חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:15 זריחה: 6:41 כ"ח בתשרי התשפ"ז, 9/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1778 - כל המדורים ברצף
ערב שבת קודש פרשת בשלח, ט"ז בשבט ה'תשפ"א, (29/01/2021)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1778 - כל המדורים ברצף
להשקיט את תופי המלחמה
יש חדש
על כתפיו של הקב"ה
המתקת המרירות
לא נפסיק לשיר
ביטחון גמור
ההבטחה קוימה
ההתגלות העתידית
לבנות גשר בים סוער
תכשיטים לגבר

 

מס' 1778, ערב שבת-קודש פרשת בשלח/שירה, ט"ז בשבט ה'תשפ"א (29.01.2021)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

להשקיט את תופי המלחמה

אולי אפשר להירגע מעט? להפסיק לראות בזולת אויב. לחדול מלהטעין כל הצעה וכל החלטה בכוונות זדון. להאמין באמת בכנותו

כל מי שעוסק בהנחלת ערכי יהדות לציבור הרחב נתקל בשלוש תגובות אפשריות. יש הנענים בשמחה ומודים על האכפתיות והמסירות. יש האומרים בנימוס 'לא, תודה'. ויש המתריסים: "למה אתם בכלל פונים אליי?! מה אתם מתערבים בחיים שלי?!".

קשה לנהל שיחה עם האחרונים, כי הם טעונים בכעס ובדעות קדומות. אתה אומר לו: "אני פונה אליך כי אכפת לי ממך. כי אני מאמין שערכי היהדות יעשירו את חייך ויעניקו משמעות עשירה ועמוקה יותר ליהדות שלך". והוא מטיח בך: "לא רוצה שתעשיר את חיי. החיים שלי טובים ועשירים גם בלעדיך, ואני לא רוצה לשמוע ממך שום דבר".

תמונת ראי

אותו דפוס תגובה קורה גם בכיוון השני. בא משרד הבריאות ומנסה לשכנע את הציבור לנקוט אמצעי זהירות, ריחוק חברתי, עטיית מסיכות, הימנעות מהתקהלויות. יש המבינים את חשיבות הדבר ונענים. אחרים מגיבים באדישות או בהתחמקות. ויש המתריסים: "מה אתם מתערבים בחיים שלנו".

הגורמים המוסמכים מנסים להסביר כי זה לטובת הציבור עצמו, למען הבריאות של האבא והאימא, הסבא והסבתא. האמצעים האלה נועדו לבלום את התפשטות המחלה, למנוע את קריסת המחלקות במרכזים הרפואיים. הדברים דברי טעם, הגיוניים, משכנעים. אבל מי שבא טעון מטיח בחזרה: "מוחל טובות. אל תדאגו לנו ואל תתערבו בחיים שלנו".

זה השיח שהתפתח אצלנו בעת האחרונה. הקיצונים משני הצדדים אינם נותנים אמון בכנות כוונותיהם של מי שפונים אליהם. הם משוכנעים שמגמותיהם מרושעות, זדוניות. הם בטוחים שכל רצונם להשתלט עליהם ולכפות עליהם אורחות חיים זרים להם.

אבל אולי אפשר להירגע מעט? להשקיט את תופי המלחמה. להפסיק לראות בזולת אויב. לחדול מלהטעין כל הצעה וכל החלטה בכוונות זדון. להאמין באמת בכנותו. מי שפונה אליך ומזמין אותך להניח תפילין, רוצה באמת שיהיה לך טוב, שתחוש קשר קרוב ומתוק עם בורא העולם. ומי שמבקש ממך לעטות מסיכה, רוצה באמת שאתה וסביבתך תהיו בריאים ומוּגנים.

להוריד את המפלס

כל מערכת הטיעונים הזורקת מייד את הטענה אל הצד השני היא ילדותית מעט. ילדים נוהגים להשיב: "ולמה הוא?". אדם בוגר לא קופץ מהגג בטענה שמישהו בצד השני עשה זאת. ואם פלוני נוהג בפראות זה נימוק שמצדיק נהיגה כזאת גם מצידי?

