חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:11 זריחה: 6:43 א' בחשון התשפ"ז, 12/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1832 - כל המדורים ברצף
ערב שבת קודש פרשת תצווה , י' באדר-ראשון ה'תשפ"ב, (11/02/2022)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1832 - כל המדורים ברצף
אל תפגעו בגרים
יש חדש
למה שמן עכשיו דווקא?
כתית למאור
כשעובדים מועילה הברכה
האור העתידי ובגדי הכהונה
האולטימטום של הגנרל
אבנים על יהודים – לא חדשות
צמחי אקווריום בשמיטה
רציתי לשאול

מס' 1832, ערב שבת-קודש פרשת תצוה, י' באדר-ראשון ה'תשפ"ב (11.02.2022)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

  עמדה שבועית

אל תפגעו בגרים

אם ייפרצו גדרי הגיור, נושאי תעודת הגיור ייתקלו בתהיות אם אכן הם יהודים באמת. ובכן, האם הועלנו להם או רימינו אותם?

הטוענים כי יש 'להקל' בהליך הגיור ולהפוך אותו לסיטוני, לכאורה רצונם לסייע למתגיירים, אבל למעשה הם גורמים להם עוול גדול. הם פשוט מרמים אותם ומנפיקים בעבורם תעודה שאינה שווה דבר.

משל למה הדבר דומה, למי שיטען שצריך 'להקל' על המבקשים להיות רופאים, ובמקום להוביל אותם בנתיב ייסורים של שבע שנות לימוד וכמה שנות התמחות, לתת להם תעודת רופא אחרי קורס של חודש. תהיה להם תעודה ביד, אבל כל שומר נפשו ירחק מ'רופאים' כאלה.

יהדות איננה ניירת

האמת היא שכל הדיון בסוגיית הגיור אינו עוסק באמת בשאלת הגיור. מאחורי המילים הגבוהות מסתתר מאבק על מעמדה של הרבנות. המבקשים לפרוץ את גדרי הגיור מתכוונים למעשה להחליש את כוחה של הרבנות.

הגיור הוא סוס טוב לרכוב עליו, מפני שחלקים גדולים בציבור אינם מבינים כלל את מורכבות הבעיה. בעבר, כשאדם ביקש להתגייר, היה ברור שהוא אכן רוצה להיות יהודי בכל מובן המילה. גם אז בית הדין היה מנסה לדחותו, ולהסביר לו שביכולתו להיות אדם טוב וחסיד אומות העולם, ואין לו שום צורך לקבל עליו עול תורה ומצוות. אם בכל-זאת עמד על רצונו להתגייר, היה בסיס להאמין שאכן האיש מבקש להצטרף לברית שבורא העולם כרת עם העם היהודי בהר סיני.

כיום המציאות שונה לחלוטין. רוב מבקשי הגיור אינם רוצים באמת להתגייר ולקבל עליהם את עול היהדות. הם רוצים את התעודה, את ההליך הפורמלי. הם צריכים את הנייר הזה כדי להתחתן עם יהודי/ה, או סתם כדי להרגיש נוח יותר בתוך החברה הישראלית.

מכאן הכעס על הדיינים שפתאום מנחיתים על מבקשי הגיור שמירת מצוות. וכי הם מעוניינים בכלל לשמור מצוות? הם רק רוצים להיקרא יהודים ולקבל תעודה, והרבנים סתם מקשים עליהם. אבל מה לעשות, היהדות איננה ניירת.

לתוך זה נכנס הבלבול הגדול בין זהות יהודית ובין אזרחות ישראלית. "הוא שירת בצה"ל!", אומרים לך. אבל מה הקשר? בצה"ל משרתים גם דרוזים, צ'רקסים ובדווים. וכי השירות בצבא אמור להפוך אותם ליהודים? אדם ששירת את המדינה אכן זכאי לזכויות אזרחיות, אבל יהדות איננה עניין אזרחי.

הולכים לקראתם

הרבנות הראשית מקילה מאוד על הגרים. יש הסבורים שהיא אפילו מקילה מדיי. ועדיין הגיור המאושר על-ידה מוּכר כרציני ואמיתי, והמתגיירים מתקבלים בכל קהילות ישראל כגרי צדק לכל דבר.

