03/2022)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1835 - כל המדורים ברצף
חדל קשקשת ברשת
יש חדש
הסדר בפרשיות המשכן
גבאי צדקה
עינוי בריא
האמונה בגאולה וחשיבותה
הניצול הבלגי והקצין הרוסי
מה שלא עובר במילים עובר בציורים
עשבי בר למאכל
רציתי לשאול

מס' 1835, ערב שבת-קודש פרשת פקודי, א' באדר-שני ה'תשפ"ב (04.03.2022)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

  עמדה שבועית

חדל קשקשת ברשת

מישהו מביע שמחה לאידו של צד מסוים, והתבטאות זו משמשת את האנטישמים שבאותה מדינה כהוכחה לרחשי הלב של היהודים

מספרים על הרש'לה, שפעם אחת נסע אל קרובי משפחתו בעיר הגדולה. הם אירחו אותו בשמחה, והוא נהנה מהשהייה בביתם. עובר יום ועוד יום והאורח אינו מראה סימנים שהוא מתכוון לעזוב. החליטו בני הזוג לביים ויכוח ביניהם בארוחת הערב, ואז כשהרש'לה יצדד באחד מהם, יאמר השני שהתנהגותו זו פגעה בו, ולכן עליו לעזוב את הבית.

הוויכוח פרץ, אבל הרש'לה היה שקוע באכילת הארוחה ולא התערב בדיון. בשלב מסוים לא יכלו בני הזוג להתאפק ושאלו אותו: "מי משנינו צודק בעיניך?". השיב הרש'לה: "בשביל כמה חודשים שאני מתכונן להתארח אצלכם, למה לי להתערב בוויכוחים שביניכם"...

מי ביקש ממך להתערב?!

אומרים שבכל בדיחה יש קצת אמת (והיו שחידדו ואמרו: "בכל בדיחה יש קצת בדיחה"). הרש'לה מייצג כאן חוכמה יהודית עתיקה, שנצרבה בשנים רבות של חיים בצל חיכוכים בין מדינות ומעצמות. לא חייבים להתערב. לא חייבים לנקוט עמדה ולבחור צד. יש מצבים שבהם צריך לשתוק ולעמוד מהצד.

החכם מכל אדם מלמד אותנו כלל חשוב בחיים: "מַחֲזִיק בְּאָזְנֵי כָלֶב עֹבֵר – מִתְעַבֵּר עַל רִיב לֹּא-לוֹ". עובר כלב ברחוב. אין הוא מציק לך. תן לו לעבור והמשך בדרכך. אבל אתה מחליט להיות חכם ותופס באוזנו, והוא בתגובה נושך אותך. כזה הוא מי שנדחף לריב לא-לו. מי ביקש ממך להתערב?!

דווקא מאיתנו, היהודים, נדרשת זהירות יתרה במלחמה שפרצה בין רוסיה לאוקראינה. יש לנו אינטרסים חשובים הקשורים לשתי המדינות. יש לנו קהילות יהודיות גדולות בשתיהן, והדבר החשוב ביותר הוא להבטיח את שלומן וביטחונן. הדבר האחרון שאנחנו צריכים הוא שמישהו יראה ביהודים משתפי פעולה של הצד השני.

הזהירות נדרשת לא רק מגורמים רשמיים. בימינו גם ציוץ של אדם פרטי יכול להתגלגל רחוק מאוד. שוו בנפשכם שמישהו מביע שמחה לאידו של צד מסוים, וההתבטאות הזאת משמשת את האנטישמים שבאותה מדינה כהוכחה לרחשי הלב של היהודים. אז למען ה' ולמען שלומם של אחינו, פשוט חדל קשקשת ברשת.

מנהיגות אמיתית

רבים מביטים בהשתאות במאות שליחי חב"ד באוקראינה שלא ברחו אלא נשארו עם בני קהילותיהם. אולי זו הזדמנות שממחישה את המשמעות העמוקה של השליחות. השליח מרגיש שגורל הקהילה מונח על כתפיו. הוא לא בא לחפש ג'וב ולהמשיך הלאה. הוא בא להיות עם היהודים האלה בטוב ובסכנה, בשגשוג ובחרדה.

