ספר טהרה, הלכות מטמאי משכב ומושב, פרק ד-ו.

הלכות מטמאי משכב ומושב פרק ד

א. ארבע נשים דיין שעתן ואינן מטמאות למפרע ואלו הן מעוברת ומניקה ובתולה וזקנה, אי זו היא מעוברת משיוכר עוברה, היתה בחזקת מעוברת וראתה דם ואח"כ הפילה רוח או דבר שאינו ולד הרי זו בחזקתה ודיה שעתה, ראתה דם ואחר כך הוכר עוברה הרי זו מטמאה למפרע ככל הנשים, אי זו היא מניקה כל עשרים וארבעה חדש מיום הלידה אפילו מת בנה בתוך זמן זה או שגמלתהו או נתנתהו למניקה דיה שעתה, אבל אחר כ"ד חדש אע"פ שהיא מניקה והולכת הרי זו טמאה למפרע ככל הנשים, אי זו היא בתולה כל שלא ראתה דם מימיה, בתולת דמים אמרו לא בתולת בתולים, כיצד אפילו נשאת וראתה דם מחמת נישואין או ילדה וראתה דם מחמת לידה עדיין היא בתולה לעניין טומאה ודיה שעתה, אי זו היא זקנה כל שעברו עליה שלשה חדשים סמוך לזקנותה ולא ראתה דם, ואי זו היא סמוך לזקנותה כל שחברותיה קוראות לה זקנה בפניה ואינה מקפדת, עברו עליה שלש עונות וראתה וחזרו ועברו עליה שלש עונות אחרות או פחות או יתר וראתה הרי היא ככל הנשים ומטמאה למפרע.

ב. בתולה שראתה דם אפילו שופעת כל שבעה או דולפת הרי זה פעם אחת, ראתה דם ופסקה וחזרה יראתה /וראתה/ הרי זה שתי פעמים.

ג. תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה דם פעם ראשונה ושניה דיה שעתה ראתה פעם שלישית מטמאה למפרע [עברו עליה שלשה חדשים ואח"כ ראתה דיה שעתה] עברו עליה שלשה חדשים אחרים ואח"כ ראתה דיה שעתה עברו עליה ג' חדשים אחרים וראתה מטמאה למפרע.

ד. תינוקת שהגיע זמנה לראות וראתה פעם ראשונה דיה שעתה שנייה מטמאה למפרע, עברו עליה שלשה חדשים ואחר כך ראתה דיה שעתה עברו עליה שלשה חדשים אחרים ואח"כ ראתה מטמאה למפרע.

ה. מעוברת ומניקה וזקנה ובתולה שהגיע זמנם לראות שראו ראיה ראשונה דיין שעתן, ראו פעם שניה מטמאו' למפרע ככל הנשים כמו שביארנו ואם ראו הראשונה באונס אף בשניה דיין שעתן.

ו. מעוברת או מניקה שראתה הדם ועברו עליה שלשה חדשים ואח"כ ראתה דיה שעתה עברו עליה שלשה חדשים אחרים וראתה פעם שניה שהיא שלישית לראייה ראשונה מטמאות למפרע, הרואה דם אחר דם טוהר בתוך כ"ד שעות דיה שעתה, וכל שדיה שעתה אע"פ שאינה מטמאה למפרע צריכה שתבדוק עצמה תמיד וכל אשה המרבת לבדוק משובחת חוץ מן הנדה ויושבת על דם טוהר שאין הבדיקה מועלת להן כלום.

ז. חכמים תקנו להן לבנות ישראל להיות בודקות עצמן בכל יום בשחרית מפני טהרות של ערבית ובערבית מפני טהרות של שחרית, וכל אוכלת תרומה בודקת בשעה שאוכלת בתרומה, וכל אשה בודקת בשעה שעוברת לשמש מטתה מפני הטהרות, אבל אם לא היתה עוסקת בטהרות אינה צריכה בדיקה לבעלה שכל הנשים שיש להן וסת בחזקת טהרה לבעליהן כמו שביארנו בענין נדה.

ח. חזקת בנות ישראל שלא הגיעו לפירקן בחזקת טהרה ואין הנשים בודקות אותן אבל משהגיעו לפירקן צריכות בדיקה ונשים בודקות אותן.

ט. החרשת והשוטה ומי שנטרפה דעתה בחולי אם יש להן פקחות מתקנות אותן הרי אלו אוכלות בתרומה.

