חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:15 זריחה: 6:41 כ"ח בתשרי התשפ"ז, 9/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע גיליון 1760 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת האזינו/שובה, ז' בתשרי ה'תשפ"א (25/09/20)

מדורים נוספים
שיחת השבוע גיליון 1760 - כל המדורים ברצף
בית הכנסת (במרחב) הפתוח
יש חדש
תקרית עם הכוהן הגדול
תשובה
צום ומילה
מקרב את הגאולה
כל נדרי במנזר
תשובת הצדיקים
גחלת התשובה בוערת
תפילת נעילה

מס' 1760, ערב שבת-קודש פרשת האזינו/שובה, ז' בתשרי ה'תשפ"א (25.09.2020)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

בית הכנסת (במרחב) הפתוח

בתפילות החצרות ישתתפו השנה המוני יהודים שזו להם הפעם הראשונה להצטרף לתפילות היום הקדוש, וכך יצמח דבר טוב מהמגבלות המעיקות

אנחנו מכירים תפילות של יום הכיפורים במתנ"סים, בקניונים, באוהלים, במקלטים, אבל השנה תתרחש בארצנו תופעה חדשה שכמותה ככל הנראה טרם נראתה – תפילות במרחב הפתוח. יהודים לבושי לבן, עטופים בטליתות צחורות, יעמדו בחצרות בניינים, בגנים ציבוריים, ברחבות מוצלות, ומשם תהדהד לכל הסביבה תפילת 'כל נדרי'.

אין ספק שיש הדר מיוחד באווירה של בית הכנסת, אבל ייתכן שיתברר כי יש יתרון גם לתפילות במרחב הפתוח. במחצית השנה האחרונה למדנו שיהודים רבים, שלא נהגו ללכת בשבתות ובחגים להתפלל בבית הכנסת, הרגישו נעים ונוח להצטרף למניין החצרות המקומי, ושם דווקא גילו את יופייה של התפילה.

התירוצים ייפלו

'בתי הכנסת הפתוחים', שקמו בשנים האחרונות, נועדו לתת מענה להמוני יהודים שלא הרגישו נוח לבוא לבית כנסת, שבו חששו להרגיש זרים. בבית הכנסת הרגיל יש מקומות שמורים למתפללים הקבועים, ולא תמיד נמצא מקום מתאים לאורחים. גם חוסר ההתמצאות בסדרי התפילה הוא גורם מרתיע. ואילו ב'בית הכנסת הפתוח' כולם שווים, וגם יש הדרכה והסבר על מהלך התפילה.

ועדיין יש רבים שגם ההליכה ל'בית הכנסת הפתוח' אינה חלק מעולמם. "אף פעם לא התפללתי", "אני לא דתי", "אני לא מתחבר" – אלה ודומיהם הנימוקים שתשמעו מהאנשים האלה. ולפעמים זה סתם ההרגל, ומי שהתרגל לבלות את יום הכיפורים בבית, מוסיף לעשות כן.

אבל כשהתפילה נערכת בחצר ביתו, ואליה מתקבצים שכניו ומכריו, נופלים כל התירוצים, וגם הוא בא ומצטרף. כאן טבעי בעבורו לבוא ולהיות חלק מהתפילה. אין ספק שבמניינים האלה ישתתפו המוני יהודים שזו להם הפעם הראשונה להצטרף לתפילות היום הקדוש, וכך יצמח דבר טוב מהמגבלות המעיקות.

התנדבות בשעת חירום

אבל המציאות הזאת מחייבת היערכות גדולה. השנה יהיה צורך בהרבה יותר חזנים, קוראים בתורה ותוקעים בשופר. אלה לא בהכרח יימצאו בכל מניין חצרות. זה הזמן להתנדב. כל מי שמסוגל למלא תפקידים אלה, גם אם אין הוא חזן דגול או קורא בתורה בתכלית השלמות – ראוי שיציע את עצמו למנייני חצרות הזקוקים לו.