כל מהותה של השליחות היא מסירות נפש – לוותר על הנוחות ועל הקִרבה למשפחה, לחברים, לתנאי חיים שכל יהודי שומר מצוות זקוק להם – למען יהודים אחרים. זו מנהיגות אמיתית, שנוסכת אמונה וביטחון ומקרינה אהבת ישראל ואחריות עמוקה לכל יהודי.


הבדלה במקלט בית ספר חב"ד בקייב. מנהיגות אמיתית, שנוסכת אמונה וביטחון

  יש חדש

תפילה וצדקה לשלומם

לנוכח מלחמת רוסיה-אוקראינה קורא בית דין רבני חב"ד לומר בכל יום את פרקי התהילים כ, כב, סט, קכ, קנ, וכמו-כן מפרק פא עד צ, לשלום אחינו שבמדינות האלה. בית הדין קורא להתחזק גם כן במתן צדקה ובזיכוי יהודים בעשרת 'מבצעי המצוות' ובאות בספר תורה.

הבדלה ב'טיימס סקוור'

אלפי בני נוער מכל העולם התארחו בשבת האחרונה בשכונת קראון הייטס בניו-יורק, לשבת העולמית של ארגוןCTEEN , המעניק ערכים יהודיים ואת החוויה היהודית לבני הנוער. לפי המסורת שהתגבשה בשנים האחרונות נערכה ההבדלה המרכזית בכיכר 'טיימס סקוור' המפורסמת במנהטן, לעיני אלפי צופים שנהנו ממעמד מרשים, מרגש ומאַחד.

מוקד המתנדבים

התחיל לפעול מוקד טלפוני, מבית חברת 'ימות המשיח', המתנדבים שמו. במוקד אפשר לקבל מידע 24 שעות ביממה על ארגוני החסד המסייעים למשפחות של מאושפזים במרכזים הרפואיים – בלינה, מזון מהדרין ועוד. טל' 033-171717.

  שלחן שבת

הסדר בפרשיות המשכן

פרשת פקודי מגישה דין וחשבון על הוצאות המשכן שעשה משה, בהמשך לנאמר בפרשת ויקהל שבני ישראל בנו את המשכן כפי שנצטוו. כמו-כן מתוארת בפרשה משיחת המשכן וכליו בשמן המשחה והקרבת הקרבנות – פעולות שהשרו את השכינה במשכן ובכליו.

נמצא שפרשיות ויקהל ופקודי מציגות שני צדדים בעניין המשכן. פרשת ויקהל עוסקת במעשי האדם – עשיית המשכן וכליו, ואילו פרשת פקודי מתארת את השראת השכינה האלוקית במשכן – "וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן".

התעוררות מלמעלה ומלמטה

חלוקה זו קשורה לסדר הדברים ברמה הרוחנית. תורת החסידות מסבירה שתחילת הכול היא 'התעוררות מלמעלה' – התעוררות רוחנית שבאה מן השמיים ומעוררת את האדם. בעקבותיה נדרשת 'התעוררות מלמטה' – פעולת התעלות והזדככות ביוזמת האדם עצמו. ואז ההתעוררות של האדם מביאה עליו רוח ממרום, המסייעת לו בעבודתו, וזו התעוררות מלמעלה גבוהה יותר מזו שהתחילה את התהליך.

זה היה סדר הדברים בעניין המשכן: בפרשיות תרומה ותצווה הקב"ה מצווה על עשיית המשכן וכליו. זו התעוררות מלמעלה. בפרשת ויקהל בני ישראל מבצעים את הציווי, וזו ההתעוררות שבאה מלמטה, מהאדם. ואז באה השראת השכינה, המתוארת בפרשת פקודי, והיא התעוררות מלמעלה גבוהה יותר, שבאה בעקבות מעשי האדם.

מהות בגדי הכהונה

אך לפי זה מתעוררת שאלה, מדוע עשיית בגדי הכהונה מופיעה בפרשת פקודי? הלוא עשייתם קשורה למעשי האדם, ולכאורה מקומם בפרשת ויקהל!

