ספר טהרה, הלכות מטמאי משכב ומושב, פרק ז-ט.

הלכות מטמאי משכב ומושב פרק ז

א. הזב מטמא את המשכב והמושב והמרכב בחמש דרכים: עומד, יושב, שוכב, נתלה, ונשען, כיצד כלי העשוי למשכב או למושב או למרכב אפילו היה תחת האבן אם עמד אחד ממטמאי משכב על האבן או ישב עליה או שכב או נשען עליה או נתלה בה הואיל ונתנשא על הכלי הזה מ"מ נטמא ונעשה אב טומאה, וכל אחד מה' דרכים אלו הוא הנקרא מדרס בכל מקום.

ב. וכן המשכב והמרכב מטמאין את האדם בז' דרכים, בחמשה דרכים אלו שמנינו, ובמגע ובמשא, כיצד משכב או מרכב שדרס עליו הזב ונטמא במדרסו, הנוגע בו או הנושאו טמא, וכן היושב עליו או העומד או השוכב או הנתלה או הנשען אע"פ שהיתה אבן מבדלת בין הטהור ובין המדרס הרי זה נטמא שנאמר והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב מפי השמועה למדו שמקום שהזב יושב ומטמא אם ישב שם הטהור נטמא, מה הזב מטמא מרכב ומושב שתחת האבן אף הטהור מתטמא מן המשכב או המרכב שהוא מתחת האבן אע"פ שאין הזב שם על המשכב ואדם זה שהוא למעלה מן המדרס מטמא בגדים כל זמן שלא פירש ממטמאיו כמו שביארנו.

ג. אין הזב מטמא את המשכב עד שינשא רובו על המשכב או על המושב או על המרכב, וכן הטהור שדרס על מדרס הזב אינו מתטמא מחמת המדרס עד שינשא רובו עליו, אבל אם נישא מיעוטו הואיל ולא נגע הרי זה טהור, כיצד מקצת טמא על המשכב ומקצת הטהור על אותו משכב המשכב טהור והטהור שנשא מקצתו עליו טהורין, הטמא שנשא רובו על מקצת המשכב או המרכב נטמא המשכב כולו או המרכב כולו, וכן הטהור שנשא רובו על מקצת המדרס נטמא ואף ע"פ שלא נשא אלא מקצת המושב.

ד. זב שהיה מוטל על חמשה ספסלין שהן מונחין לאורכן טמאים שהרי נישא רובו על כל אחד מהן, היו מונחין לרוחבן טהורין שהרי לא נישא רובו על כל אחד מהן, ואם ישן עליהם בין כך ובין כך טמאים שמא נתהפך עליהם ונמצא רובו על כל אחד, היה מוטל על ששה כלים העשויים למשכב, שתי ידיו על שנים, ושני רגליו על שנים, וראשו על אחד, וגופו על אחד, אין טמא משום משכב אלא זה שתחת גופו שהרי נישא רובו עליו, עמד על שני משכבות רגלו אחת על אחד ורגלו שניה על השני שניהן טמאין.

ה. היה יושב על גבי המטה וד' משכבות תחת ארבע רגלי המטה כולן טמאות מפני שאינה יכולה לעמוד על שלש.

ו. היה רוכב על גבי בהמה וד' משכבות תחת ארבע רגליה כולן טהורות, מפני שהבהמה יכולה לעמוד על שלש ונמצאת הרביעית מסייע ומסייע אין בו ממש, והואיל וכל אחת ראויה להיות מסייע ואין אנו יודעים אי זו יד ואי זו רגל היא שלא היתה נשענת עליה הרי לא הוחזקה טומאה באחת מהן ולפיכך כולן טהורות, לפיכך אם היה משכב אחד תחת שתי ידי הבהמה או תחת שתי רגליה או תחת ידה ורגלה הרי זה טמא שהרי ודאי נישא הזב על משכב זה, שאין הבהמה יכולה לעמוד על שתים.

ז. ישב הטמא על קורת בית הבד כל הכלים שבעקל טמאים, שהרי הם רצוצים תחת הקורה, אבל אם ישב על מכבש של כובס הרי הכלים שתחת לוח המכבש טהורים, מפני שהוא רפוי ונמצאת משענת המכבש על רגליו לא על הכלים שתחתיו, שאם ירצה אדם להכניס סכין וכיוצא בה בין הכלים שתחת המכבש ובין המכבש מכניס אע"פ שהוא קשור.