יש המסבירים את התנכרותם למסורת היהודית במעשים כאלה ואחרים של מי שנראים בעיניהם 'נציגי הדת'. אבל מה ההיגיון בזה? האם זו סיבה לגזול מעצמך את החיבור למורשת אבותיך? למנוע מילדיך את אוצרות הרוח של העם היהודי והאהבה למסורת הדורות?

ובאותה מידה, אם אנשים מזלזלים בהוראות ומתגודדים בחוף הים, בתל-אביב או בבלפור – האם זו סיבה שגם אני אזלזל? הלוא אני פוגע בעצמי, בחבריי, בבני משפחתי, בקהילתי. הזלזול שלי עלול לגרום להם לחלות, לסבול ואולי גרוע מכך.

בואו נאמין זה בזה, נקבל את האמת איש מרעהו, נוריד את מפלסי הזעם, ונשאף להיות עם מאוחד ומלוכד.


רבים נענים בשמחה ומודים על ההזמנה להניח תפילין. ברלה שיינר, תושב לוד, מצלם בכל שבוע את קהל 'לקוחותיו'

  יש חדש

יום השנה לרבנית

ביום חמישי הבא, כ"ב בשבט, יחול יום השנה השלושים ושלושה להסתלקות הרבנית חיה-מושקא שניאורסון, רעייתו של הרבי מליובאוויטש. נשי חב"ד ברחבי העולם מקיימות בסמיכות ליום הזה אירועים מיוחדים לנשים, במגבלות הבריאות, ומעלות על נס את דמותה של הרבנית, אצילות נפשה, צניעותה ומעשי החסד המיוחדים שלה.

כינוס השלוּחוֹת העולמי

בכל שנה נערך בניו-יורק בכ"ב בשבט הכינוס העולמי של השלוּחוֹת – נשות השלוחים מכל קצווי תבל. יותר מאלפיים שלוחות באות לכינוס ודנות בבעיות המיוחדות שעימן מתמודדת שליחת חב"ד – מחינוך הילדים במקומות נידחים ועד פעילות ציבורית בקרב נשים ובנות. השנה יועבר הכינוס באמצעים הדיגיטליים. ביום חמישי, כ"ב בשבט, תהיה העלייה על הציון וקריאת 'פדיון הנפש' הכללי, וביום ראשון ייערך אירוע  ההצדעה המסורתי.

פעילות ט"ו בשבט

בתי חב"ד מקיימים פעילות מיוחדת לרגל ט"ו בשבט, והזמינו מארזי שי מיוחדים, ובהם פירות ומסרים הקשורים לתוכנו של היום, להפצה בקרב הציבור.

  שלחן שבת

על כתפיו של הקב"ה

בסוף הפרשה מסופר על מלחמת עמלק בישראל: "וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם". רש"י שואל מדוע פרשה זו מופיעה בצמידות למריבת מי קדש, שבה בני ישראל התלוננו "הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן?", וממשיל משל: אדם הרכיב את בנו על כתפיו והלך עימו בדרך. הבן ראה חפץ, ביקש אותו מאביו והאב נענה. אחר-כך ביקש הבן עוד דבר וכך בשלישית, והאב מילא את בקשותיו. ואז פגשו אדם והבן שאלו: ראית את אבא? אמר לו אביו: "אינך יודע היכן אני? השליכו מעליו, ובא הכלב ונשכו".

מדוע רש"י נזקק למשל מפורט כל-כך כדי להסביר רעיון פשוט; הוא היה יכול לומר בפשטות שמלחמת עמלק באה כעונש על שבני ישראל התלוננו על הקב"ה?

התעוררות הספק

אלא שעל-ידי המשל רש"י מסביר את חומרת התנהגותם של בני ישראל. אפשר להבין את עצם התלונה על המחסור במים. אכן, הם ראו ניסים ונפלאות, אבל עכשיו הם חווים מצוקה וצמא. גם 'בן חמש למקרא', שבעבורו רש"י כתב את פירושו, יודע כי העובדה שאביו דאג לצרכיו פעם ופעמיים אינה מבטיחה שלא יתעורר ספק בליבו אם גם עכשיו האב דואג לצרכיו.