במלחמת ששת הימים הופעל כלל – "כל זוג כנפיים טס". מטוסי פוגה, המשמשים להדרכה, הוסבו לשימוש קרבי וחומשו ברקטות, בפצצות ובמקלעים, והופעלו בתקיפת כוחות אויב. במצבי חירום אין בוררים, אלא משתמשים בכל האמצעים הקיימים. זה המצב בימים האלה.

יש לפרסם בכל עיר ויישוב כי מנייני חצרות הזקוקים לעזרה לצורך התפילות, יקבלו אותה. גם מי שיש לו מקום קבוע בבית כנסת, אבל הוא יכול לשמש חזן או קורא בתורה במניין הזקוק לו, ראוי שיתנדב לעשות זאת. אין ספק שתפילתו תעלה לפני היושב במרומים הרבה יותר מבכיסא הקבוע בבית הכנסת הממוזג.

זו הזדמנות מופלאה ליצור חיבור אמיתי בין כל חלקי העם, ולזכות לחתימה ולגמר חתימה טובה לשנה טובה ומתוקה – תהיה שנת פלאות אראנו.


ערכות מוכנות ממתינות למתפללים בבתי הכנסת הפתוחים

  יש חדש

בית הכנסת הפתוח

לקראת יום הכיפורים בתי חב"ד נערכים להכין אתרי תפילה רבים לציבור הרחב, כחלק ממפעל 'בית הכנסת הפתוח'. מוקדי התפילה יפעלו בבתי כנסת, מרכזים קהילתיים ואוהלים פתוחים, הכול לפי הנחיות משרד הבריאות. בנוסף יפעלו מנייני תפילה פתוחים לתפילות 'כל נדרי' ו'נעילה' בחצרות בניינים, כדי לאפשר לרבים למצוא מקום לתפילה ביום הקדוש. רשימת מוקדים ארצית באתר kipur.org.

ערכת כיפור

צעירי חב"ד הפיקו מאות אלפי חוברות ובהן תפילות 'כל נדרי' ו'נעילה', והן מחולקות להמוני העם שיהיו מסוגרים בבתיהם ביום הקדוש. החוברות ישמשו את מי שאין ברשותם מחזור תפילה והם מתפללים בבתיהם, וכן את מי שיבקשו להצטרף למנייני החצרות שלידם.

עזרה לחג

רבים תרמו בעבור המשפחות הנזקקות לקראת ראש השנה, אולם עדיין לפנינו חג הסוכות ושמחת תורה, ויש לדאוג שגם במשפחות הללו יהיה 'ושמחת בחגך'. בתי חב"ד מבקשים מהציבור לתרום בעין יפה, להבאת שמחת החג לכל בית בישראל.

  שלחן שבת

תקרית עם הכוהן הגדול

הגמרא (יומא עא,ב) מספרת על כוהן גדול שיצא מבית המקדש ביום הכיפורים והקהל ליווה אותו לביתו. בתוך כך ראו האנשים את החכמים שמעיה ואבטליון מתקרבים לעברם, עזבו את הכוהן הגדול והלכו לכבד את החכמים. כאשר באו שמעיה ואבטליון אל הכוהן הגדול, אמר להם: "יבואו בני העמים לשלום", ובכך רמז לעובדת היותם בני גרים. השיבו לו: "יבואו בני העמים לשלום, שעושים מעשה של אהרון (שהיה אוהב שלום ורודף שלום), ואל יבוא בן אהרון לשלום, שאינו עושה מעשה של אהרון (ומקניט את הגרים שלא כדין)".

התנהגותו של הכוהן הגדול דורשת הסבר. איך ייתכן שאדם במדריגתו, ובפרט לאחר צאתו בשלום מקודש הקודשים ביום הכיפורים, לאחר תפילתו בעד העם כולו, יגיב כך על מה שראה כפגיעה בכבודו?

עומק הדו-שיח

יתרה מזו, ידוע שכוהן גדול שלא היה כשר, לא יצא בשלום מקודש הקודשים. אם הכוהן הגדול יצא בשלום מהמקום המקודש ביותר, הדבר מעיד שעמד במדריגה עליונה. אם כן, איך ייתכן שיתרעם על הפגיעה בכבודו, ובפרט כשמדובר בשמעיה ואבטליון – נשיא ואב בית דין – שהכול חייבים לכבדם?