יש לומר שמצוות בגדי הכהונה שונה ממצוות עשיית המשכן וכליו. הרמב"ם קובע שאין מצווה מיוחדת בעשיית בגדי הכהונה וגם לא בלבישתם, אלא הם בבחינת 'הכשר מצווה' לעבודת הכוהנים. עבודת הכוהנים נפסלת אם אין הם עושים אותה בבגדי כהונה. לכן עשיית הבגדים ממוקמת בפרשת פקודי, הפרשה שמתארת את השראת השכינה שבאה בעקבות עבודת הכוהנים. לעומת זה, בעניין המשכן וכליו הרמב"ם אומר שיש מצווה בעשייתם, ולכן עניינם מופיע בפרשת ויקהל.

התכלית – זיכוך הגשמיות

השראת השכינה במשכן וכליו מתוארת בפרשת פקודי, עם משיחתם בשמן המשחה. בפרשה נאמר: "וּבְצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה עָשָׂה אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה". כאן התממש הציווי – מלשון 'צוותא' – החיבור בין הקב"ה לבני ישראל.

בנקודה זו מסתיים ספר שמות ומתחיל ספר ויקרא, שנפתח בעבודת הקרבנות. זו תכליתו של המשכן – להקריב בו קרבנות לקב"ה. גם בעבודת ה', כל שלבי ההתעוררות הרוחנית (המיוצגים בפרשיות תרומה, תצווה, ויקהל ופקודי) – נועדו למטרה העיקרית – זיכוך הגשמיות והעלאתה לקדושה, שזה עניינה הרוחני של עבודת הקרבנות.

(תורת מנחם, כרך ל, עמ' 201)

  מן המעיין

גבאי צדקה

לתת חשבון

"אלה פקודי המשכן, משכן העדות" (שמות לח,כא). אף-על-פי שגבאי הצדקה הכשרים אין מדקדקים אחריהם, בכל-זאת טוב שייתנו חשבון, כמו שמצינו במשה רבנו שנתן חשבון מנדבות המשכן.

(בית חדש)

עדות משמיים

"משכן העדות" – המשכן עצמו היה עדות ש"פקודי המשכן" – החשבון והמניין – היו נכונים; שלא הייתה חלילה שום מעילה. שכן אילו היה בו שמץ של גניבה או שחיתות, זה לא היה משכן, והשכינה לא הייתה שורה בו, שכן "אֲנִי ה' שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה" (ישעיה סא,ח).

(מלבי"ם)

הברכה הראויה

על גמילות חסד אין צורך לומר תודה, כשם שלא צריך לומר תודה למי שמתעטף בטלית ומניח תפילין, או למי שמברך על הלולב והאתרוג בחג הסוכות. את גומל החסד יש לברך בברכת 'תזכו למצוות'.

(איגרות-קודש)

ממון בשניים

אין עושים שררה על הציבור בממון פחות משניים. ומשה איך נעשה יחידי גזבר? אלא אף-על-פי שהיה משה הצדיק נאמן על-פי הגבורה, קרא לאחרים וחישב על-ידם. שנאמר (שמות לח,כא) "אשר פקד על-פי משה... ביד איתמר בן אהרון הכוהן".

(שמות רבה)

אות ומופת לדורות

משה עצמו ציווה לפקוד את פקודי המשכן – לספור ולבדוק ולתת לעם דין וחשבון, אות ומופת לדורות הבאים, לגבאים בכל הזמנים, שלא יחכו עד שיתבעו מהם חשבון. ואף הנאמן והישר שבהם לא ידרוש שיאמינו לו על דברתו.

(תורת משה)

תמיד חושדים

"רבי יוסי אומר: יהא חלקי מגבאי צדקה... ואמר רבי יוסי: יהא חלקי עם מי שחושדים אותו ואין בו" (שבת קיח). חלקו השני של המאמר אינו אלא המשכו של הראשון, ואף כאן מדובר בגבאי צדקה – בגבאי צדקה חושדים "אף בשאין לו", אף כשידיו נקיות.

(מאוצרנו הישן)

בין המשכן לעגל

במשכן חישבו ובדקו כל פרוטה ופרוטה, ואילו בעגל, שמכל הזהב הרב שנאסף לא יצא אלא עגל זהב קטן – איש לא דרש דין וחשבון, איש לא שאל ולא הִקשה.

(אמרי חן)

לתרום ראשון

האוסף ממון למטרת צדקה כלשהי – עליו לתרום את המטבע הראשון.