ויתרה מזו, מלחמת עמלק עלולה הייתה לחזק את הספק אם אכן הקב"ה שוכן בתוך בני ישראל ומגן עליהם. שהרי אם "יש ה' בקרבנו", איך קורה שבא עמלק ונלחם בישראל?

חוצפה ועונש

כדי להסביר זאת רש"י מביא את המשל. מצבם של בני ישראל באותה עת לא היה דומה לסתם בן שראוי כי יבטח באביו. הם זכו ליחס יוצא דופן מהקב"ה, בדוגמת בן שאביו נושא אותו על כתפיו ונענה לכל בקשה שלו. כאשר בן כזה שואל פתאום "ראית את אבא?" – זו חוצפה וכפיות טובה, שגורמת לאב להשליך את הבן מעליו.

הנשיאה על כפיים מתבטאת במן שהקב"ה הוריד לבני ישראל. הם ביקשו לחם, וכוונתם הייתה ללחם הרגיל, לחם מן הארץ, שאליו היו רגילים במצרים. הקב"ה היה יכול לתת להם לחם כזה, כשם שנתן להם בשר כפשוטו, בשר שליו, ולא בשר מן השמיים. אבל הקב"ה ביטא כלפיהם חיבה יתרה, ונתן להם 'לחם מן השמיים'. כמו-כן עטף אותם בענני כבוד, שהגנו עליהם. לכן התלונות שלהם דומות לבן שאביו נושאו על כתפיו והוא שואל "ראית את אבא?", והעונש היה מיידי – "השליכו מעליו, ובא הכלב ונשכו".

לבקש ולדרוש

המסר בעבורנו הוא, שהקב"ה נמצא עימנו תמיד ודואג לכל צרכינו, אבל הוא רוצה שנהיה כאותו בן שפונה אל אביו ומבקש ממנו: "אבא, טול חפץ זה ותן לי", שאז "הוא נותן לו".

ועל אחת כמה וכמה שעלינו לבקש את הצורך העיקרי ביותר – היציאה מן הגלות. בני ישראל צריכים לבקש מהקב"ה ולצעוק אל הקב"ה על התארכות הגלות – "עד מתי!", ואז הקב"ה ימלא את בקשתנו ויביא לנו את הגאולה האמיתית והשלמה.

(תורת מנחם תשמ"ז, כרך ב, עמ' 456)

  מן המעיין

המתקת המרירות

ייסורים באהבה

״ולא יכלו לשתות מים ממרה, כי מרים הם״ (שמות טו,כג). מרה רומזת לייסורים. שתיית המים ממרה עניינה קבלת הייסורים באהבה. הקב״ה רצה שבני ישראל יכירו שבכל הייסורים הבאים על האדם יש טוב וחסד נעלם, וכשלא הכירו בכך, הראה להם זאת על-ידי המתקת המים.

(אור התורה)

מרירות החרטה

"וילונו העם על משה לאמור מה נשתה" (שמות טו,כד). תלונה זו של בני ישראל לא עוררה רוגז, כי מייד קלטו את חטאם ונפשם הייתה מרה עליהם, ומן המרירות הזאת נמתקו המים.

(רבי חנוך מאלכסנדר)

עץ החיים ממתיק

״ויורהו ה׳ עץ״ (שמות טו,כה). השורש של המרירות והרע הוא עץ הדעת, שכלול ומעורב מטוב ורע. כדי להמתיק מרירות זו הורה ה׳ למשה עץ, היינו עץ החיים, שהוא נקי מכל רע, ועל-ידו אפשר להמתיק את המרירות שבאה מעץ הדעת.

(רבנו הזקן)

מר במר

״ויורהו ה׳ עץ וישלך אל המים וימתקו המים״ (שמות טו,כה). זה עץ של זית, ואין לך עץ מר יותר מן הזית. והקב״ה מרפא את המר במר.