יש לראות את הדברים בעומק יותר. הכוהן הגדול עניינו תפילה, ובפרט אחרי יום הכיפורים, שבו מתפללים חמש תפילות. לדעתו, התפילה גדולה מן התורה. לעומתו, שמעיה ואבטליון עניינם תורה, ובעיניהם לימוד התורה חשוב מן התפילה. כאשר הכוהן הגדול ראה שהעם פונה אל החכמים, חרה לו שמחשיבים את לימוד התורה יותר מן התפילה.

תפילה ותורה

לכן אמר להם: "יבואו בני העמים": בעניין התורה שווים בני אברהם יצחק ויעקב לגרים, שכן במעמד הר סיני נכחו גם נשמות הגרים. ואולם את התפילה תיקנו האבות, ולכן מזכירים בה את זכות האבות. אם כן, התפילה שייכת במיוחד לבני אברהם יצחק ויעקב.

הכוהן הגדול ביקש לרמוז שהם מחשיבים את התורה יותר מן התפילה מפני היותם גרים, ואילו אצל בני אברהם יצחק ויעקב התפילה היא עיקר המעלה.

חיבור שתי העבודות

על כך השיבו לו: "יבואו בני הגרים לשלום, שעושים מעשה אהרון". כוונתם הייתה להדגיש את מעלת לימוד התורה, שאפילו אהרון, שעניינו 'שושבין הכלה', המרומם את בני ישראל ('כלה') אל הקב"ה ('חתן') על-ידי התפילה, היה ספוג בעניין השלום, שזה עניינה של התורה, שעליה נאמר "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".

והוסיפו ואמרו: "ולא יבוא בן אהרון לשלום". על אף מעלתה הגדולה של התפילה, שבכוחה מתעלות הנשמות עד עצמותו יתברך, אין דיי בעבודה בקו התפילה בלבד, בלי התכללות של התורה שעניינה שלום, ורק שילוב של השתיים יוצר עבודה שלמה.

(תורת מנחם, כרך נב, עמ' 352)

  מן המעיין

תשובה

לב שבור

״במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדין״ (ברכות לד). צדיק גמור, היינו מי שרואה את עצמו גמור ומושלם בדבריו ומעשיו. צדיק כזה הוא במדריגה נמוכה מזו של בעל תשובה, שליבו נשבר בקרבו.

(רבי בונם מפרשיסחה)

זמן התשובה

העולם נוהג לשוב בתשובה בימי הסליחות. אנשי מעשה מקדימים לשוב בחודש אלול. ואני אומר שיש להתחיל בתשובה מייד אחרי נעילה ביום הכיפורים.

(רבי ישראל מסלנט)

ההפסד נהפך לרווח

תשובה היא העסק הטוב ביותר, כי אחרי התשובה גם ההפסד נעשה רווח – העבירות נהפכות למצוות, ״זדונות נעשות לו כזכויות״.

(רבי יואל מנוברדוק)

בשעה קלה

לתשובה אין זמן מיוחד, אלא כל יום זמנה. ומכיוון שחז״ל אמרו (ראש השנה ב) שיום אחד בשנה חשוב שנה ומקצת היום ככולו, הרי בשעה קלה, שעה אחת קודם ליל יום הכיפורים, עוד יש זמן לעשות תשובה והיא עולה לכל השנה.

(שיח שרפי קודש)

עבודת היום עצמו

על הפסוק ״דרשו ה׳ בהימצאו, קראוהו בהיותו קרוב" אמרו חז"ל: "אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים״. והלוא בין ראש השנה ליום הכיפורים יש שבעה ימים בלבד, ולא עשרה? אלא שראש השנה ויום הכיפורים אמנם הם חלק מעשרת ימי תשובה, ועם זה הם נעלים מעבודת התשובה שבעשרה ימים אלו. בראש השנה וביום הכיפורים קיימת לצד עבודת התשובה גם עבודת היום מצד עצמו, שלמעלה מהתשובה.

(לקוטי שיחות)

אנחה של יהודי

כשיהודי נאנח או בוכה בראש השנה על שלא טוב לו בגשמיות, בבריאות או בפרנסה – זוהי תשובה עילאה.