(הרבי הריי"צ מליובאוויטש)

  אמרת השבוע

עינוי בריא

אחד מגדולי חסידי קוצק, ר' הירש-בער מגרובובה, נכנס פעם אחת לבית המדרש וראה אברך מתעמק בדברי המשנה בפרקי אבות: "כל ימיי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה".

שאל ר' הירש-בער את האברך: "מה הכוונה 'לגוף', וכי ל'נשמה' השתיקה אינה טובה?".

והסביר: "התנא אומר שהוא גדל כל ימיו בין החכמים ונוכח שלא טוב לענות את הגוף בסיגופים ובתעניות, המביאים חולשה ומחלות וממלאים את הלב גאווה. אבל סיגוף הגוף על-ידי שתיקה – זה טוב לגוף. השתיקה אינה מביאה חולשה או חולי, ועם זה היא יכולה להיות מְעַנָה מאוד. רוצים לומר דבר מה ומתאפקים ואין אומרים".

  גאולהפדיה

האמונה בגאולה וחשיבותה

הָעִקָּר הַשְּׁנֵים-עָשָׂר. הרמב"ם מונה את האמונה בגאולה כ'עיקר' השנים-עשר של אמונת ישראל (פירוש המשניות, סנהדרין פרק י, י"ג עיקרי אמונה, היסוד הי"ב). בקהילות רבות בישראל נהוג לומר בכל יום אחר התפילה את תמצית שלושה-עשר ה'עיקרים', והיסוד השנים-עשר הוא: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף-על-פי שיתמהמה – עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא".

האם האמונה בגאולה היא מהתורה או מדברי הנביאים בלבד? הסמ"ק (ספר מצוות קטן, לרבי יצחק מקורביל, מצוות עשה א) רואה באמונת הגאולה חלק בלתי-נפרד מהדיבר הראשון של עשרת הדיברות ("אנכי ה' אלוקיך וגו'"), ובלשונו: "אמרו חכמים, ששואלין לאדם לאחר מיתה בשעת דינו: 'ציפית לישועה?'. והיכן כתיב מצווה זו? אלא שמע-מינה בזה תלוי: שכשם שיש לנו להאמין שהוציאנו ממצרים, דכתיב 'אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים'... כך אני רוצה שתאמינו בי שאני ה' אלוקיכם ואני עתיד לקבץ אתכם ולהושיעכם".

הרמב"ם מביא כמה וכמה ראיות (הלכות מלכים תחילת פרק יא) שעניין הגאולה מופיע בתורה שבכתב, והוא מדגיש – "כל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו – לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבנו". לאחר מכן הרמב"ם כותב: "אבל בדברי הנביאים אין הדבר צריך ראיה, שכל הספרים מלאים בדבר זה". ואכן, ספרי הנביאים מלאים נבואות אין-ספור על הגאולה. בין הנביאים בולט במיוחד הנביא ישעיהו, שזכה לכינוי 'נביא הישועה', שמתאר בהרחבה רבה את ימי אחרית הימים, ימי הגאולה, ואת צמיחתו ופועלו של המלך המשיח.

שְׁלֵמוּת בַּתּוֹרָה. מהותה הבסיסית של הגאולה היא להביא שלמות בקיום התורה ומצוות, שבזמן הזה אינה אפשרית. חלקים רחבים בתורה ובמצוותיה אינם ניתנים לקיום כלל בימינו. מתוך כל תרי"ג (613) המצוות, יש באפשרותנו לקיים רע"א (271) מצוות בלבד. כל המצוות הקשורות במלך, בסנהדרין, בבית המקדש, בקרבנות, בשמיטה וביובל וכו' – אינן ניתנות ליישום בימינו.

לכן כשהרמב"ם פותח את ההלכות העוסקות במשיח הוא מדבר קודם כול על תפקידו של המשיח כמי שמביא שלמות בקיום התורה והמצוות: "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה, לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נידחי ישראל, וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו".