אם חלילה ייפרצו גדרי הגיור לכל רוח, תעודת הגיור הרשמית של המדינה תתקבל בפקפוק בקהילות יהודיות רבות. נושאי תעודה זו ייתקלו בתהיות אם אכן הם יהודים באמת. ובכן, האם הועלנו להם או רימינו אותם? לטובתם של הגרים, אל תיגעו בגיור!


אל תיגעו בגיור. כינוס החירום של רבני ישראל בשבוע שעבר (צילום: שלומי כהן)

  יש חדש

הנשמה של אדר

הופיע המגזין החודשי לקהל מקורבי בתי חב"ד בארץ: 'נשמה' לחודש אדר. במגזין כתבה על הרב מיכאל לסרי המעביר מסרים יהודיים באמצעות הומור, הדברים שנשא צביקה הדר בערב ההצדעה לשלוחי חב"ד, וסיפור מרתק על שף גר צדק, שעשה את הדרך אל היהדות מכפר ערבי. וכמובן מבחר טורים ומאמרים במגוון נושאים.

סדנת פערים

עמותת התקשרות מקיימת בכ"ב באדר-א (23.2) סדנה מיוחדת לזוגות שיש ביניהם פערים על רקע דתי, ולהורים שילדיהם שינו את דרכם. בסדנה ישתתפו מומחים ובעלי ניסיון בתחום. פרטים ורישום בטל' 0772172770 או באתר zoogit.org.il.

איך משיגים?

לכל הפונים בבקשות לשלוח לבית הכנסת שלהם את 'שיחת השבוע': מימון העלון בא מבתי חב"ד המשלמים את הוצאות העלות ומפיצים אותו בעריהם, ומיהודים טובים שמבקשים לזַכות בית כנסת כלשהו ומקבלים עליהם את המימון (הפרסומות מכסות מקצת העלות בלבד). זו ההזדמנות שלכם להיות שותפים ולקבל לביתכם את העלון בתשלום העלות בלבד.

  שלחן שבת

למה שמן עכשיו דווקא?

בפרשיות תרומה ותצווה מופיעים הציוויים הקשורים לעשיית המשכן וכליו ובגדי הכהונה. סדרי העבודה בו מפורטים בפרשיות התורה הבאות לאחריהן. לאור זאת מתבקשת שאלה על הציווי הפותח את פרשתנו: "וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד". מדוע הציווי הזה, על דרך ייצור השמן למנורה, הוזכר כבר עכשיו, בתוך ההוראות על בניית המשכן?

אנחנו רואים שבדברים אחרים אין התורה נוהגת כך. למשל, בפרשת תרומה קראנו על הציווי לבנות שולחן, שנועד להנחת לחם הפנים עליו: "וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד". אבל ממה מכינים את הלחם, מה משקלו של כל אחד, וכמה לחמים צריכים להיות – זאת התורה אינה מפרטת בעת הציווי על עשיית השולחן, אלא בספר ויקרא (אמור כד,ה): "וְלָקַחְתָּ סֹלֶת, וְאָפִיתָ אֹתָהּ שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה חַלּוֹת, שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים יִהְיֶה הַחַלָּה הָאֶחָת".

אין משמעות לסדר

כשיש שאלה המתעוררת אצל הלומד, רש"י דואג ליישבה ולהסבירה. אם רש"י אינו נזקק לכך, זה עצמו מוכיח שאין כאן שאלה בפשוטו של מקרא. ומכיוון שרש"י אינו מבאר את הטעם לציווי על השמן בפרשתנו דווקא, הרי שהתשובה מובנת ללומד מעצמה.

הלומד את התורה בפשוטו של מקרא יודע שציוויי התורה אינם חייבים להיות בסדר מסוים, אף שברמות לימוד אחרות יש משמעות לסדר הזה. למשל, התורה פותחת את הציוויים על המשכן וכליו במידותיו של הארון, והרמב"ן מבאר ש"הקדים הארון והכפורת כי הוא מוקדם במעלה"; אבל רש"י אינו מתייחס כלל לעניין זה, כי על-פי פשוטו של מקרא אין חשיבות לסדר הציוויים. ממילא אין צורך להסביר מדוע התורה מצווה כאן דווקא על ייצור השמן בעבור המנורה.