(לקוטי דיבורים)

שני הבדלים

שני הבדלים בין הדין ומשפט של ראש השנה לדין ומשפט שאחרי מאה ועשרים שנה: ראש השנה הוא משפט הגוף, ואילו אחרי מאה ועשרים – משפט הנפש. ראש השנה – ידו של הקב״ה פשוטה לקבל שבים; אחרי מאה ועשרים – אי-אפשר לעשות תשובה.

(ספר המאמרים קונטרסים)

קבלת המלכות

עבודת התשובה של ראש השנה איננה בווידוי ובתיקון הפגמים, כי עניינו של ראש השנה הוא הכתרת המלך, וקודם שהאדם מקבל עליו את מלכותו של הקב"ה אין מקום לדבר על תיקון הפגמים בקיום מצוותיו. התיקון בא אחרי ראש השנה, בעשרת ימי תשובה.

(הרבי מליובאוויטש)

  אמרת השבוע

צום ומילה

רבי מאיר סולובייצ'יק סיפר כי יהודי שהרופא אסר עליו לצום ביום הכיפורים התקשה לקבל את ההוראה, ושיגר מכתב אל רב גדול בשאלה כיצד ינהג.

השיב לו הרב במכתב, שהגמרא (יומא פה,ב) לומדת את הדין שפיקוח נפש דוחה את כל המצוות – ממצוות מילה שדוחה את השבת. והלוא לא מצאנו שיהודי יצטער על שנאלץ למול את בנו בשבת, מכיוון שהוא יודע שההלכה היא שמילה דוחה את השבת.

וכך, סיים הרב, עליו לדעת שמצוות פיקוח נפש, במצבו הבריאותי, דוחה את המצווה של צום יום הכיפורים, ועליו לקיים מצווה זו באותה שמחה שבה אב מכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו ביום השבת.

  פתגם חסידי

מקרב את הגאולה

"על יום הכיפורים נאמר 'תשבתו שבתכם' – יום זה מסוגל לקרב את גאולת ישראל ולהחיש את 'יום שכולו שבת' – את 'שבתכם', יום גאולתכם" (ה'ישמח משה')

  מעשה שהיה

כל נדרי במנזר

הזעזוע בקהילת יהודי הלברשטאדט שבגרמניה היה גדול. ילד רך, בן למשפחה חשובה בעיר, נחטף והועבר למנזר המקומי. ההורים זעקו במר נפשם, עסקנים הפעילו לחצים גדולים, הקהילה כולה הביעה את מחאתה – אך נציגי הכמורה דחו על הסף את הדרישה וטענו שזה ילד נוצרי יתום.

האירוע התרחש בימיו של הרב צבי-בנימין אוירבך (מחבר הספר 'נחל אשכול'), רבה של קהילת הלברשטאדט. הוא התגייס למבצע השבת הילד ודחק בכל מי שהיו לו קשרים בקרב השלטונות לפעול בעניין. ועד פעולה נמרץ עשה ככל יכולתו, אך כל המאמצים עלו בתוהו.

להורים האומללים לא נותרה ברירה אלא לפנות אל בית המשפט, בתקווה לקבל סעד ממנו. ואולם גם הניסיון הזה הושב ריקם. אנשי המנזר שיקרו במצח נחושה כי הילד לא נחטף ואינו בנם הביולוגי של בני הזוג היהודים, אלא ילד נוצרי. בית המשפט אימץ את טענת הכנסייה ודחה את זעקות השבר של ההורים.

חודשים חלפו, שנה ועוד שנה, ועדיין הילד שבוי במנזר ומתחנך כנוצרי לכל דבר. הנזירים פינקו את הילד והעניקו לו כל מה שביקש, בניסיון להנעים עליו את השהייה בין כותלי המנזר ולהשכיח ממנו את הוריו ואת עברו. בשל גילו הצעיר החלו תמונות ילדותו להימחק אט-אט מזיכרונו, והוא האמין כי המנזר הוא מקומו הטבעי.

