ט"ו בשבט, ראש-השנה לאילנות, הוא החג של המצוות התלויות בארץ-ישראל. זה יום שמציין את אהבת הארץ ואת החביבות של פירותיה. כל הדורות השתוקקו יהודים להשיג לט"ו בשבט פרי מארץ-ישראל, כדי לחוש עוד יותר את אהבת הארץ. גדולי ישראל נהגו לדבר ביום הזה על שבחה של ארץ-ישראל ולעורר את הגעגועים אליה.

השבוע, לקראת ט"ו בשבט, העניק לנו ראש-הממשלה הצהרה אומללה, תמוהה ואפילו מטורפת, שכל-כולה חולשת-דעת ורפיסות-אמונה. במקום לחזק את אהבת הארץ ולהדק את הזיקה שבין העם היהודי לארצו, בחר ראש-הממשלה לפרוט על נימי התלישות מארץ-ישראל, לשפוך דלי של צוננים על אוהבי הארץ ולגרוף צהלות שמחה ממי שאוהבים לקיים את הפסוק "וימאסו בארץ חמדה, לא האמינו לדברו".

קרבנות ההרפתקה

מאמינים אנו באמונה שלמה כי הצהרות אלה יתפוגגו בעשן כמו שהתנדפו אין-ספור אמירות תבוסתניות אחרות. כבר ראינו ש"רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום". שלושים שנה מספידים את ההתיישבות ברחבי יהודה, שומרון, חבל עזה והגולן, ובינתיים היא עולה, פורחת ומשגשגת. אבל ההצהרות הללו גורמות נזק חמור ביותר למאבק על דעת-הקהל העולמית ולתחושת הצדק שצריכה להיות נטועה בלב רבים מבני-עמנו.

אומרים לנו: "הוא 'אבי ההתיישבות', הוא הקים את היישובים, הוא היה מצביא גדול, אם הגיע למסקנה שאין מנוס מפינוי היישובים, כנראה באמת אין ברירה". זאת אמירה של חסידים שוטים, שנותנים אמון עיוור באדם בלי שום ביקורת ומחשבה. אם הוא גדול וחכם כל-כך, מה חשב לעצמו כשהקים את היישובים, הוליך לשם אנשים, נשים וילדים, השקיע מיליארדים? ואם הוא טוען היום שזו הייתה טעות, מי לידינו יתקע שהטעות הייתה בבניית היישובים ולא בחולשת-הדעת שגורמת לו עכשיו לשאוף לעוקרם?

בכלל, ניסיון שתים-עשרה השנים האחרונות אמור לשחרר אותנו לגמרי מהנטייה להאמין בהארה המופלאה שנוחתת פתאום על גנרלים בדימוס, וגורמת להם להפוך את השקפת-עולמם. כל הדם שנשפך בשנים האלה – למעלה מאלף ומאתיים קרבנות הי"ד ורבבות פצועים – הוא תוצאה של אותה 'הארה' שהמיטה עלינו את אסון אוסלו, והביא לכאן מתוניס את כנופיית רבי-המחבלים.

גם אז, כשיהודים זעקו מקירות-ליבם שזה טירוף-הדעת, הרפתקה אומללה, הפקרת שלומם וביטחונם של מיליוני יהודים – הסו אותם בטענה ש"יש לו עבר צבאי מפואר". המוני אזרחים אכן הלכו שבי אחר ההילה ה'ביטחוניסטית' של ראש-הממשלה דאז, ורק כשהתחילו האוטובוסים להתפוצץ בחוצות ערינו החלה להתפוגג האמונה העיוורת בחכמתם של אותם קברניטים.

כבשים שנועדו לפינוי?

לא מוכרחים להיות מומחה גדול, דיי להשתמש בשכל הישר. כל בר-דעת מבין שעקירתם של שבעה-עשר יישובים פורחים בעיצומה של מלחמה, היא זריקת-העידוד הגדולה ביותר שאפשר לתת למחבלים ולמרצחים. במקום לגבות מהם מחיר יקר על רצחנותם ועל שפיכות-הדמים שהם מעוללים, נותנים להם פרס שבחלומותיהם הוורודים ביותר לא חלמו עליו. וכי רוח גבית זו במורל הטרור אמורה להביא לנו יותר שקט או שתעניק תנופה אדירה לארגוני הטרור?!

ומה על המתיישבים עצמם? האם אחרי שלוש שנים עקובות מדם, אלפי פצצות מרגמה שנורו על בתיהם, מסירות-נפש בלתי-רגילה ועמידה איתנה שאין דומה לה, מגיע להם להתעורר בבוקר ולשמוע שהם בעצם כבשים שנועדו לפינוי ולעקירה? איזה מסר מביאה הצהרה זו לכוח העמידה של העם כולו?

הוא אשר אמרנו, טירוף-הדעת ותו לא. אבל אל דאגה, "עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום, כי עמנו א-ל".