לחם מתקלקל, שמן לא

ובאשר לשאלה מדוע הציווי על השמן נאמר מייד ואילו הפרטים הנוגעים ללחם הפנים נאמרו מאוחר יותר – הדבר מובן בפשטות. בפרשיות תרומה ותצווה הקב"ה מצווה את בני ישראל להביא תרומות למשכן. בין הדברים שצריך לתרום הוא שמן לצורך הדלקת המנורה. וכך נאמר גם בתחילת פרשת תרומה: "שֶׁמֶן לַמָּאֹר". לכן צריך לפרט ולהסביר שיש להביא "שֶׁמֶן זַיִת זָךְ, כָּתִית לַמָּאוֹר".

אבל בשונה מהשמן, שאינו מתקלקל, אי-אפשר לצוות עכשיו על אפיית הלחם. שהרי הציווי על עשיית המשכן היה למחרת יום הכיפורים, ואילו הקמתו ותחילת העבודה בו היו בחודש ניסן. ממילא אין מקום לצוות עכשיו על עשיית הלחם, כי הלחם צריך להיות טרי ולא בן שישה חודשים. אבל השמן יכול להישמר עד המועד שבו ישתמשו בו למאור, ולכן התורה מצווה כבר עכשיו שיש להביא שמן מתאים להדלקת המנורה.

(תורת מנחם תשמ"ז, כרך ב, עמ' 585)

  מן המעיין

כתית למאור

ככתישת הזית

"ויקחו אליך שמו זית זך כתית למאור" (כז,כ). שמן מסמל דעת, "חכמת אדם תאיר פניו", ו"יוסיף דעת – יוסיף מכאוב" – מרירות. שמן מופק מהזית המר, ואם תכתוש את עצמך כשם שכותשים זיתים – יאיר השם יתברך את עיניך בתורה.

(תפארת שלמה)

הארה מן השמיים

'כתית', אחרי שהאדם כותת וכותש את יצרו הרע, כובש את תאוותיו והרגליו הרעים – יהיה 'למאור' – יקבל הארה מן השמיים.

(רבי משה-לייב מסאסוב)

כתישת הגלות

לא נאמר 'כתית להאיר', אלא 'כתית למאור'. לומר לך שעל-ידי הכתית מגיעים למאור עצמו. כך יש לראות את זמן הגלות, שבו כל אחד מישראל נשבר ונדכה – כאשר מתגברים על הקשיים ועוסקים בתורה, הרי על-ידי 'כתית' זה, מתגלה המאור של ''נר ה' נשמת אדם''.

(ספר השיחות תש"א)

לא למנחות

"כתית למאור ולא כתית למנחות" (רש"י). שבירת הלב היא מדריגה  גדולה בעבודת ה', כנאמר ''זבחי אלוהים רוח נשברה, לב נשבר ונדכה''. אבל אסור שהענווה ושבירת הלב יביאו לידי דיכאון, דכדוך ורפיון רוח. ה'כתית', כתיתת הלב ושבירתו, נועדה לשמש 'למאור' – להארת הדרך, להסברת פנים, 'ולא כתית למנחות' – לנחיתות הרוח ולדכדוך הנפש.

(עיטורי תורה)

לצער בעבור האמת

מותר לצער את האדם אם הכוונה היא להאיר לו בכך את דרך האמת. אבל 'לא למנחות', אם הכוונה להשפילו ולהביאו לידי נחיתות – הדבר אסור.

(רבי מנחם-מענדל מוורקה)

איפה להשקיע

כדי לזכות 'למאור', לאור התורה, צריכים להתכתת ולהתייגע; אבל 'למנחות', בעבור הנוחות האישית, אין צורך ב'כתית', ולא כדאי להשקיע עמל ויגיעה בעבור חיי שעה.

(חוט הזהב)

לימוד מתוך התבטלות

על-ידי 'כתית' – התבטלות וכתישה עצמית, מגיעים לבחינת 'מאור' שבתורה. לימוד התורה צריך להיות מתוך התבטלות, מתוך ידיעה והכרה שהאדם לומד את חוכמתו ורצונו יתברך. לא דיי שהוא לומד בהתמדה ושקידה, אלא שמסלק את עצמו לגמרי, שכל חפצו יהיה אך ורק בתורת ה' וחוכמתו יתברך, וישעבד שכלו לגמרי מכול וכול.

(אדמו"ר הזקן)

תהילים מתוך דמעות

כדי להיות בבחינת 'כתית' זקוקים ליגיעה רבה ועצומה, עם הרבה תהילים מתוך דמעות.