המשפחה לא אמרה נואש. במשך כל הזמן הזה לא חדלה מפעילותה להשבת הבן האובד. ההורים הפכו עולמות, שיגרו מכתבים ופניות לכל גורם אפשרי, התדפקו על דלתותיהם של פקידים בכירים, שפכו דמעות ונשאו תפילות כדי לשנות את רוע הגזירה.

יום אחד הצליחו להביא את העניין לדיון נוסף בבית המשפט, והפעם דן בעניין שופט ידידותי, שהיטה אוזן קשבת לדברי ההורים הכאובים.

"אני שומע את דבריכם ומתרשם מכנותם", אמר השופט, "ואני מסכים לפתוח מחדש את הנושא ולדון בסוגיה, אף שערכאה קודמת דחתה את תביעתכם". זיק של תקווה ניצת בעיני בני המשפחה. "ואולם", סייג השופט, "מי ערב לי שהצדק איתכם ולא עם אנשי הכנסייה? היש בידכם להוכיח את צדקתכם?!".

דממה השתררה בחדר. ההורים שקעו בהרהורים. אבל דווקא השופט העלה רעיון. "אני אורה לאפשר לכם להיכנס למנזר ולהיפגש עם הילד למשך כמה דקות. במהלך הביקור נבחן את התנהגותו של הילד כלפיכם. אם יפגין כלפיכם רגשות כלשהם – משמע בנכם הוא. אם לאו – לא יהיה מנוס מלקבוע סופית כי הילד אינו בנכם".

ההורים יצאו מבית המשפט ברגשות מעורבים. סוף-סוף חלה התקדמות בפרשה הכאובה, ואולם מי יודע עד כמה הצליחו אנשי הכנסייה למחוק בליבו של הילד את עקבות עברו היהודי? ודאי שטפו את מוחו בדברי בלע כלפי היהודים והלעיטו אותו באמונתם, עד שאינו חש קשר למשפחתו ולעמו.

לקראת מועד הביקור פנו ההורים אל הרב אוירבך, להיוועץ בו כיצד לנהוג בפגישה הרת הגורל הצפויה להם. הרב הרגיע את ההורים באומרו כי יעשו את שלהם והקב"ה יסייע בידם. דבריו הפיגו מעט את המתח הרב שמילא את ליבם. הרב הוסיף כי הוא עצמו יתלווה אליהם ויבוא למנזר.

ביום המיועד יצא הרב מביתו לבוש קיטל לבן, עטוף בטלית, ועל ראשו הכיפה הלבנה שנהג לחבוש ביום הכיפורים. זה היה יום חול רגיל, ואולם הרב נראה כמי שפוסע לתפילת 'כל נדרי' בבית הכנסת.

השלושה באו אל המנזר. הדלת נפתחה, ואל החדר הובא הילד האבוד. ליבם של ההורים החסיר פעימה. הילד נראה נוצרי גמור. בקושי זיהו את קלסתר פניו של בנם. הם התקשו לשמור על איפוק לנוכח המחזה הכאוב. לשונם נעתקה מפיהם. המילים שהתכוונו לומר חמקו מפיהם. לרשותם עמד זמן קצוב, והסיכוי האחרון להשיב את הבן החל אוזל כמו שעון חול.

מתוך חוסר האונים שאפף אותם תלו ההורים את מבטם ברב. הוא עמד במקומו, עיניו עצומות, ולפתע החל להשמיע את נעימת תפילת 'כל נדרי'.

קולו הסתלסל במנגינה המוכרת, והוא גבר והלך ככל שהתקדמה התפילה. "כל נדרי, ואסרי, ושבועי, וחרמי, וקונמי...". הרב משתפך בתפילה, והילד עומד בפינה ואינו פוצה פה. כשהרב הגיע למילים "דאנדרנא ודאשתבענא... מיום כיפורים זה", זלגה לפתע דמעה מעינו של הילד.

הרב הבחין בכך ועצר את התפילה. הוא פנה אל הילד ושאלו ברכוּת: "האם תרצה לבוא עימנו, לחזור אל משפחתך, אל עמך ואל אמונתך, או שאתה מעדיף להישאר כאן, במנזר הנוצרי?".