המשיח לא רק יחזיר את השלמות שכבר הייתה בעבר בקיום התורה והמצוות, אלא יביא שלמות שמעולם לא הייתה. למשל, בעניין ערי מקלט התורה (דברים יט,ח-ט) ציוותה: "וְאִם יַרְחִיב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ... וְיָסַפְתָּ לְךָ עוֹד שָׁלֹשׁ עָרִים". דבר זה לא התקיים מעולם, ויתקיים בזמן הגאולה. אם כן, רק עם בוא הגאולה ייווצרו הנסיבות שיאפשרו לקיים את המצווה "ויספת לך עוד שלוש ערים". מכאן התשוקה הגדולה לגאולה, שבה נשיג את השלמות הגדולה ביותר בקיום התורה ומצוותיה.

  מעשה שהיה

הניצול הבלגי והקצין הרוסי

הקצין ניסה לדבר עימו בגרמנית, ופינק זיהה מייד שהאיש בעצם מדבר יידיש. "אתה אזרח גרמני?", שאל הקצין. "אני גרמני בדיוק כמו שאתה רוסי", באה התשובה

באיזו שפה לדבר עם החיילים הרוסים? הם אינם דוברים את שפתו, והוא אינו מבין מילה ברוסית. אבל סאת הסבל כבר בלתי-נסבלת. "הביאו את המפקד שלכם!", צעק בכל כוחותיו בגרמנית.

הרשל פינק היה נער צעיר כשפרצה מלחמת העולם השנייה. מביתו שבאנטוורפן, בלגיה, נדד לצרפת, ואחרי כיבוש צרפת בידי הנאצים שולח למחנות עבודה בגרמניה. הוא התגלגל ממחנה למחנה, עבר סבל לא יתואר, ופעמים רבות ראה את המוות לנגד עיניו וניצל בניסי ניסים.

סיום המלחמה מצא אותו במחנה גרליץ. רעמי ההפגזות של הצבא הרוסי המתקרב נשמעו היטב במחנה. ככל שגברו ההפצצות, ניכרה בהלה בקרב הנאצים, ומספרם פחת והלך.

מלאי המזון במחנה אזל, ופינק ועוד אסירים קיבלו רשות לצאת לחפש מזון במחנה שבויי מלחמה שפוּנה בימים האחרונים. הם יצאו מלוּוים בשמירה קלה.

עם תחילת החיפושים במחנה החלה הפגזה רוסית כבדה. השומרים הגרמנים נעלמו. פינק וחבריו החליטו לנצל את ההזדמנות ולברוח.

הדרך אל החופש הייתה ארוכה וקשה. הם היו רעבים, ולגופם מדי אסירים. לא רחוק מהם שכן עוד מחנה שבויים נטוש, והם פנו אליו. במחנה מצאו מדי חיילים צרפתים ובלגים נקיים, שנדמו להם כבגדי חג.

הם לבשו את המדים הבלגיים, ופתחו בהליכה מהירה לעבר העיר הקרובה, דרזדן. בדרך נקלעו להפגזה ונשכבו בצד הדרך. לצידם שכבו שם חיילים גרמנים. "אתה שבוי בלגי?", שאל חייל גרמני את פינק. "טוב, זו חצי צרה", הפטיר, בלי להמתין לתשובתו, "אבל היהודים הם הצרה של העולם...".

ההפגזות נמשכו בלי הרף, אולם באוזני האסירים נדמו למוזיקה הערבה ביותר. לא היה אכפת להם למות, אם בתוך כך יוכה השטן הנאצי.

בדרזדן הפנו אותם התושבים למבנה בית ספר. שם גילו עוד יהודים שנמלטו מידי הנאצים. בבוקר 7 במאי 1945 התעוררו הפליטים בבהלה למשמע צעקות רמות. התברר כי כוחות הצבא הרוסי נכנסו לעיר. כעת הם בני חורין!

אבל אחרי חדוות הניצחון החלו הפליטים להפנים את מצבם העגום. משקל גופם היה בין 30 ל-40 קילוגרם. לא היה להם מושג מה עלה בגורל בני משפחותיהם. אמנם המלחמה הסתיימה, אך מסע השיקום רק החל, והוא עתיד להיות ארוך וקשה.

הכיבוש נפל על הרוסים בבת אחת. הם לא ידעו כיצד להפוך לשליטים בשטח. לחיילים לא היו האמצעים והיכולות לשלוט על אוכלוסייה שאינה מכירה את שפתם ותרבותם.