ח. זב שדרס על כלי שלא נעשה למשכב או למושב או למרכב אף ע"פ שהוא ראוי למשכב הואיל ולא נגע בו הרי זה טהור, שהרי אומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו בכלי זה, כיצד כפה סאה וישב עליה כפה עריבה וישב עליה או שישב על פרוכת או על קלע של ספינה וכיוצא בהן, הרי אלו טהורים, שנאמר אשר ישב עליו המיוחד לישיבה לא שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו, מפני שכלי זה לא נעשה לישיבה, היה הכלי משמש לישיבה עם מלאכתו שעושה לה הרי זה מתטמא במדרס, כגון הרדיד, והחלוק, והטלית, והתורמל, והחמת, אע"פ שכל אחד מהן לא נעשה מתחילה למשכב הרי הוא משמש את המשכב עם מלאכתו וכן כל כיוצא באלו, ובהלכות כלים אבאר כל הכלים המיטמאין במדרס וכלים שאין מיטמאין במדרס, ואי זה כלי ראוי לישיבה, ואי זה ראוי לשכיבה, ואי זה ראוי לרכיבה.

פרק ח

א. כבר ביארנו בתחלת ספר זה שאם הסיט האדם את הטומאה שהיא מטמאה במשא נטמא משום נושא אבל אם הסיטה הטומאה את האדם לא נטמא.

ב. אין בכל אבות הטומאות כולן טומאה שאם תסיט את האדם הטהור או את הכלי הטהור תטמא אותן אלא הזב או חביריו בלבד, וזו היא הטומאה היתירה בזב שלא מצינו כמותה בכל התורה שאם הסיט את הטהורין טמאין, כיצד היתה קורה מוטלת על ראש הגדר ואדם טהור או כלים אפילו כלי חרס על קצתה והניד הזב את הקצה השני הואיל ונתנדנדו מחמת הזב ה"ז כמי שנגע בהן וטמאין ונעשו ראשון לטומאה דין תורה, ואין צ"ל שאם נשא הזב את האדם או את הכלים שטמאן, ואחד זב וזבה נדה ויולדת בכל הדברים האלו, הנה למדת שהאדם הטהור שהסיט את הזב נטמא משום נושא זב, והזב שהסיט את הטהור בין אדם בין כלים אפילו כלי חרס טמאין, מפני שהנדת הזב לאחרים כאילו נגע בהן.

ג. חומר בהיסט הזב ממגעו שאם נגע בכלי חרס המוקף צמיד פתיל טהור ואם הסיטו טימאהו, וכן כלי חרס שהוא נבוב ככדור ועדיין לא נעשה לו פה כמו אלפסין אירניות אם הסיטן הזב טמאים ואע"פ שהן טהורין באהל המת שהרי הן ככלי חרס המוקף צמיד פתיל שפתחו סתום, וכן מחט שהיתה בלועה בתוך העץ וטבעת הבלועה בתוך הלבינה והסיט הזב את העץ או הלבינה נטמאו הכלים הבלועים שבתוכן וכן כל כיוצא בזה.

ד. זב שהכניס ידו או רגלו לאויר כלי חרס הואיל ולא נגע בו מתוכו ולא הנידו הרי זה טהור שאין הנדה וכיוצא בה מטמאין לאיברים.

ה. זב שהיה קנה אחוז בתוך קומטו והסיט והוציא בקצה הקנה אדם או כלי הרי הן טהורין שנאמר וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים מפי השמועה למדו שהכתוב הזה מדבר בהיסט הזב והוציאו בלשון נגיעה לומר מה נגיעה בידיו והדומה לידיו משאר גופו הגלוי אצל הנגיעה אף היסטו עד שיסיט בגלוי שבגופו לא שיסיט בבית הסתרים, היה הקנה בקומטו של טהור והסיט בו את הזב טמא שהמסיט את הטומאה כנושא אותה וכשם שהנושא בבית הסתרים טמא כמו שביארנו בתחלת ספר זה כך המסיט בבית הסתרים טמא.

ו. הזב בכף מאזנים וכלי העשוי למשכב או למרכב בכף שניה כנגדו, כרע הזב הרי הן ככלים שנגע בהן שהרי הסיטן, כרעו הן טמאין משום משכב ונעשו אב שהרי נשאו הזב וכאילו עמד עליהן, היה בכף שניה שאר הכלים או אוכלין ומשקין או אדם בין שכרעו הן בין שכרע הזב כולן ראשון לטומאה.

ז. הזב והטהור שישבו על הספסל או על הנסר בזמן שהן מחגירין, או שעלו באילן שכחו רע והוא האילן שאין בעובי עיקרו כדי לחוק רובע הקב, או שעלו בסוכה שכחה רע והוא שנחבא בה ודוחק אותה תזוז בו, או שעלו בסולם מצרי שאינו קבוע במסמר, או שעלו על הכבש ועל הקורה ועל הדלת בזמן שאינן מחוברין בטיט הרי זה טמא מפני שהן מתנדנדין בהן וכאילו הסיט הזב את הטהור שעמו, אבל אם ישבו בספינה גדולה שאינה יכולה להסיט באדם, או על הנסר או על הספסל בזמן שאינם מחגירין, או שעלו באילן ובסוכה שכחן יפה, או בסולם מצרי הקבוע במסמר, או בכבש ובקורה ובדלת שמחוברים בטיט אפילו עלו מצד אחד הרי זה טהור.