י. כל הכתמים הבאים מבין ישראל בחזקת טומאה והבאים מבין העכו"ם בחזקת טהורין, והנמצאים בערי ישראל טהורים שלא נחשדו ישראל להשליך כתמיהן אלא מצניעין אותם, לפיכך כל הכתמין הנמצאים בכ"מ טהורין חוץ מן הנמצאים בחורים וסביבות בית הטומאה, וכולן טומאתן בספק כמו שביארנו.

יא. כל הכתמים הטמאין מעבירין עליהן שבעה סממנין ואחר כך בין עבר הכתם בין לא עבר מטבילו וטהור, שאם לא עבר כלל הרי הוא צבע, ואם עבר או כהה ה"ז כתם ומאחר שעברו עליו הסממנין כבר בטל אע"פ שרישומו ניכר, ואפילו כתם של דם נדות ודאי כיון שהעביר עליו ז' סממנים בטל ומטבילו ועושה טהרות על גביו.

יב. בגד שאבד בו כתם מעבירין על כל הבגד שבעה סממנים ומטבילו, אבדה בו שכבת זרע אם היה חדש בודקו במחט ואם היה שחוק בודקו בחמה.

יג. בגד שהיה עליו כתם והטבילו ועשה על גביו טהרות ואח"כ העביר על הכתם שבעה הסממנים ולא עבר ה"ז צבע והטהרות שעשה טהורות וא"צ להטבילו פעם אחרת, ואם עבר הכתם או כהה עינו ה"ז כתם והטהרות טמאות, שהרי הקפיד על הכתם להסירו וצריך להטבילו פעם שניה לטהרו.

יד. כתם שהעביר עליו ששה סממנים ולא עבר ואחר כך העביר עליו צפון ועבר הרי הטהרות שנעשו על גביו טמאות, אע"פ שהצפון מעביר הצבע הואיל ולא העביר עליו שבעה הסממנין הרי זה בחזקת כתם, ושמא אילו העביר השביעי היה עובר, העביר עליו ז' הסממנים ולא עבר וחזר והעבירן עליו פעם שנייה ועבר כל הטהרות שנעשו על גביו בין תכבוסת ראשונה לשניה טהורות, וכל הטהרות שנעשו על גביו אחר תכבוסת שניה טמאות, הואיל וגילה דעתו שהוא מקפיד עליו ורוצה להוציא רשומו הרי זה טמא עד שיבטלו ויטבילו, כבר ביארנו בהלכות איסורי ביאה שבעה הסממנין שמעבירין על הכתם מה הן והיאך מעבירין אותן.

טו. האשה שמתה ויצאה ממנה דם מטמא משום כתם שהמקור מקומו טמא, אף ע"פ שיצא הדם אחר שמתה ואין כאן נדה הואיל וממקום טמא יצא מטמא טומאת כתמים, ואם היה בו רביעית מטמא באהל ומטמא משום כתם.

פרק ה

א. הזב והזבה והנדה והיולדת לעולם הם בטומאתן ומטמאין אדם וכלים ומשכב ומרכב עד שיטבילו, אפילו נתאחרו כמה שנים בלא ראיית טומאה ולא טבלו הרי הן בטומאתן.

ב. יולדת שלא טבלה אחר שבעה לזכר וי"ד לנקבה כל דם שתראה אף ע"פ שהוא בתוך ימי טוהר הרי הוא כדם הנדות ומטמא לח ויבש, לא תלה הכתוב בימים בלבד אלא בימים וטבילה.

ג. יולדת שירדה לטבול מטומאה לטהרה ונעקר ממנה דם בירידתה ויצא חוץ לבין השינים הרי זו טמאה ואין הטבילה מועלת לדם זה ואע"פ שעדיין היא בבשרה ואם נעקר ממנה בעלייתה מן המקוה הרי זו טהורה מפני שהוא דם טוהר והטבילה מועלת לכל הדם המובלע באיברים ומשימה אותו דם טוהר.

ד. יולדת שטבלה אחר שבעה של זכר וי"ד של נקבה או אחר ספירת שבעה ימים נקיים אם היתה יולדת בזוב הרי היא בכל ימי טוהר שלה כטמא שטבל ועדיין לא העריב שמשו והרי היא טבולת יום בכל אותן הימים, ואינה צריכה טבילה אחרת בסוף ימי טוהר אלא במושלם הימים הרי היא כטבול יום שהעריב שמשו, בד"א שהיא כטבול יום לענין תרומה ומעשר אבל לקדשים הרי היא כראשון לטומאה שעדיין לא טבל אלא כמי שנגע בנדה או בטמא מת שעדיין לא טבל וכיוצא בהן, נמצאת אתה למד שהיולדת בתוך ימי טוהר אוכלת במעשר ופוסלת את התרומה כטבול יום כמו שיתבאר, ואם נפל מרוקה ומדם טהרתה על ככר של תרומה הרי הוא בטהרתו שמשקה טבול יום טהור כמו שיתבאר, ומטמאה את הקדשים כולד הטומאות עד שתשלים ימי טוהר ותהיה טהורה לכל, ויראה לי שמאחר שהיא מטמאה את הקדש שהיא צריכה טבילה אחרת בסוף ואח"כ תגע בקדש אף ע"פ שאינה צריכה טבילה אחרת לאכילת התרומה.