באותו רגע קרה דבר בלתי-צפוי. הילד ניתק ממקומו, רץ אל הוריו והתנפל עליהם בבכי סוער ונרגש. "הוציאו אותי מכאן!", ייבב בקול נרגש, "אינני רוצה להישאר כאן. אני רוצה ללכת לבית הכנסת! קחו אותי הביתה!".

(על-פי 'עלינו לשבח')

  לומדים גאולה

תשובת הצדיקים

משיח צדקנו יחזיר את הצדיקים בתשובה, כמאמר הזוהר (חלק ג, קנג,ב): "משיח אתא לאתבא צדיקיָא בתיובתא" [=המשיח בא להשיב את הצדיקים בתשובה]. לכאורה יש כאן סתירה פנימית – אם הם צדיקים, מדוע עליהם לעשות תשובה; ואם יש להם חטאים ועוונות, שעליהם יידרשו לשוב בתשובה, למה הם נקראים צדיקים?

ברור שאין הכוונה לומר כי הצדיקים יידרשו לשוב בתשובה על חטאים ועוונות. אם התורה קוראת להם צדיקים, פשיטא שהם אכן צדיקים גמורים, בלי חטא ועוון. החזרת הצדיקים בתשובה פירושה שבביאת המשיח יזכו גם הצדיקים במעלתם של בעלי תשובה, ובכך ישיגו את שתי השלמויות – השלמות של צדיקים והשלמות של בעלי תשובה.

יתרון כאן וכאן

לעבודת הצדיקים יתרון גדול וחשוב, ולכן יהודי נדרש להיות צדיק ולא לחטוא. זה יתרונה של הדרך הישרה. צדיק הוא מי שהולך בדרך ה' ואינו סוטה ממנה. יהודי שכל חייו קודש לה', לתורתו ולעבודתו. הוא מעולם לא זז מתחום הקדושה. באישיותו ובמעשיו הוא מגלם את רצון ה' – כך הקב"ה רוצה שיהודי יתנהג.

אך גם לבעל התשובה יתרון גדול ומיוחד, ולכן נאמר: "במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם". בעלי התשובה הופכים את החושך לאור. דווקא מפני שסרו מדרך הישר ופנו לדרכים עקלקלות, הרי בשובם לעבודת ה' הם מוכיחים שהאמת האלוקית פורצת גם מתוך החושך עצמו. ויתרון נוסף – בעלי התשובה, שהיו רחוקים מאור ה', צימאונם לדבוק בה' חזק ועצום הרבה יותר מצימאונם של הצדיקים. צימאון זה ממלא אותם אהבה עצומה לקב"ה, עד שמחמתה גם זדונותיהם בעבר נהפכים לזכויות.

צימאון מיוחד

איך הצדיקים יכולים לזכות במעלתם של בעלי התשובה, והלוא הם לא סרו מעולם מדרך הישר, וממילא אין בהם אותו צימאון עצום ואהבה עצומה לה', שיש לבעלי התשובה?

אלא שגם הצדיקים נדרשים לעורר בעצמם בחינה של תשובה. אין זו תשובה על חטאים, אלא תשובה במובן של התעלות למדריגות נעלות לאין ערוך. הצדיקים צריכים להגיע להכרה שכל עבודתם עד כה הייתה בדרגה נמוכה ביותר לעומת עוצם ההתקשרות והדבקות הנדרשות מול אין-סופיותו של האור האלוקי. כך יתעורר בהם צימאון עצום, בדוגמת צימאונם של בעלי התשובה.

אולם גם כשהצדיקים אכן עוסקים בעבודת התשובה, ומתעלים לתחושה של תשובה וצימאון לה', עדיין אין צימאונם ותשובתם מגיעים לדרגת התשובה של בעלי תשובה. בכל-זאת הללו היו בתוך הרע ממש, וממילא צימאונם ודבקותם גדולים לאין ערוך מהצימאון שצדיקים יכולים לעורר בנפשם על-ידי התבוננות ומחשבה בגדולת ה'.