(לקוטי דיבורים)

  אמרת השבוע

כשעובדים מועילה הברכה

פעם אחת, בשבת פרשת תצווה, שאל רבי חיים מצאנז את אחד החסידים אם הוא זוכר שרבי שלום מקמינקה פנה אל יהודי פשוט ושאלו מדוע אינו נושא אישה, והאיש השיב: "למה לי לשאת אישה? אם בעבור בנים – אלך לצדיק ואקבל ברכה ויהיו לי בנים"...

והסביר רבי חיים מצאנז: "כוונתו של רבי שלום לא הייתה לשם שחוק, אלא הוא רצה להעביר מסר לחסידים – כשם שאדם אינו יכול להימנע מלשאת אישה ולקוות שיהיו לו בנים בזכות הצדיק, כך אם אינו עוסק בתורה ובעבודה לא תועיל לו הנסיעה לצדיק, אלא עליו לעבוד בעצמו, ואז יהיה כלי לקבל את השפע שנותן לו רבו".

  גאולהפדיה

האור העתידי ובגדי הכהונה

אוֹר. הקב"ה ציווה את בני ישראל להדליק את המנורה במשכן ובבית המקדש, והאור הזה קשור לגאולה. במדרש (תנחומא, תצווה ד) מובא שכאשר בני ישראל שמעו את הציווי הגיבו בתמיהה: "ריבונו של עולם, 'בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר', ואתה מצווה שנדליק לפניך נרות?!". השיב להם הקב"ה, שהאור לא נועד בעבורו אלא בעבורם, ובזכות האור הזה יזכו לאור הגאולה: "אמר הקב"ה לישראל, אם תדליקו לפניי נרות, אני מאיר לכם מן המאור הגדול לעתיד לבוא, שנאמר 'וְהָיָה לָךְ ה' לְאוֹר עוֹלָם וֵאלֹקַיִךְ לְתִפְאַרְתֵּךְ'" (ישעיה ס,יט).

עוד נאמר במדרש (שם ח) שהקב"ה אמר למשה רבנו: "אמור להם לישראל, בניי, בעולם הזה הייתם זקוקים לאור בית המקדש ומדליקים נרות בתוכו. אבל לעולם הבא, בזכות אותו הנר, אני מביא לכם מלך המשיח, שהוא משול כנר, שנאמר 'שָׁם אַצְמִיחַ קֶרֶן לְדָוִד, עָרַכְתִּי נֵר לִמְשִׁיחִי'" (תהילים קלב,ז). וכך מובא בעוד מקורות שבזמן הגאולה הקב"ה אומר לישראל: "אם אין אתם מאמינים, ראו באורי שזרח עליכם", ואז הוא מראה לעם ישראל 'אור' כלשהו – "באותה שעה מבהיק הקב"ה אורו של מלך המשיח ושל ישראל" (ילקוט שמעוני ישעיה, רמז תצט).

בִּגְדֵי כְּהֻנָּה. בתוך כל הציוויים על הקמת המשכן ציווה הקב"ה לעשות בגדי כהונה מיוחדים לכוהן הגדול ולכוהנים האחרים, העוסקים בעבודת הקודש. כאשר הוקם המשכן נצטווה משה רבנו להלביש את בגדי הכהונה לאהרון ולבניו. הגמרא (יומא ה,ב) דנה בשאלה כיצד נעשתה הלבשת הבגדים, והיא אומרת שגם לעתיד לבוא יבואו משה ואהרון וינחו אותנו כיצד לעשות זאת: "יבואו אהרון ובניו ומשה עימהם". בכך ניתנת תשובה לשאלה מי ידריך את הכוהנים כיצד לעבוד בבית המקדש השלישי, שייבנה במהרה בימינו, ומנין יימצאו בגדי כהונה לעבודת הכוהנים מייד עם בניינו.

כך מסביר זאת הרבי מליובאוויטש (התוועדויות תשמ"ז כרך ג עמ' 488): "תיכף ומיד כשיירד ויתגלה בית המקדש, שבו-ביום יחול החיוב של הקרבת הקרבנות, הדלקת המנורה וכיוצא בזה – יהיו משה ואהרון עימהם, והם יורו כיצד צריכים לעשות את כל פרטי הדברים".