ה. יולדת שהיא מצורעת וטבלה אחר שבעה של זכר או י"ד של נקבה הרי דם טוהר שלה טמא כרוקה וכמימי רגליה, וכולן כמשקין טמאין שכל המשקין הטמאין היוצאין מהן כמשקין שהן נוגעין בהן, חוץ מזב וכיוצא בו, שהרי שלשה משקין היוצאין ממנו אבות טומאות כמו שביארנו.

ו. זבה קטנה שטבלה ביום השמור שלה אחר הנץ כמו שביארנו בענין איסור נדה הרי מגעה ובעילתה תלויים, אם נגמר היום ולא ראתה כל שנגעה בו טהור ובועלה טהור ופטור, ואם ראתה דם אחר שטבלה כל טהרות שעשתה טמאות ועושת משכב ומרכב ובועלה חייב חטאת, טבלה בליל השמור קודם שיעלה עמוד השחר הרי זו כמי שלא טבלה ועדיין עושת מרכב ומושב.

ז. הרואה דם ביום אחד עשר וטבלה לערב ליל שנים עשר הרי זו מטמאה משכב ומושב, אע"פ שאינה ראויה להיות זבה גדולה כמו שביארנו בענין איסור נדה.

ח. טבלה ביום י"ב אחר הנץ החמה אע"פ שאסורה לשמש [עד] לערב אם שמשה בועלה טהור ומשכבה ומרכבה טהורין אע"פ שראתה דם ביום י"ב אחר הטבילה, מפני שהוא תחלת נדה כמו שביארנו שם באיסור נדה ואינו מצטרף ליום אחד עשר לפיכך אינה צריכה לשמור יום שנים עשר אלא טובלת ועוסקת בטהרות, אבל הרואה דם בעשירי טובלת ביום אחד עשר ומשמרת אותו שאם תראה בו דם אחר טבילה נטמאו כל טהרות שעשתה ונטמא בועלה אע"פ שאינה ראויה להיות זבה גדולה כמו שביארנו בענין נדה.

ט. זב וזבה גדולה שטבלו ביום ז' שלהן כמו שביארנו לא יתעסקו בטהרות עד לערב שמא יראו טומאה ויסתרו שבעת ימי הספירה ונמצא אותן הטהרות טמאות למפרע, אע"פ שהן עושין משכב ומושב למפרע אין מטמאין כלי חרס בהיסט מאחר שטבלו אע"פ שחזרו וראו טומאה וסתרו הכל, וכל כלי חרס שהסיטו עד שלא ראו טהור.

פרק ו

א. כבר ביארנו שהזב וחביריו מטמאין משכב ומושב ומרכב, והמשכב והמושב אחד הוא ולמה נאמר בתורה משכב ומושב שהמשכב הראוי לשכיבה והמושב הראוי לישיבה, ובין שישב על המשכב או ששכב על המושב טמאהו לפיכך אני אומר בכ"מ משכב לבד והוא הדין למושב, ואי זהו מרכב זה הראוי לרכיבה כגון מרדעת החמור וטפיטן הסוס.