זו תהיה פעולתו של המלך המשיח – הוא יעלה וירומם את הצדיקים למעלת בעלי תשובה ממש. המשיח יפקח את עיניהם לראות את הגילוי האלוקי העצום של תקופת הגאולה, והצדיקים יחושו אז כבעלי תשובה. כל עבודתם עד כה תיראה לפניהם כאין וכאפס מול עוצמת האמת האלוקית, והם יחושו צורך לעשות תשובה ממש, על שלא עבדו את ה' כראוי. אז יגיעו גם הצדיקים למעלת בעלי התשובה, ובכך יתחברו שתי השלמויות הללו (ראה ליקוטי תורה דברים צב,ב; שיר השירים נ,ב; ועוד).

  חיים יהודיים

גחלת התשובה בוערת

קולו צרוד מעט, תוצאות הדרשות הרבות בימי חודש אלול, אך הלהט הבוער לא נסדק. לפניו עוד חמש דרשות חיזוק וגם 'סליחות' ליליות עם תלמידיו, אבל הרב ראובן אלבז, ראש ישיבת 'אור החיים', לא נח לרגע ועובר במרץ בין עוד בית כנסת ועוד קהילה. שוחחנו עם הרב בשעת ערב, וחשבנו: אנשים בגילו, בשעה זו, כבר מתכננים את שנת הלילה, ואילו לפניו מרתון חיזוק ארוך.

הרב אלבז, חבר מועצת חכמי התורה הספרדית, נחשב מחלוצי עולם התשובה בארץ. דרשות החיזוק שלו מושכות קהל רב. הן משלבות עומק תורני עם מאור פנים, והרב אלבז מצליח לסחוף המונים ולהאהיב עליהם שם שמיים.

מהפכה לא-מציאותית

"התעוררות התשובה שמתרחשת כיום היא דבר שלא יכולנו לחלום עליו", אומר הרב. "בהתחלה, לפני יותר מחמישים שנה, המהפכה הזו נראתה לא-מציאותית. חוץ מהאדמו"ר מליובאוויטש, שעשה את המהפכות הגדולות בעולם, התחום הזה היה שומם. חצבנו בסלעים, בקענו הרים, בעבודה קשה ומתישה. עם הזמן ראינו שהלבבות נפתחים".

סוד הקירוב לדעתו פשוט מאוד: "לפתוח לפני יהודים את אור התורה. ראינו איך יהודים שנחשבו רחוקים ביותר נדלקו פתאום אחרי שהחלו לשמוע שיעורי תורה. רבים מהם נהפכו למנהיגים שהאירו בעצמם עוד נשמות. כיום הלבבות פתוחים הרבה יותר".

לא להתקוטט

ההתעוררות ליהדות הועמדה בעת האחרונה על הכוונת של מחוללי טרור ה'הדתה'. הרב אלבז אינו מתרגש. "זה לא חדש", הוא מזכיר. "כבר בתקופת המשכילים העיתונות ניהלה קרבות נגד האמונה, וגם לפני עשרות שנים היו מתקפות עזות בתקשורת על בעלי התשובה. ובכל-זאת העוצמה גוברת והולכת. גם מי שנסחפים אחרי דברי ההסתה, ברגע שיראו טיפת אור, ירוצו מייד לשמוע ולהתקרב. עבודת הקירוב צריכה להימשך בשקט, בנחת רוח, ואין מה להתקוטט עם מחרחרי המלחמות".

מכאיבה לו מאוד הבוּרוּת של בני הנוער, אבל לפעמים דווקא הכאב הזה מעורר להתקרבות, והוא נזכר בסיפור: "לפני כמה שנים, במעמד סליחות שבו השתתפו אלפים רבים, נכנס צעיר ושמע את כולם צועקים 'השם הוא האלוקים'. הוא שאל מישהו 'מה הם צועקים?' וחש כלימה שלא הכיר פסוק זה. בעקבות זאת החליט ללמוד תורה ונעשה תלמיד-חכם. כשיש בוּרוּת – יש חלל ריק שאפשר למלא בתוכן".

לשלב חסידות

לדעת הרב אלבז, בדורנו צריך לשלב בין דברי מוסר לאור החסידות. "האדמו"ר רבי דוד אבוחצירא משלב בתוך דברי המוסר מהדרשנים הקדומים רעיונות מגדולי החסידות. דבריו של החפץ חיים עם בעל התניא, רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב ועוד. חייבים את השילוב הזה. אין טעם טוב מזה!".