(מכילתא)

נחמה לאדם

בשעה שרע לאדם, מראים לו שיש מי שמצבו רע ומר יותר, ובזה עצמו האדם מוצא נחמה.

(כתב סופר)

למעלה מהשכל

״שָׁם שָׂם לו חוק ומשפט״ (שמות טו,כה). דרך בלתי-נתפסת זו של המתקת המים בעץ מר, שהיא נגד השכל, השפיעה עליהם שיקבלו את החוקים והמשפטים, אף-על-פי שיש בהם מצוות שנראות בלתי-מובנות ונגד השכל.

(רבי לייבוש חריף)

משא ומתן באמונה

״אם שמוע תשמע לקול ה' אלוקיך והישר בעיניו תעשה״ (שמות טו,כו). "והישר בעיניו תעשה" – זה משא ומתן. מלמד שכל מי שנושא ונותן באמונה מעלים עליו כאילו קיים כל התורה.

(מכילתא)

טהרה מטומאת מת

״במרה ניתן לישראל מקצת פרשיות של תורה, שיתעסקו בהם... ופרה אדומה״ (רש״י). מה הקשר בין מרה לפרה אדומה? אלא שפרה אדומה באה לטהר טומאת מת. גם מרה, מרירות, מסמלת מוות, ככתוב (שמואל א, טו) ״אכן סר מר המוות״. המתקת מרירות זו כמוה כטהרת טומאת מת.

(אדמו״ר הזקן)

  אמרת השבוע

לא נפסיק לשיר

בגטו ורשה הועסקו יהודים חרדים במפעל לנגרות, שבו יכלו להימנע מעבודה בשבת. בתוכם היו גם אדמו"רים מפורסמים. בשבתות היו הללו וחסידיהם מתאספים, מתוך מסירות נפש, לתפילה בציבור.

פעם אחת הזדמן במחיצתם יהודי שרשם לעצמו יומן בגטו. הוא נכח בתפילת שבת והשתומם למראה החבורה המזמרת בתופת 'לכו נרננה' בשמחה ובהתעלות נפש. במיוחד הפליאו אותו איחולי ה'גוט שבת' (שבת שלום) בתום התפילה, כאילו היה זה בבית כנסת חסידי שליו.

האיש פנה אל אחד האדמו"רים בשאלה, בנוסח המדרש: "מעשי ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה?!". השיב לו הרבי: "הקב"ה רשאי שלא לשמוע אל השירה, אבל לנו אסור להפסיקהּ ולוּ לרגע!".

  פתגם חסידי

ביטחון גמור

"לאחר יציאת מצרים הקב"ה סיבב את מהלך בני ישראל בצורה כזאת שלא תעלה על דעתם שיש דרך של הצלה טבעית, כדי שיבטחו בו בביטחון גמור" (קדושת יום טוב)

  מעשה שהיה

ההבטחה קוימה

"גברת שניאורסון, אני מוכרח לומר לך – אני מתנצל לפנייך...".

את הדברים אמר הד"ר אלן ניומרק, רופא מומחה לרפואת כף הרגל, לרבנית חיה-מושקא שניאורסון, אשת הרבי מליובאוויטש.

זה היה הביקור השני שלו בביתה. הביקור הראשון החל בשיחת טלפון שבה הרבנית התקשרה אליו, התלוננה על כאבים עזים בכף הרגל והזמינה אותו לבוא לביקור בית. האישה הציגה עצמה "גברת שניאורסון מרחוב פרזידנט".

הוא הביע את הסכמתו, רשם את הכתובת שניתנה לו, ובא אל הבית ברחוב פרזידנט, ברובע ברוקלין בניו-יורק. הוא לא ידע שזו רעייתו של הרבי מליובאוויטש.

גבר אדיב הכניס אותו פנימה, ואישה מבוגרת קיבלה את פניו ואמרה: "שלום, אני גברת שניאורסון".