על-פי זה מתורצת גם השאלה "מניין יהיו להם בגדי כהונה [שהרי העבודה בבית המקדש צריכה להיות בבגדי כהונה דווקא, ומכיוון שהעבודה אינה יכולה להיעשות בכוהן אחד, יש צורך בבגדי כהונה לכל הכוהנים שיעסקו בעבודה] – כי מכיוון שתחיית המתים היא באופן שעומדים בלבושיהם (כדברי הגמרא כתובות קיא,ב), יקומו אהרון ובניו עם בגדי הכהונה שלהם... שישנם כבר מן המוכן, כשם שבית המקדש עומד מוכן".

  מעשה שהיה

האולטימטום של הגנרל

"אני מטיל עליך את האשמה על היעלמות הטבעת", הבהיר באוזני בעל המלון היהודי. "עליך להשיבה בתוך עשרים וארבע שעות, שאם לא כן, תומת"

עיניו של הגנרל רשפו מזעם. הוא נופף בידו בכעס לעבר הרב יוסף-יהודה הלפרט וצעק: "עליך להשיב את הטבעת בתוך עשרים וארבע שעות".

זה היה בשלהי קיץ תקצ"ז (1837). רוחות מלחמה נשבו, וגדודי צבא נעו ברחובות הערים המרכזיות. גם לעיר מונקאץ' הגיע גדוד גדול, בראשות גנרל עתיר קרבות ומדליות. על התושבים הוטל לדאוג לאנשי הצבא למקומות לינה ומזון.

הרב יוסף-יהודה הלפרט היה חסיד בלב ובנפש של רבי צבי-אלימלך שפירא מדינוב, בעל 'בני יששכר'. נוסף על היותו תלמיד-חכם וחסיד גדול, היה גם גביר נכבד, ובבעלותו היו בית מלון ובית מזיגה.

הגנרל הורה לשכן בבית המלון שלו את מפקדי הגדודים. שאר החיילים שוכנו באוהלים שנפרסו בשדות שמחוץ לעיר. "שיהיה לכפרת עוונות", אמר הלפרט, על ההפסד הצפוי לו.

בליל שבת ישב הלפרט עם משפחתו לסעודת השבת, ופתאום נשמע קול המולה מכיוון המלון. התברר שהגנרל איבד טבעת יקרה, שקיבל לאות הוקרה מאת קיסר אוסטריה. נוסף על ערכה הכספי הגדול, הטבעת הייתה יקרה מאוד בעיניו.

הקצינים שבפיקודו נקראו לנטוש את המפות ותכניות המלחמה, ולהורות לחייליהם לחפש את הטבעת האבודה. כאשר החיפושים העלו חרס, הורה הגנרל לקרוא לבעל המלון.

"אני מטיל עליך את האשמה על היעלמות הטבעת", הבהיר באוזניו. "עליך להשיבה בתוך עשרים וארבע שעות, שאם לא כן, תומת".

הלפרט ניסה להסביר לגנרל כי לא הוא ולא מי מאנשיו היו במלון בשעה שאבדה הטבעת, אך כל הסבריו נדחו.

העיר נעשתה כמרקחה. הכול שחו בזעם ובכאב על האסון הנורא שניחת על ראשו של הלפרט. עסקני הקהילה חיפשו דרכים להשפיע על הגנרל שלא יאשים את הלפרט באשמה המופרכת, אך המאמצים לא נשאו פרי.

בשעה זו חש הלפרט כמה חסר לו רבו, ששהה בדינוב שבפולין. "אילו יכולתי לנסוע עכשיו אל רבי, היה מציל אותי מהצרה הזאת", הרהר בעצב.

לאחר שיצאה השבת ומועד האולטימטום התקרב לסיומו, הבין הלפרט שעליו לברוח מהעיר. הוא חמק לבית אחד מידידיו, לקח סוס משובח ויצא מהעיר אל תוך אפילת הלילה, בשאיפה לברוח רחוק ככל האפשר.

רכיבה מהירה הביאה אותו לעיר אונגוואר (אוז'הורוד). הוא התעניין היכן מתגורר הרב, ופנה לעבר ביתו. אם אין באפשרותו להגיע אל רבו שבדינוב, ייכנס לרב המקומי וישיח לפניו את צרתו.