תחילה הניחו הרוסים כי הגרמנים לא יוותרו בקלות, ונערכו למתקפות מצידם. הם החליטו לבנות ביצורים, ופליטי המחנות היו בעבורם כוח עבודה נוח.

הרוסים לא ידעו מה עוללו הגרמנים ליהודים, ועד כמה מצבם הפיזי והנפשי קשה. נתון נוסף שהקשה עליהם הייתה העובדה שמקצתם היו בני כפרים נבערים למדיי.

כך למשל נתקל פינק בחייל רוסי שהחזיק בידו שעון ענק שלקח מכנסייה. החייל הורה לו להרכיב ממנו עשרה שעונים קטנים, שאותם יוכל למכור בשוק. בקושי רב הצליח להסביר לו כי הדבר אינו אפשרי...

פינק וחבריו גויסו לעבודה. הם נצטוו לשאת אבנים כבדות לשם הקמת הביצורים, אך לא היו מסוגלים לעשות זאת. גופם היה מרוקן מכוחות. "איננו יכולים בשום אופן להרים את האבנים האלה", הודיעו למפקד הרוסי שפיקח על העבודה.

"אתם חייבים למלא את הוראותינו!", צרח המפקד, וכשהדיבורים לא הועילו, הורה לחייליו להכותם.

פינק חש כי איננו יכול עוד. "הביאו את המפקד שלכם!", צעק בגרמנית.

החיילים לא הבינו את דבריו, אך התבלבלו ולא ידעו כיצד להגיב. כעבור כמה דקות הגיע למקום קצין עונד דרגות ואותות הצטיינות. הוא קרא לפינק לגשת הצידה.

הקצין ניסה לדבר עימו בגרמנית, ופינק זיהה מייד שהאיש בעצם מדבר יידיש. "אתה אזרח גרמני?", שאל הקצין. "אני גרמני בדיוק כמו שאתה רוסי", באה התשובה.

הם הביטו זה בזה וכעבור רגע נפלו איש על כתפי רעהו, חבוקים ונרגשים.

"אני קולונל רבינוביץ' מהעיר אודסה", הציג עצמו הקצין. "אנא, שמור על זהותי חסויה", ביקש בשקט.

פינק סיפר לו על העינויים שעברו הוא וחבריו במחנות, ועל הסבל הנורא שהיה מנת חלקם, וכיצד שרדו בקושי ונותרו בחיים. הקצין היה המום. הוא וחבריו לא ידעו כלל מה עבר על היהודים במהלך המלחמה.

מאותו רגע השתנה יחסם של הרוסים לפינק מן הקצה אל הקצה. הוא נשלח להתאוששות במרכז רפואי קטן במחנה צבא רוסי. מדי יום בא הקצין לבקרו, ובעקבות זאת זכה פינק ליחס מיוחד מצוות הרופאים.

לאחר שהתאושש מעט דאג קולונל רבינוביץ' כי חייל יסיע אותו בג'יפ לקו הגבול, ומשם חזר לאנטוורפן שבבלגיה, עיר הולדתו. שם מצא את אחיו, שנותר בחיים, וכעבור זמן נשא את זוגתו והקים משפחה מפוארת.

(על-פי ספרו 'שירת חיי')

  חיים יהודיים

מה שלא עובר במילים עובר בציורים

מלאי: "שיחזרתי לעצמי את שנות ילדותי ונעוריי, והבנתי שעל אף חשיבותם של כל השיעורים שהוענקו לי – הציורים היו ממלאים לי חֶסֶר גדול"

לפני קצת יותר משנה פסע האמן ר' אליעזר מלאי ברחוב במגדל העמק, ונשא בידיו ציור של הרבי מליובאוויטש, פרי מכחולו. "סליחה, מי אתה?", שמע פתאום קול מאחוריו. הוא הסתובב. עמדה שם אישה שהתבוננה בו ובציור. "אני אליעזר", השיב לה במבוכה. "אתה ציירת את זה?", שאלה. הוא השיב בחיוב, והיא הגיבה: "הו, כמה זמן אני מחפשת אותך!".