הד"ר ניומרק השיב בשלום, סיפר קצת על עצמו ועל שיטת טיפולו, שאל פרטים על ההיסטוריה הרפואית שלה, והחל בטיפול. בסיומו כיבדה אותו האישה בכוס תה ועוגה, והוא יצא לדרכו.

כעבור חודשיים נקרא שוב הד"ר ניומרק לבוא לאותה כתובת. עכשיו כבר ידע שהמטופלת שלו אינה אלא הרבנית חיה-מושקא שניאורסון.

הוא פנה אל הרבנית ואמר: "גברת שניאורסון, אני מתנצל לפנייך... אילו הייתי יודע שאַת רבנית מכובדת כל-כך הייתי חובש כיפה לראשי, אך לא ידעתי מי את. בדרך כלל אינני חובש כיפה".

הרבנית הגיבה באדיבות: "זה בסדר. כשאתה חובש כיפה, אתה עושה זאת בעבורך, לא בשבילי".

הד"ר ניומרק השיב: "בסדר, תודה. יום אחד, אולי".

הוא בא עוד כמה פעמים לטיפול, כשהוא מוקסם מהאישיות האצילית שפגש. במהלך הטיפולים סיפר לה קצת על עצמו ועל עבודתו, והרבנית הקשיבה קשב רב. פעם אחת פנתה אליו ואמרה: "אני יכולה לשאול אותך שאלה?".

"בהחלט", השיב הרופא.

"האם אתה נשוי?".

"לא", ענה הדוקטור.

"האם אתה יוצא לפגישות?".

"כן".

"אתה פוגש מועמדות נחמדות?".

"כן".

"האם צעירות יהודיות נחמדות בעיניך?".

"לא, אני לא יכול לסבול אותן...", השיב הרופא הצעיר, ותשובתו הבהירה היטב עד כמה היהדות נטולת משמעותית לגביו.

אבל הרבנית חייכה אליו ואמרה: "בסדר, אני מבינה. אולי יום אחד אתה תתחתן, אבל קח את הזמן שלך, קח את הזמן".

"בסדר", השיב הרופא לרבנית, ואז היא הוסיפה ואמרה: "אבל הבטח לי שתתחתן עם בחורה יהודייה טובה...".

הוא הביט ברבנית והגיב בפשטות: "ובכן, אם זה אמור לקרות, זה יקרה".

הרבנית הגיבה ואמרה: "אל דאגה. הכול יהיה בסדר, הכול יהיה בסדר". הם סיימו את הטיפול והוא יצא לדרכו.

השנים חלפו. הרופא רצה מאוד להתחתן ולהקים משפחה, אך לא הצליח למצוא אישה כלבבו. הניסיונות החוזרים ונשנים למצוא את בת-זוגו היו מתישים ומתסכלים בעבורו.

בחורף תשנ"ט (1999) עדיין היה ד"ר ניומרק בודד, על אף כל החיפושים והפגישות.  "זה כבר מטורף", אמר בליבו. הוא זכר את מי שהבטיחה לו שהכול יהיה בסדר, ואת חצי ההבטחה שנתן לה שיתחתן עם בחורה יהודייה.

הוא ידע שהרבנית הסתלקה אחת-עשרה שנים קודם, בשנת תשמ"ח (1988). הרופא החליט לגשת לקברה של הרבנית, בבית החיים מונטיפיורי שבשכונת קווינס, ולהתפלל במקום.

הוא עמד מול המצבה ואמר מעומק ליבו: "גברת שניאורסון, אני כבר חייב להתחתן. אני רוצה לסיים את מסכת החיפושים. הרי הבטחת לי שהכול יהיה בסדר...".

חודשיים לאחר מכן, בהיותו בן 44, פגש הד"ר ניומרק את מי שתהיה זוגתו ואם ארבעת ילדיו, שני בנים ושתי בנות. במשך הזמן התחזקה אמונתו וכיום הוא ומשפחתו שומרי תורה ומצוות בדרך החסידות.