אחוז בהלה נכנס אל חדרו של רבי מאיר איזנשטטר, מגדולי רבני הונגריה, שנודע בכינויו 'מהר"מ א"ש', שבאותה שעה עדיין ישב בסעודת 'מלווה מלכה'. הלפרט היה שרוי בסערת נפש, ומילים לא ברורות יצאו מפיו.

רבי מאיר הגיש לו כיסא ומזג לו משקה. לאחר שנרגע מעט, החל הלפרט לספר את הצרה הגדולה שהתרגשה עליו.

כשסיים את הסיפור קם רבי מאיר, נסער כולו. הוא ניגש אל ארון הספרים, נשען על אחד המדפים ושקע בהרהורים עמוקים. דממה השתררה בחדר. במשך כמחצית השעה לא הוציא הגה מפיו, ומדי פעם בפעם פסע בחדרו הלוך ושוב בדבקות, פניו להבים.

פתאום התנער משרעפיו ובפנים זורחות אמר להלפרט: "ר' יהודי, כבר נושעתם! קום וסע לביתך לשלום ובשמחה!".

הלפרט חשב כי הוא חולם בהקיץ. "מה עליי לעשות?", שאל במבוכה.

"מה זאת אומרת?", התפלא רבי מאיר. "אמרתי לך, שוב לביתך, ותתבשר בבשורה טובה ומשמחת".

הלפרט לא האמין למשמע אוזניו. "כיצד אוכל לשוב לביתי, כשאותו רשע זומם להורגני?!", הוסיף והקשה.

"נו, ר' יהודי", גער בו רבי מאיר, "אין זה הולם אתכם להרבות כל-כך בשאלות".

ליבו הלם בפראות כאשר התקרב לעירו, מונקאץ'. הוא שם את פעמיו אל ביתו, מביט בחשדנות ימינה ושמאלה, ופתאום הבחין באשתו עומדת ברחוב. כשהבחינה בו מרחוק סימנה בידיה שימהר לבוא.

התברר שפתאום נשמעה ירייה מאחד מחדרי המלון. כעבור זמן בא לביתם הגנרל בכבודו ובעצמו. הוא התנצל לפני האישה על שחשד בבעלה. הגנרל סיפר כי הטבעת נמצאה בידי שלישו הנאמן, וזה התאבד לאחר שהבין כי עומדים להסגירו.

"באיזו שעה אירע הדבר?", שאל הלפרט את זוגתו. הוא נדהם לשמוע כי הדבר קרה בדיוק כאשר רבי מאיר היה שעון על ארון הספרים, שקוע בשרעפיו.

עם שחר מיהר הלפרט לשוב לאונגוואר, להודות לצדיק על הישועה הפלאית. סיפור המעשה היכה הדים נרחבים בכל האזור. מאז נהג הלפרט לערוך בכל שנה סעודת הודיה מיוחדת ובה סיפר מחדש את הנס שאירע לו.

(על-פי 'תל תלפיות')

  חיים יהודיים

אבנים על יהודים – לא חדשות

תושבים ביהודה ושומרון מותקפים בטרור אבנים כמעט מדי יום, בלי תגובה הולמת. 'ועד הפעולה נגד זריקות אבנים' מנסה לשנות את המשוואה

בשבועות האחרונים אנחנו שומעים הרבה את צמד המילים 'אלימות המתנחלים'. זה קמפיין יזום של גורמים מסוימים בשיתוף עם אישים מסוימים בממשלה הנוכחית, שנועד להשחיר את פניהם של תושבי יהודה ושומרון, החלוצים שבזכותם יש לעם ישראל אחיזה ברכס השולט על מרכזי האוכלוסייה בישראל. האמת הפוכה לחלוטין. התושבים חווים אלימות קשה מצד ערבים, הרוגמים כלי רכב באבנים. אבל על זה כמובן לא מדברים. אין דיווחים, אין כותרות, אין פתיחת מהדורות.

המציאות הזאת נעשתה בלתי-נסבלת, והביאה להקמת 'ועד פעולה נגד זריקות אבנים'. דוד ורנר, מראשי ועד הפעולה ותושב מעלה לבונה, אומר כי תמיד היו פה ושם אירועים של יידוי אבנים, אבל "לפני שבעה חודשים לערך, עם הקמת הממשלה הנוכחית, האירועים היחידים נהפכו לגל של ממש, צונאמי יום-יומי".