"האישה סיפרה לי שהיא ובני משפחתה, תושבי העיר, החלו להתקרב ליהדות", מספר אליעזר. "הם נתקלו באחד הציורים שלי, שהעניק להם השראה גדולה וקידם אותם עוד יותר בשמירת התורה והמצוות. מאז ניסו להשיג אותי ולא הצליחו. בעקבות אותה פגישה ברחוב האישה קנתה ממני כמה ציורים של עולם היהדות, והפכה את סלון ביתה למעין מוזיאון שלי... מעת לעת אני שומע על עוד התקדמות שלהם ביהדות, וזה ממלא את ליבי. פתאום אתה חש עד כמה ציורים יכולים להשפיע על אנשים".

לפרק ציור לשלביו

אליעזר (51) מתגורר בשכונת הדר גנים בפתח-תקווה. נולד בבית דתי-חרדי, ומיום שעמד על דעתו חש חיבור מיוחד לציור. "בכל פעם שראיתי ציור הייתי מתבונן בו ושואל את עצמי שאלות. תמיד עניינו אותי בעיקר שלבי העבודה. ריתק אותי 'לפרק' את הציור לשלביו – מהרגע שבו תופסים במכחול ועד לשלב הגמר".

בגיל הנעורים, בשעות הפנאי, החל ללמוד ציור במסגרת מקצועית יותר, וליבו נמשך לכישרון הילדות. לדבריו, הוא מוסיף ללמוד מדי יום: "גם היום, כמו בילדות, אני מוסיף להתבונן בציורים, וכל פעם מחדש חושב על השלבים. ההתבוננות הזו מסייעת להשתפר בציור הבא ולציירו בדרך מקצועית יותר". עד היום יצר מכחולו ציורים רבים, בעיקר בסגנון ריאליסטי.

נפתחים רגשית

בשלב מסוים החליט אליעזר להפוך את הציור לכלי חינוכי וטיפולי: "שיחזרתי לעצמי את שנות ילדותי ונעוריי, והבנתי שעל אף חשיבותם של כל השיעורים שהוענקו לי בכיתות הלימוד – הציורים היו ממלאים לי חֶסֶר גדול. קלטתי שהציור יכול לסייע מאוד לילדים. התחלתי ללמד ציור לילדים דווקא, ואני מייחד לזה שעות רבות במהלך השבוע".

לדבריו, שיעורי הציור מחוללים פלאים: "תלמידים עם בעיות רגשיות או לימודיות חוו שיפור גדול. אני רואה במו עיניי עד כמה זה עוזר להם. הם נפתחים ומרגישים משוחררים לבטא קושי רגשי. היו לי תלמידים שכמעט לא ידעו לכתוב, או שהרמה הלימודית שלהם הייתה ירודה, ובעקבות שיעורי הציור זינקו קדימה. יש לי בוגר, שכיום הוא בעל רשת מסעדות, ששיעורי הציור היו בעבורו גלגל הצלה. גם בהיבט הרוחני, כשילד מצייר צדיק, הוא מתחבר לדמותו הקדושה".

אל תקרעו

אליעזר ממליץ בחום לכל מי שניחן בכישרון הציור שילך ללמוד ולהתמקצע. הוא חולק איתכם טיפ: "ילד שמנסה לצייר ומרגיש שהתוצאה אינה מושלמת, נוטה לקרוע את הציור. אני מנסה להניא אותו מכך. כשאדם מצייר משהו, הוא מתחבר אליו, והציור הזה הוא חלק מהתהליך המוביל להצלחה. לקרוע – משמעותו לבטל את השלב הזה. אני ממליץ לתלמידיי: אל תקרעו את הציור. לכו איתו והתקדמו הלאה. מעת לעת הביטו לאחור, על מה שציירתם שלשום ואתמול. רק כך אפשר להתקדם נכון ובריא".

ומה הציור שאליעזר חולם לצייר? התשובה מוכנה: "אני מחכה לרגע הנכסף של ביאת המשיח, ואז ארצה לצייר אותו ואת בית המקדש".


מחכה לצייר את ביאת המשיח. מלאי

  פינת ההלכה ומנהג

עשבי בר למאכל

שאלה: האם מותר בשנת השמיטה ללקט עשבי בר למאכל, חוביזה, מרווה, עולש, זעתר וכדומה?

