מושגים נוספים בנושא
	האש שבוערת לעולם
	תשובה בשמחה
	צדיקים חוזרים בתשובה
	תיקון המרידה ופריקת-העול
	תשובה – ביטול המרידה
	הקירוב שבא אחר הריחוק
	זדונות נעשות כזכויות
	תשובה – דילוג וקפיצה
	וידוי ותשובה
	תשובה עילאה ותשובה תתאה

כל העניין הזה ששמו 'תשובה' הוא מופלא למדי. יכול אדם להיות חוטא ופושע שאין גרוע ממנו, ובהרף-עין, על-ידי תשובה כנה ואמיתית מעומק הלב, ליהפך לצדיק גמור. אין לה הגבלות, לתשובה. אין שום שער שנשאר חסום בפניה. אין דבר שעליו היא אינה מועילה. התשובה - מעל הכול!

הדבר הזה אינו קל כל-כך להבנה. איך יכול רגע אחד של תשובה להעלים התנהגות מושרשת ועמוקה של שנים רבות? איך יתכן לכפר על אי-קיום מצוות-עשה ומצוות-לא-תעשה רק על-ידי מחשבה של תשובה?

מצוות - חומר-בעירה

תורת החסידות מסבירה את מהות התשובה על-ידי המשלת הקשר שבין יהודי לקב"ה - לאש. את הפסוק: "כי ה' אלוקיך אש אוכלה הוא", מפרשת החסידות: הקשר שלך עם הקב"ה, כמוהו כ"אש". כשם שאש זקוקה לתנאים בסיסיים כדי לבעור ולדלוק, כך הקשר של היהודי עם הקב"ה נזקק לתנאים מתאימים שיאפשרו את קיומו.

התנאים הבסיסיים הדרושים לקיומה של להבה הם שניים: א) שיימצאו חומרי-בעירה מתאימים שבהם תוכל הלהבה להיאחז; ב) שלא יפריעו לה חומרי-כיבוי, דוגמת מים ועפר. אש שלא ניתנים לה חומרי-דלק מספיקים או שנשפכים עליה חומרי-כיבוי, דועכת וכובה בסופו של דבר. היא יכולה לבעור כראוי רק אם שני התנאים הללו מתקיימים בה.

כך גם ה'להבה' של הקשר בין היהודי אל הקב"ה זקוקה לשני התנאים הללו: א) ל'חומרי-דלק' שיזינו וילבו אותה, שהם לימוד התורה וקיום מצוות-עשה המהווים מעין 'חומרי-בעירה' עבור 'אש' האהבה לקב"ה; ב) היא צריכה להישמר מפגיעת חומרי-כיבוי, שהם כל הדברים שאסרה התורה, אשר פוגעים ב'אש' האהבה לקב"ה ועלולים לגרום לדעיכתה ואף לכיבויה.

כשיהודי לומד תורה, מקיים את מצוות-העשה, נזהר מלעבור על איסורי התורה, בכך הוא מזין ושומר בהתמדה את הקשר שלו עם הקב"ה. לעומת זאת, אם לא למד תורה, אם לא קיים כיאות את המצוות, אם עבר על מצוות-לא-תעשה, בכך פגע ב'להבה' של הקשר שלו עם הקב"ה. הוא גרם להקטנתה, לעמעומה, לדעיכתה, ובמקרים מסויימים אף לכיבוייה רחמנא-ליצלן.

צור-החלמיש

זהו המצב שבו נמצא יהודי שחטא ושעכשיו הוא זקוק לתשובה. הוא עומד עכשיו בפני בעיה ממשית: איך לחזור ולהבעיר את ה'להבה' שנפגעה? איך לתקן את כל מה שהיה חסר ל'אש' ואת כל הדברים השליליים ש'נשפכו' עליה והפריעו לה לבעור?

וכאן מקומה של התשובה. היא מביאה 'אש' ממקור אחר, ממקום שבו החטא והעוון אינו יכול לפגוע. יש לנו דוגמא ל'אש' כזאת, 'אש' שאינה זקוקה לחומרי-בעירה ושאינה נפגעת על-ידי מים ועפר: ה'אש' שטמונה בתוך צור-החלמיש. אנו יכולים להטביל את האבן הזאת שנים רבות בתוך מים, אך ברגע שנוציא אותה מהמים ונכה בה, יפרוץ הניצוץ, תפרוץ האש.

'אש' מעין זו קיימת גם אצל היהודי. זהו הקשר העמוק והפנימי בין נשמתו האלוקית של היהודי לבין הקב"ה. קשר זה קיים לנצח ואינו נפגע לעולם. ל'אש' זו רמז הקב"ה למשה רבינו, לאחר חטא העגל, באומרו: "ושמתיך בנקרת הצור". בכך רמז לו ל'אש' הפנימית, דוגמת ה'אש' שבצור-החלמיש, שקיימת בלב היהודי גם לאחר שחטא.

וזה כוחה ותפקידה של התשובה: על-ידי שהיהודי מתמרמר מעומק הלב על ריחוקו מהקב"ה ועל האהבה לה' שנפגעה ואולי כבתה, הוא מגיע אל אותה 'אש' פנימית שקיימת לעולם. הוא חושף את הקשר העצמותי, הבלתי-תלוי, בינו לבין בוראו. וכאשר 'אש' זו מתגלית בנפשו, היא דומה ללהבה ענקית שמבעירה מחדש את ה'אש' שנפגעה. על כן אין דבר העומד בפני התשובה ולכן היא עומדת מעל כל המצוות.