אבנים על אישה ותינוק

השיחה עם ורנר (31) מפנה זרקור לחיי היום-יום של המתיישבים, המותקפים על-ידי טרור האבנים. הדרך ליישובו, מעלה לבונה, היא גם הדרך לעלי ולשילה. בעת האחרונה שני צמתים מרכזיים בדרך, בכניסות לכפרים לוּבַּאן וסינג'יל, היושבים על ציר שישים, נהפכו לזירות טרור כמעט בכל יום.

"טרור האבנים", מספר ורנר, "הופנה להסעות של ילדים בדרכם לבית הספר. אישה צעירה, שנסעה עם התינוק שלה, ספגה מטר אבנים. הורים שהיו בדרכם לחתונת בנם נרגמו באבנים. כל אירוע כזה הוא טראומטי. למשל, את אוטובוס הילדים תקפו חמישה רעולי פנים. הילדים נבהלו וחוו חרדות. האישה עברה חוויה מטלטלת. היא נפצעה בפניה מרסיסי השִמשה שהתנפצה. זה נורא".

חסימת הכניסה לכפר העוין

הגיע רגע שתושבי מעלה לבונה החליטו שזהו, אומרים דיי. "הרגשנו שפשוט אין דין ואין דיין", אומר ורנר. "החיים שלנו נעשו הפקר. הטריגר להחלטה לקום ולפעול היה תקיפת אוטובוס הילדים. כולנו, אנשים, נשים וטף, ירדנו לכפר לובאן, ופשוט חסמנו את הכניסה אליו. התיישבנו ולא זזנו".

פעולת המחאה חוללה תזוזה. "כוחות הצבא הבינו שזו לא סתם הפגנה. הם הפנימו שאין לנו שום כוונה לשבת בשילוב ידיים", מספר ורנר. "דרשנו מהקצינים להיפגש עם הפיקוד הבכיר, ורק אחרי שנקבעה פגישה סיימנו את המחאה. באותה פגישה השמענו קול ברור: בכל פעם שיהיה אירוע של זריקת אבנים, נרד לכפר להביע את מחאתנו. אנחנו בטוחים שאם הצבא ירצה – הטרור הזה ייגמר".

כובלים את ידי החיילים

לדברי ורנר, התחושה בקרב המתיישבים היא שמישהו כובל את ידי החיילים, והם אף שומעים זאת מגורמים ביטחוניים בשטח. המסר לחיילים הוא לדאוג שלא יופרו חיי השגרה של הערבים. העובדה שחיי היהודים נעשים קשים ומסוכנים אינה מטרידה את מקבלי ההחלטות. "לא נסכים לכך", מודיע ורנר. "הגיע הזמן לשנות דיסקט. הערבים צריכים להבין שברגע שהם פוגעים בשגרת חיינו – גם שגרת חייהם תיפגע".


כובלים את ידי החיילים. ורנר

בעקבות פעולות המחאה הוא חש בעת האחרונה מאמצים גדולים יותר של הצבא ללכוד את מיידי האבנים. "באחד המקרים הצבא סגר את בית הספר המקומי, עד שהמורים קיבלו עליהם אחריות שהתלמידים לא יזרקו אבנים. ועדיין ידי החיילים כבולות מביצוע טיפול שורש".

ועד הפעולה מבקש להפסיק את ההתייחסות הקלה ליידוי אבנים. "המטרה שלנו להעלות את התופעה המושתקת הזאת לראש סדר היום", הוא אומר. "רבים מנפגעי טרור אבנים אפילו אינם מתקשרים לדווח על כך לגורמי הביטחון. הם מיואשים. לא מאמינים שלמישהו אכפת בכלל. זה הזמן להוביל שינוי. אנחנו מאמינים שכאשר הפיגועים האלה יהיו יותר בתודעה, הגורמים הרלוונטיים ייאלצו לטפל בהם, ונראה את התוצאות הטובות בשטח".


אבנים על מכונית ובה אישה ותינוק

  פינת ההלכה ומנהג

צמחי אקווריום בשמיטה

שאלה: האם מותר לטפל בצמחי אקווריום בשנת השמיטה?

תשובה: בתורה נאמר (ויקרא כה,ב): "ושבתה הארץ שבת לה'", וכן (שם ד): "שדך לא תזרע". והסתפקו בתלמוד הירושלמי אם דיני שמיטה חלים על צמחים הגדלים בקרקע הבית, מכיוון שבית מקורה איננו בהגדרת 'שדה', אך עדיין קרקע הבית נחשבת 'ארץ'.