תשובה: חז"ל גזרו את איסור 'ספיחין' כשראו שאנשים זורעים בסתר בשמיטה, וטוענים שהיבול צמח מעצמו.

איסור 'ספיחין' נוהג בכל צמח חד-שנתי, המיועד למאכל אדם, שהחל לגדול בשנת השמיטה. אבל אין איסור 'ספיחין' בצמחי בר, שכן רוב העולם אינו נוהג לזורעם. צמחים כאלה, גם אם גדלו בגינה פרטית, בלי זריעה – מותרים. אבל אם נזרעו שם, יש בהם איסור 'ספיחין'.

צמחים כמו זעתר, לואיזה, לענה, מליסה רפואית, נענע, צלף, קורנית מקורקפת (זעתר פרסי), ריחן (בזיליקום) – הם רב-שנתיים, ולכן אין בהם איסור 'ספיחין'. אך העולש, החלמית החורפית (חוביזה) ומקצת מיני המרווה הם חד-שנתיים.

לעניין קדושת שביעית: עשבי בר הראויים למאכל אדם או בהמה, אך בפועל אינם משמשים את רוב בני-האדם לשם כך, כגון סירפד, טופח, סלק בר, תרד בר – אין בהם קדושה.

ראוי לזכור שבעשבי בר שכיחה הימצאות חרקים, וקשה מאוד לנקותם. יש צמחי בר, כמו זעתר ומרווה, שאפשר להשתמש בהם על-ידי השרייתם במים או בשמן וסינון הנוזל במסננת צפופה. אפשר להכניס עשבים כאלה לתבשיל כשהם עטופים בבד קשור היטב, וכך טעמם ייספג בתבשיל, והעשבים עצמם לא ייאכלו.

מקורות: קטיף שביעית פי"א סי"א וי"ג. פי"ד ס"י. 'תולעת שני' ח"ג, ו'בדיקת המזון כהלכה' ח"א, בערכם.

  רציתי לשאול

עם הרב נח סוליש, משליחי חב"ד בנתניה

מאז פקד אסון את משפחתנו איבדתי את שמחת החיים שהייתה לי. איך מחזירים את השמחה?

את תשובתי אליך אני כותב לא כיועץ או מטפל, אלא מניסיון אישי. לפני שנתיים איבדתי את בתי האהובה חני, שהייתה בת 19. לצערי הרב אני יודע מה זה לעבור אסון נורא, ומה זה עושה לנו מבפנים.

אני זוכר את עצמי ברגע שקיבלתי את הבשורה, כשכל עולמי חרב עליי. היו לפניי שתי אפשרויות: לקרוס, או לנסות להתמודד הכי טוב שאני יכול. הבנתי שאם אפול, כל המשפחה שלי נופלת, ולכן עליי לקום ולהרים איתי את אשתי וילדיי.

אבל איך? איך אני יכול בכלל לקום? בשביל מה?

זה תלוי בי ובך. אנחנו יכולים לבחור במה להתמקד. בבת שאיבדתי, או בחמשת ילדיי הנפלאים שזכיתי שהביא לעולם ושנותרו לי. בשבילם אקום מהשבר! כן, אני יכול לבחור, על אף האסון, אם להתמקד במה שאיבדתי או במה שזכיתי ויש לי.

מגיע רגע של משבר. אין לי רצון לצאת מהמיטה בבוקר. ואז אני עוצר וחושב על משהו טוב שיש לי. למשל, ילד מסוים. ואני מחליט שאני קם עכשיו בשבילו! אני קם, ניגש אליו, מחבק אותו, והחיבוק הזה נותן לי כוח להמשיך הלאה, להמשיך בשבילו!

השמחה היא בחירה שלנו ולא תוצאה של מציאות כזאת או אחרת. עלינו לבחור בשמחה, בהפניית המבט לעבר הדברים הטובים שיש לנו, בהתבוננות בתפקידנו בחיים.

אכן, זה לא קל. זו עבודה שאנחנו צריכים לעשות יום-יום. יש גם רגעי שפל, שצריך להתנער ולקום מהם. אבל אנחנו חייבים להזרים בעורקינו את השמחה. זו הגישה הנכונה לחיים, וממנה אנחנו נבנים וצומחים.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)