באחת משיחותיו עם הרבנית, אמר לה: "גברת שניאורסון, נודע לי שמעולם לא היו לך ילדים. אני מרגיש נורא עם הידיעה הזאת. את אישה לבבית וטובה כל-כך. היית יכולה להיות אם למופת. אני מרגיש נורא שלא התברכת במשפחה".

הרבנית הביטה בו בתחילה מופתעת מעט, אבל כשהבינה שביטא את אשר הרגיש, ושכוונותיו היו טובות, הגיבה ואמרה: "כולם כאן הילדים שלי...".


(הד"ר אלן ניומרק סיפר את הדברים בריאיון לתכנית JEM)

  לומדים גאולה

ההתגלות העתידית

המדרש אומר (מכילתא שמות טו,א) כי השירה שעם ישראל שר אחרי נס קריעת ים סוף היא הראשונה בסדרה של עשר שירות, והעשירית תהיה בזמן הגאולה. חז"ל אף אומרים שבשירת הים נרמזה השירה העתידה, שכן נאמר "אז ישיר" – בלשון עתיד, רמז למשה רבנו, שיקום לתחייה בבוא הגאולה וישיר את השירה העשירית.

השירה העתידה תהיה שונה משירת מצרים, בכמה הבדלים. האחד: "כל השירות כולן קרואות בלשון נקבה", משום ש"התשועות שעברו היה אחריהם שעבוד". אבל "התשועה העתידה להיות אין אחריה שעבוד, לכך קרואה בלשון זכר", כפי שנאמר: "שירו לה' שיר חדש".

הבדל שני: "אמר להם הקב"ה לישראל: בעולם הזה אמרתם לפניי פעם אחת 'זה א-לי', אבל לעתיד לבוא אתם אומרים אותו דבר ב' פעמים, שנאמר 'ואמר ביום ההוא הנה אלוקינו זה קיווינו לו ויושיענו, זה ה' קיווינו לו נגילה ונשמחה בישועתו'" (שמות רבה, סוף פרשה כג).

נשיר פעמיים

את המילה 'זה' אפשר לומר רק על דבר גלוי, שניצב מול העיניים. כאשר בני ישראל אמרו "זה א-לי", אחרי קריעת ים סוף, פירוש הדבר שראו אז את הקב"ה כביכול והיו יכולים להראות באצבע ולומר: "זה א-לי". אבל בגאולה העתידה תהיה התגלות כפולה, ולכן נשיר אז פעמיים 'זה'.

ההתגלות האלוקית שעליה אמרו בני ישראל "זה א-לי" הייתה התגלות של ניסים. בשעת קריעת ים-סוף התגלה בעולם הזה כוחו האין-סופי של הקב"ה. דרגות אלוקיות עליונות ביותר נתגלו אז לעיני כול, עד ש"ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל", כמאמר חז"ל.

אבל בהתגלות אלוקית מסוג זה יש חיסרון מרכזי – זו התגלות שהעולם איננו בשל לקבלהּ. ההתגלות עצמה היא למעלה מכלי הקיבול של העולם, אלא שהקב"ה יצר מצב שיתגלו בעולם דרגות אלוקיות עליונות. לכן כשחולפת ועוברת אותה התגלות, העולם נשאר במצבו הנחות.

אך יש סוג שני של התגלות: גילוי האמת הפנימית של העולם הזה עצמו. המצב הרגיל של העולם, מה שמכונה טבע, מתגלה פתאום כפי שהוא לאמיתתו – כוח אלוקי. הקב"ה מגלה כי חוקי הטבע עצמם, ואף הגשמיות של העולם, הם בעצם אלוקות.

יתרונה של התגלות זו, שאין כאן דבר שמחוץ לגדרי העולם. להפך, זו האמת של העולם עצמו. העולם, לאחר שמתגלית האמת האלוקית שבו, שוב אינו יכול להסתיר, והכול רואים כי הקב"ה מנהיג את העולם וממלא את כל המציאות.