האחרונים נחלקו למעשה אם יש איסור מן התורה או מדרבנן לזרוע בתוך הבית, או שהזורע שם יש לו על מה לסמוך. ובפרט שייתכן שלא גזרו חכמים דיני שמיטה בעציץ שאינו נקוב, ובמיוחד בתוך בית.

כיוון שהאקווריום נמצא בתוך בית, והוא עצמו בבחינת כלי – יש לו דין של 'עציץ שאינו נקוב', המונח על מצע מנותק בתוך בית.

בדרך כלל אין מתירים שתילה במצב כזה אלא לחקלאים שפרנסתם תלויה בכך, ולא כשיש דרך להימנע מזה. אך כאן יש סיבה להקל, שבאקווריום הצמחים גדלים במים ולא באדמה (הם רק נאחזים בחצץ שבקרקעית), ובזה המצב קל יותר מבגידולים הידרופוניים.

לכן מותר לטפל כרגיל בצמחים האלה, ואף לנקות את האקווריום לגמרי, ולאחר מכן לשתול בו את הצמחים מחדש.

עדיף שלא לקנות צמחים חדשים בשנת השמיטה, כדי שלא לסייע למגדלים העוברים על דיני השמיטה, אלא אם כן יודעים שהצמחים באים מחוות גידול שומרת שמיטה.

מקורות: ירושלמי ערלה פ"א ה"ב. פאת השלחן סי' כ ס"ק נב. חזו"א סי' כב ס"ק א וסי' כו ס"ק ד. מנחת שלמה סי' מא אות ב. קטיף שביעית (מהדורת תשפ"ב) פי"ב, וש"נ. תודה לרב יהודה עמיחי, מכון התורה והארץ.

  רציתי לשאול

עם הרב אליהו שדמי, מנהל בית חב"ד רעננה

אני נוטה להתפרץ בכעס על דברים שאינם לרוחי. אחר-כך אני מצטער, אבל בפעם הבאה מתפרץ שוב. מה עושים?

ככלל, הכעס הוא מידה מגונה. ההוכחה היא מה שאתה עצמך כותב, שאחרי התפרצות כעס אתה מתבייש וחש מבוזה. אך בשעה שזה קורה, הכעס לכאורה משתלט עלינו בלי שליטה.

נדרשת כאן עבודה עצמית, שבסופו של התהליך תלמד אותך לשלוט על עצמך ולא להתפרץ בכעס. ראשית, עליך לשנן לעצמך שוב ושוב שאתה לא בעניין הזה של הכעס. זה לא מתאים, לא ראוי ואף סוחט כוחות.

דבר שני, עליך לזהות את הנקודה שבה ההתפרצות מתרחשת, וללמוד לעצור רגע לפני. כאילו נדלק לך בראש באותו רגע תמרור אזהרה, ואתה פשוט שותק. לא ממשיך את העימות. לא מגיב. לוקח צעד אחורה. לעולם לא תצטער על מילים שלא נאמרו כמו על מילים שנאמרות בסערת רגשות. אחרי שתירגע, תוכל לחשוב בצורה שקולה אם לדבר על מה שהיה, ואז גם התגובה תהיה מאופקת ונכונה יותר.

ראוי לזכור את מאמר חז"ל "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה". כשם שאנחנו יודעים להתרחק מעבודה זרה, כך עלינו לברוח כמפני אש מהכעס, ולראות בו דבר חמור ושלילי לחלוטין.

בהקשר זה אני נזכר בסיטואציה מטלטלת שהתרחשה אצלנו, בבית חב"ד ברעננה. עלה לתורה נער בעל צרכים מיוחדים, שהוריו התעקשו לעשות לו בר-מצווה כמו כולם. במהלך האירוע צעק הילד על אביו, גער בו וביזה אותו, והאב שתק ואף לא היה ניכר על פניו כעס כלשהו. אחרי התפילה הבעתי באוזני האב את התפעלותי מהאיפוק שהפגין, והוא אמר לי: "פעם הייתי כעסן גדול, והילד הזה חינך ומחנך אותי לאיפוק ולסבלנות". אמרתי בליבי: הלוואי שאגיע למדריגתו!


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)