כמי שמבקר במקומות רבים בעולם נחשף הרב לפעילות שלוחי הרבי. "העבודה שלהם – אין למעלה ממנה", הוא אומר. "זו חובת השעה, לשלוח אנשים לכל פינה ולהקים מקומות של תורה. זה מציל את העם, שלא תשתכח תורה מישראל. עלינו לפעול בכוחות משותפים, ונזכה שהשם יזריח עלינו את אורו של משיח צדקנו".


"הלבבות פתוחים כיום". הרב אלבז

  פינת ההלכה ומנהג

תפילת נעילה

שאלה: מדוע נקראת התפילה האחרונה של יום הכיפורים בשם 'נעילה'?

תשובה: יש שתי משמעויות ל'נעילה'. האחת, נעילת שערי ההיכל במקדש, עם סיום עבודת היום. זמנה כשהשמש בראש האילנות, עד קודם צאת הכוכבים. המשמעות השנייה – זו התפילה האחרונה שמתפללים קודם נעילת שערי שמיים, בסוף היום הקדוש. בתורת החסידות מבואר, שב'נעילה' הקב"ה 'נועל' את עצמו לבדו עִם עַם ישראל.

הספרדים גורסים כדעה הראשונה, ומקפידים לסיים את התפילה מעט לפני השקיעה, כדי לברך ברכת כוהנים מבעוד יום. האשכנזים מסיימים אותה בלילה, ורובם אינם מברכים בה ברכת כוהנים.

האשכנזים מוסיפים בקדיש "לעילא ולעילא" בכל עשרת ימי תשובה, מפני שהקב"ה מתעלה אז לדון את כל העולם. מנהג חב"ד לומר כך בתפילת נעילה בלבד. הספרדים אינם מוסיפים זאת כלל.

בתפילות עשרת ימי תשובה מבקשים 'וכתבנו בספר החיים' וכדומה. בתפילת נעילה משנים זאת ל'וחתמנו', מכיוון שבסיום יום הכיפורים הקב"ה חותם את דינו של כל אחד לשנה טובה.

בסיום תפילת נעילה אומר החזן ואחריו הקהל: "שמע ישראל" (פעם אחת), וכל אדם יכוון אז שהוא מוכן למסור את נפשו על קידוש השם; "ברוך שם..." (האשכנזים וחב"ד שלוש פעמים, והספרדים פעם אחת); ושבע פעמים "ה' הוא האלוקים" (רמז לסילוק שכינה מהארץ לרקיע, עד לרקיע השביעי).

לאחר מכן אומר החזן קדיש בניגון שמח (מנהג חב"ד לשיר את 'מארש נפוליון'), ואחריו תוקעים תקיעה אחת למנהג האשכנזים וחב"ד, ולמנהג הספרדים – תשר"ת, תש"ת, תר"ת, ואחרי 'תתקבל' עוד תרועה גדולה. יש בזה סימן של ניצחון, ורמז לסילוק שכינה.

מקורות: רמב"ם הל' תעניות פ"ד הי"ח. טושו"ע סי' תרכד, נו"כ ושו"ע אדה"ז שם. ילקוט יוסף ח"ה עמ' 112. שערי המועדים, יו"כ סי' פה.

  מושג ברגע

הסליחה הראשונה

ביום הכיפורים הראשון בהיסטוריה, שאותו ציינו בני ישראל אחרי היציאה ממצרים, היו אבותינו שרויים בתפילה ובתענית על חטא העגל, שבו כשלו כמה חודשים קודם לכן.

ואז אירע דבר דרמטי: משה רבנו ירד מהר סיני, לאחר שעלה לשם בפעם השנייה למשך ארבעים ימים, וביום הזה הביא עימו את הלוחות השניים. משה גם בישר לעם כי התפילות נענו וכי הקדוש-ברוך-הוא אמר לו: "סָלַחְתִּי, כִּדְבָרֶךָ".

לכן נקבע היום הזה ליום של סליחה ומחילה בכל הדורות.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)