ב. המשכב והמרכב כל אחד מהן אב מאבות הטומאות של תורה מטמאין אדם וכלים במגע ומטמאין את האדם במשא, ומה בין משכב למרכב שהנוגע במשכב אם היה אדם ונגע בבגדים ובשאר כלים עד שלא פירש ממטמאיו הרי זה טמאם ועשאן ראשון לטומאה והנוגע במרכב אינו מטמא בגדים ולא כלים אפילו בשעת מגעו אבל הנושא את המשכב או את המרכב הרי זה מטמא בגדים ושאר כלים בשעת נשיאתו עד שלא פירש ממטמאיו, ומניין שבטומאת מרכב חלק מגעו ממשאו ובמשכב לא חלק, שהרי הוא אומר במשכב ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו ובמרכב הוא אומר וכל המרכב אשר ירכב עליו וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב, ולא נאמר בו יכבס בגדיו מלמד שאינו מטמא בגדים בשעת מגעו ונאמר והנושא אותם יכבס בגדיו אחד הנושא את המרכב או הנושא משכב מטמא בגרים בשעת נשיאתו. נמצאת למד שהזב והזבה והנדה והיולדת ומשכבן ורוקן ומימי רגליהן ודם נדה וזבה ויולדת וזובו של זב כל אחד מאלו אב, ואדם שנגע באחד מכל אלו או נשאן מטמא בגדים ושאר כלים בשעת נגיעתו או בשעת נשיאתו, ואינו מטמא לא אדם ולא כלי חרש, שכל המטמא אדם מטמא כלי חרש וכל שאינו מטמא אדם אינו מטמא כלי חרש, הנה למדת שכל טמא שנאמר בו יכבס בגדיו הרי זה מטמא בגדים שיגע בהם כל זמן שלא פירש ממטמאיו ועושה אותן ראשון לטומאה כמוהו, ומטמא שאר כלים כבגדים, חוץ מכלי חרש שאינו מטמא לא אדם ולא כלי חרש אע"פ שעדיין לא פירש, וכל טמא שלא נאמר בו יכבס בגדיו הרי הוא עד שלא פירש כאחר שפירש שאינו מטמא בגדים מפני שהוא ולד ואצ"ל שאינו מטמא אדם ולא כלי חרש, ולפיכך הנוגע במרכב אינו מטמא בגדים בשעת מגעו והנושא את המרכב מטמא בגדים בשעת נשיאותו כמו שביארנו.

ג. כל הכלים שינשאו למעלה מן הזב הם הנקראין מדף והם כולם ככלים שהוא נוגע בהם שהם ראשון לטומאה ואינן מטמאין לא אדם ולא כלים אבל מטמאין אוכלין ומשקין כשאר ולדות הטומאה, וטומאת מדף מדבריהם.

ד. הזב והזבה והנדה והיולדת והמצורע שמתו הרי הן מטמאין משכב ומרכב אחר מיתתן כשהיו כשהן חיין עד שימוק הבשר, וטומאה זו מדבריהם גזירה שמא יתעלף אחד מאלו וידמו שמת והוא עדיין לא מת, נמצא משכבו ומרכבו של אחר מיתה אב טומאה של דברי סופרים, אבל נכרי שמת אינו עושה משכב שהרי כשהוא חי אינו מטמא אלא מדבריהם כמו שביארנו.

ה. כל מקום שאתה שומע טומאת משכב ומרכב אינו שיגע הטמא במשכב או במרכב כשינשא עליהן אלא אפילו היו אבנים גדולות למעלה מן הכלי העשוי למשכב או למרכב ונישא הזב על האבנים מלמעלה נטמא המשכב או המרכב ונעשה אב טומאה אפילו אלף משכב או מרכב זה למעלה מזה ואבן על העליון וישב אחד ממטמאי משכב ומושב למעלה מן האבן נטמאו הכל, ואחד המשכב הנוגע בארץ או המשכב של מעלה אם נגע בו בשעת שכיבתו כל אחד מהן אב הטומאה, וכן אם היה אחד ממטמאי משכב ומושב למטה ואבן על גביו ואוכלין ומשקין וכלים ואדם על גבי האבן זה למעלה מזה כולן טמאין וראשון לטומאה, ואחד כלי או אוכל ומשקה או אדם הנוגע בזב, או כלי או אוכל ומשקה או אדם שהוא למעלה על האבן שעל גביו הכל ולד טומאה, ואינו מטמא לא אדם ולא כלים חוץ מן האדם שעל גבי הזב שעד שלא פירש ממטמאיו מטמא שאר כלים כמו שביארנו.

ו. האוכלים והמשקין והכלים שאינן עשוים לא למשכב ולא למושב ולא למרכב שהיו למטה וישב הזב וכיוצא בו עליהם למעלה ולא נגעו בהן כולן טהורין, אבל אם היה האדם למטה והזב למעלה אע"פ שאינו נוגע בו הרי זה טמא משום נושא זב, ככל נושא דבר שמטמא במשא שהנושא ראשון לטומאה, הא למדת שכל שיהיה למעלה מן הזב טמא בין אדם ובין כלים העשויין למשכב ולמושב ולמרכב בין שאר כל הכלים בין אוכלים בין משקין הכל ראשון לטומאה, וכל שיהיה למטה מן הזב ולא יגע בו טהור, חוץ מן האדם או כלי העשוי למשכב או למושב או למרכב, אלא שהאדם ראשון והכלים העשויים למושב או למשכב או למרכב אב הטומאה כמו שביארנו.