העולם עצמו מגלה אלוקות

ההתגלות הזאת, של סילוק כל ההסתרים, תהיה בגאולה העתידה. אז ייעלמו כל הדברים הגורמים לעולם הזה להסתיר את אור הקדושה. העולם עצמו יהיה 'כלי' לגילוי האמת שבו-עצמו – שכל-כולו אינו אלא אלוקות.

אלא שהתגלות זו תבוא לצד ההתגלות הראשונה – של גילוי הדרגות האלוקיות העליונות, וכך יהיה בגאולה שילוב של שתי ההתגלויות: זו שמלמעלה וזו שמלמטה. על כך נאמר: "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר". שני חלקי הפסוק מבטאים את שני ההיבטים של ההתגלות האלוקית שתהיה לעתיד לבוא:

"ונגלה כבוד ה'" – זה הגילוי מלמעלה, כאשר הדברים העליונים הנשגבים ביותר יתגלו וייראו; ועם זה יהיה "וראו כל בשר" – הבשר הגשמי עצמו, מצד תכונותיו הטבעיות, יראה את האלוקות. לכן בשירה שתיאמר לעתיד לבוא ייאמר פעמיים "זה" – כנגד שתי ההתגלויות האלוקיות שיתרחשו אז – גילוי האלוקות שמעל לעולם וגילוי האלוקות שבתוך העולם עצמו.

  חיים יהודיים

לבנות גשר בים סוער

כאשר חיים קליגר, איש מדיה ופרסום ותיק בציבור החרדי, דמיין את השקת ספרו החדש, 'איך למכור ארטיק לחרדים' – הוא לא חלם שהספר יופיע בשיאה של מתיחות שטרם הייתה כמותה בין המגזרים. השיח נעשה אלים, רווי שנאה וזעם, ובאווירה טעונה כזאת מי מוכן לשמוע על ספר שמטרתו היכרות וחיפוש מכנה משותף?

אבל במחשבה שנייה "דווקא בעת הזאת עולה הצורך החיוני בחשיבותה של תקשורת נכונה", אומר קליגר. "מה שאנחנו רואים לנגד עינינו הוא תוצאה של העדר תקשורת. הציבור הרחב אינו יודע להפריד בין פלגים קיצוניים לכלל הציבור החרדי, ומנגד הציבור החרדי מאבד אמון ברשויות, וגוברת בו התחושה שמתנכרים לערכיו. גם זו תוצאה של העדר תקשורת".

איפה הרוב הדומם

ספרו של קליגר, עוד מעט 50, תושב ביתר-עילית, מבקש להנגיש לציבור הכללי את מה שהוא מכנה 'השפה החרדית'. "תחילה אני עושה לקורא היכרות עם המגזר", הוא אומר. "מהלבוש ועד הכרת מגוון הקהילות ותתי-הקהילות, דרך קשת הכשרויות, עולם מוסדות החינוך, ענייני תעסוקה, ועד מקומה של האישה החרדית. החלק השני מביא כללי 'עשה' ו'אל תעשה' למפרסם, וזה בעצם ארגז כלים לשיווק נכון במגזר, על פני מעגל השנה היהודי".

קליגר מייעד את ספרו למפרסמים, אבל הוא ממליץ לכל אדם לקרוא אותו. "התקשורת מבליטה אירועים קיצוניים והתבטאויות חריגות. הרוב הדומם אינו בא לידי ביטוי. אני מזמין את הקוראים לחצות את הכביש מרמת-גן לבני-ברק. 'השפה החרדית' היא שפה ייחודית. אם רוצים להבין זה את זה, חייבים להכיר את השפה הזאת".

אווירה מורעלת

בימים האחרונים קליגר מקבל פניות רבות מידידיו בציבור הכללי. הללו מנסים להבין מה באמת קורה. "אני מסביר להם שההפרות בציבור החרדי דומות להפרות בכלל הציבור, אבל אותנו קל לתייג", הוא אומר בכאב. "קחו לדוגמה את הנוהג של התקשורת לצלם מדי שנה קומץ קיצוני המתהלך בכוונה בצפירה ביום הזיכרון לחללי צה"ל. מגזר שלם מוכפש למרות שהוא סולד ממעשיו של אותו קומץ ומתנער ממנו".