ח. זב וטהור שהיו שניהם כאחד מגיפין את הדלת או פותחין הרי זה טהור, היה אחד מגיף ואחד פותח נטמא, העלו זה את זה מן הבור אם הטמא העלה את הטהור טמאהו מפני שהסיטו, ואם הטהור העלה את הטמא נטמא במשאו כמו שביארנו.

ט. זב וטהור שהיו מפשילין בחבלים אם היה זה מושך אילך וזה מושך אילך נטמא, היו אורגין בין בעומדין בין ביושבין או טוחנין או פורקין מן החמור או טוענין, בזמן שמשאן כבד הרי זה טמא ואם היה משוי קל טהור.

י. טהור שהיה מכה את הזב הרי זה טהור, וזב שהכה את הטהור טמאהו, שאם ימשך הטהור והרי הטמא נופל ונמצא כאילו נשען עליו ולפיכך אף בגדי הטהור טמאין.

יא. זב שנישא מקצתו על הטהור או טהור שנישא מקצתו על הזב נטמא, כיצד אצבעו של זב שהניחה למעלה מן הטהור או הטהור שהניח אצבעו למעלה מן הזב אע"פ שיש ביניהן אבן או קורה וכיוצא בהם הרי זה טמא, וכן חבורי הזב שנישאו על הטהור או חבורי טהור שנישאו על הזב הרי זה טמא, וכאילו נשא כל אחד מהם עצמו של חבירו, ואלו הם החיבורים: השינים הציפורנים והשיער שלהן, ויראה לי שטומאה זו מדבריהם.

פרק ט

א. דבר שהיה מחובר בארץ או מסומר במסמרים, אם היה כחו יפה וחזק והקיש עליו הזב ובעת שהקיש הניד כלי או אוכלין ומשקין מכח הכאתו או שהפילן הרי אלו טהורים, ואם לא היה כחו יפה וחזק אלא מתנדנד והקיש עליו הזב והפיל או הניד בכח הכאתו כלים או אוכלים ומשקין הרי אלו טמאין, וכאילו הסיטן שהרי מכחו נפלו, זה הכלל כל שנפל מכח היסטו טמא מכח הרעדה טהור, כיצד הקיש על אילן או סוכה שכחן רע, או על סולם מצרי שאינו קבוע במסמר, או על קורה ודלת וכבש שאינם מחוברים בטיט, או שהקיש על הנגר על המנעול והמשוט, ובשעה שהקיש הפיל אוכלין ומשקין או כלים אפילו הנידן ולא נפלו הרי אלו טמאים, אבל אם הקיש על אילן או על סוכה שכחן יפה, או על סולם מסומר, או על כבש או על דלת או קורה המחוברין בטיט, או על המריש, או על התנור, ובשעה שהקיש הניד כלים או אוכלין ומשקין, אפילו הפילן הרי אלו טהורין וכן כל כיוצא באלו.

ב. תנור שהיתה הפת דבוקה בו והקיש על התנור ונפל ככר אפילו היה תרומה הרי זה טהור, ואם היה חרס מן התנור מדובק בככר שנפל אפילו היה חולין הרי זה טמא.

ג. אין המשכב או המרכב מטמא כלים או אוכלין ומשקין אלא במגע בלבד, אבל אם היו כלים או אוכלים ומשקין למעלה מן המדרס או שהיה המדרס למעלה מהן אפילו לא הפסיק ביניהם אלא נייר הואיל ולא נגע בהן הרי אלו טהורין, וכן אם הסיט המשכב את הכלים או את האוכלים והמשקין הרי אלו טהורין.

ד. הזב והטהור שישבו בספינה קטנה היכולה להמיט באדם אחד או באסדא, או שרכבו ע"ג בהמה אף ע"פ שאין בגדיהן נוגעין זה בזה הרי בגדי הטהור טמאים מדרס וטומאתן בספק שמא דרס הזב עליהן, וכן נדה שישבה עם הטהור במטה בגדים טמאין מדרס חוץ מכיפה שבראשה, וכן הבגדים שבראש הנס שבספינה טהורין.

ה. הנדחק בריחיים שהעכו"ם בתוכם או זב וכיוצא בו הרי בגדיו טמאין מדרס, באי זה ריחים אמרו ברחים שמנדנדין את הקרקע עד שעוקרין את העומד כאן ודוחפין אותו ממקומו, ודבר ברור הוא שטומאה זו בספק שמא נעקר הטמא ודרס על בגדי הטהור.