קהל רב גדש את האולם הגדול שבו התקיימה התוועדות חג הגאולה י"ט תשי"ח (1957). עיני כול היו ממוקדות בדמותו המאירה של הרבי מליובאוויטש, הישוב בראש השולחן.
החסידים ידעו כי מצפות להם שעות רבות של נביעה תורנית בלתי-פוסקת ממעיינו של הרבי, בכל מכמני התורה. מעת לעת הרבי עושה אתנחתה, ובעוד הציבור שר יחד ניגונים חסידיים, הוא משוחח קצרות עם אורחים שניגשים אליו ומסמן בניע ראש לחסידים שמניפים כוסית 'לחיים' לעברו.
איש מהנוכחים לא העלה על דעתו את הצפוי להתרחש במהלך הלילה. זה קרה אחרי כמה שיחות של דברי תורה וחסידות. פתאום, בצעד חריג, הרבי הכריז על מגבית בקהל לטובת הקמת שיכון חדש בכפר חב"ד.
ואם זה היה מפתיע, הרי שההמשך היה בלתי-רגיל לגמרי. הרבי הודיע כי יבחן בו במקום את התרומות שהחסידים יקבלו עליהם, ו"אם יהיה נראֶה בעיניי, שהנתינה מועטה מדיי, אסיר את מסווה הבושה ואצווה עליו להוסיף כפי שייראה בעיניי".
הרבי בירך את התורמים שכל אחד ואחד מהם יקבל את ברכת ה': "והריקותי לכם ברכה עד בלי דיי". עוד הוסיף ואמר, כי סכום התרומה שינקוב בעבור החסיד יביא לידי כך "שהקב"ה ייתן לו לכל הפחות ארבע פעמים ככה".
בתוך הקהל הנרגש ישב נפתלי דוליצקי, יהלומן מתל-אביב, שנהג לקנות יהלומים בבורסה של ניו-יורק. הוא הביא עמו סכום כסף גדול לקניית היהלומים בכרך הגדול.
כששמע את קריאת הרבי על המגבית החשובה, הצהיר על סכום נכבד, שעמד למעשה על כעשרים אחוזים מכספי ההשקעה שהביא עמו. הוא כתב את הסכום על פתק, והעביר אותו אל הרבי.
פתקי ההתחייבויות נערמו על שולחנו של הרבי, ורגע האמת הגיע. הרבי החל להקריא את סכומי התרומה, וחיווה את דעתו עליהם. דוליצקי עקב בעניין אחר תגובותיו של הרבי לסכומי התרומה, ועד מהרה הבין כי עולם המושגים שעליו הרבי מדבר גבוה מששיער. הרבי הכפיל ושילש את הסכומים שהתורמים התחייבו לתת.
בתוך ליבו הספיק נפתלי להתחרט על שלא הכפיל את הסכום. ודאי הרבי יבקש ממנו לעשות כן. אבל אז נעצרה נשימתו – הרבי הקריא את שמו והכריז: "תוּלֶע (נפתלי) דוליצקי, חמש פעמים ככה!".
ההלם ניכר על פני החסיד. הרבי מבקש ממנו לתרום את כל הכסף שייעד למסחרו. הוא יישאר בלי פרוטה בכיסו ולא יוכל לקנות סחורה כלל. כעבור רגע התעשת. דבקותו ברבי עלתה על כל קושי אישי. הוא קיבל בשמחה את ציוויו של הרבי, מתוך אמונה עמוקה שזה המעשה הנכון.
שנה חלפה. יום אחד פגש דוליצקי את הרב יחזקאל בסר, מראשי אגודת ישראל בארה"ב. השניים העלו זיכרונות מפגישתם הקודמת, בניו-יורק, באותו י"ט בכסלו. "לא תאמין מה קרה אחרי ההתוועדות של הרבי", פתח דוליצקי בהתלהבות, וסיפר:
"עליתי על האונייה לשוב לארץ. למעשה, במסלול נסיעתי כללתי שהייה של כמה ימים באירופה, למכירת הסחורה שתכננתי לקנות בארצות-הברית. מכיוון שלא קניתי דבר, לא הייתה לי סיבה לעצור באירופה, אבל כבר לא היה בידי לשנות את כרטיסי ההפלגה. ביום חמישי ירדתי מן האונייה בנמל לונדון. החלטתי לנסוע לאנטוורפן, שבה התגוררו יהלומנים ממכריי, לעשות עמם את השבת.
בבוקר יום שישי נכנסתי לבורסת היהלומים בעיר, מקווה לפגוש פנים מוּכרות, ופתאום ניגש אליי סוחר יהלומים ממכריי. 'דוליצקי, שלום עליכם! אני שמח לפגוש אותך. אני רוצה לעשות איתך עסקה ביהלומים גדולים'.
בירכתי אותו לשלום, אך הבהרתי כי אין עמי כסף ואין ביכולתי לעשות עסקים. האיש לא התרשם. 'לפחות בוא איתי לראות את היהלומים; הם מיוחדים במינם', קרא בהתלהבות. בחוסר חשק נעניתי לבקשתו, ואכן, התרשמתי מאיכות היהלומים, וגם מחירם היה משתלם. הבעתי באוזניו את התרשמותי בדבר כדאיות העסקה, וסברתי שבכך נסתיים העניין.
אך האיש לא התכוון לסגת מהצעתו. הוא הוסיף ללחוץ עליי להיות שותף עמו בקניית היהלומים. הסברתי לו שוב שאין ברשותי כרגע כסף להשקעה, ואינני יכול לקבל עליי התחייבות כספית כלשהי, אבל האיש לא הִרפה. משום מה נכנעתי להפצרותיו וחתמתי על חוזה, בלי להבין מדוע אני עושה זאת.
בשובי ארצה התפניתי לעכל את משמעות החוזה שעליו חתמתי ברגע של חולשה. מיהרתי לשלוח מכתב לשותף החדש, ובו בקשה לפרט את הסכום המדויק שעליי לשלם לו. בינתיים התחלתי להוגיע את מוחי במחשבות מנין לגייס כסף למימוש העסקה.
לתדהמתי קיבלתי בחזרה מברק קצר, ובו הודעה שאיני חייב דבר. כעבור כמה ימים הגיע מהאיש מכתב מפורט, ובו סיפר כי הצליח למכור את היהלומים במהירות רבה, הרוויח סכום נכבד, וישלח לי את חלקי. כשקראתי את הסכום נעתקה נשימתי: זה היה בדיוק פי ארבעה מתרומתי בי"ט בכסלו. ברכת הרבי התגשמה במלואה!". | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:49
זריחה: 5:44