באמצעות ספרו (המשוּוק במרשתת בלבד) קליגר מבקש לעורר שיח מכבד, אבל הוא יודע שבאווירה מורעלת, כמו זו שמלבה 'הארץ', שמפרסם מאמר המכריז כי "החרדים מסוכנים לישראל יותר מהטילים של חיזבאללה ומהגרעין האיראני" – אין שום סיכוי לשיח כזה.

לבנות אמון

כאשר שר הבריאות אדלשטיין נכנס לתפקידו קליגר נפגש עימו וניסה לייעץ לו כיצד לפתח שיח בריא עם הציבור החרדי. "אמרתי לשר שהחרדים אמונים על הציווי 'ונשמרתם', והם יעשו הכול למען הבריאות, בתנאי שיהיה להם אמון במערכת. למרבה הצער נוצרו משקעים ששברו את האמון. הפתרון הוא לבנות מחדש את האמון, ולדבר עם הציבור ב'שפה החרדית'. לגרום לו לחוש כי צרכיו וערכיו מובנים למקבלי ההחלטות ומובאים בחשבון".


'השפה החרדית': חיים קליגר וספרו החדש

  פינת ההלכה ומנהג

תכשיטים לגבר

שאלה: האם מותר לגבר לענוד תכשיטים?

תשובה: ההלכה היא שבגדים או תכשיטים הניכרים לכול, במקום שרק נשים לובשות בגדים אלה או עונדות תכשיטים כאלה (אף שהלובש אותם ניכר בשאר בגדיו שהוא גבר) – אסור לגבר מן התורה ללובשם או לעונדם, משום איסור לא תעשה של "לא ילבש גבר שמלת אשה" (דברים כב,ה).

את 'מנהג המקום' לעניין זה קובעים גם הגויים שבמקום. לכן היו מקומות שבהם נהגו גברים לענוד תכשיטים, כמסופר בתנ"ך על בני ישראל ועל בני מדיין, ושם היה מותר גם ליהודים לנהוג כך.

הבעיה היא שכיום חלק נכבד מהאופנות האלה נקבע מתוך רצון מפורש של הגברים להיראות כנשים (ואז כנראה אין ערך לנְהָגים אלה כגורם מתיר), וקשה לברר זאת היטב, בפרט בעידן הכפר הגלובלי של ימינו, והאופנות המתחדשות ונופלות בו חדשים לבקרים.

על כן, מי שיש לו השפעה על אנשים כאלה אפשר להציע שישתדל למנוע את הנְהָגים האלה, הנובעים בבירור מהמניע האמור, ועל כל שאר האופנות הדומות להן – יסביר להם שלא רצוי כלל להיכנס לספק איסור דאורייתא.

וה' יהיה עימם להרבות ביתרון האור על החושך, עד שיזכו לצאת מעניינים אלה לגמרי.

מקורות: שמות לב,ג. ספר שופטים ח,כד ואילך. שו"ע יו"ד סי' קפא ס"ה, פרישה וחידושי רע"א, וט"ז ס"ק ו. וראה גם שו"ע או"ח סי' שא, ובשו"ע אדה"ז שם ס"ו. הרב לוי-יצחק הלפרין ז"ל.

  מושג ברגע

לחם משנה

בשבת ובחג מצווה להניח על השולחן שתי חלות או שני לחמים, והם נקראים "לֶחֶם מִשְׁנֶה". חז"ל תיקנו זאת על בסיס הפסוק שנאמר על המן שירד לבני ישראל במדבר: "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה".

יש להקפיד ששתי החלות יהיו שלמות. מכסים אותן במפה קודם הקידוש, ואחרי נטילת ידיים מצמידים אותן זו לזו, מברכים 'המוציא' ובוצעים אחת מהן (או את שתיהן, אם יש צורך).

אפשר כמובן להשתמש לצורך זה בכל סוג של לחם - פיתות, לחמניות, מצות וכדומה.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)