אומרים שההיסטוריה חוזרת, אבל בדרך-כלל מדובר במאפיין היסטורי כלשהו שחוזר ונשנה, לא בכל הפרטים והמרכיבים. עכשיו נראה שמזומנת לנו מהדורה שנייה של אותם אירועים עצמם.

לפני שתים-עשרה שנים, אחרי מלחמת המפרץ, החלו הדיבורים על הצורך לפנות לסכסוך הישראלי-ערבי לאחר הטיפול במשבר עיראק. היו שראו בעיני רוחם 'חלון הזדמנויות', והיו שחששו מפני לחץ אמריקני וכלל-עולמי על ישראל. לכן זומנה ועידת מדריד, וזו הולידה שיחות עקיפות עם אש"ף, ואחר-כך בא המשא-ומתן החשאי של טרם-אוסלו, שהמיט עלינו את הסכמי אוסלו, וההמשך ידוע.

והנה עכשיו אותם דיבורים: צפוי לחץ אמריקני; אחרי עיראק מגיע תורנו; חובה להגיע לפריצת-דרך מדינית וכו'. וכבר יש תכנית מוכנה, מפת-הדרכים שמה, והכול מוכן לסיבוב נוסף.

לקח מר וחד-משמעי

בסוגיית עיראק הופק הלקח ממלחמת המפרץ. בימים ההם נתנו בעלות-הברית לעיראק הזדמנות לפתור את הבעיות בדרכים דיפלומטיות, אולם לאחר שהוכח כי מדובר במשטר מושחת ומסוכן, שכל התחייבויותיו אינן אלא הונאה גדולה אחת, החליט העולם החופשי כי אין עוד מקום לניסיונות מדיניים, אלא יש לרוצץ את משטר הרשע הזה עד תומו.

לעומת זאת, בזירה הישראלית-פלסטינית מתעלמים מהלקח המר של שתים-עשרה השנים שחלפו. תולים את כל התקוות בהחלפתו של איש כזה או אחר וברפורמות שלטוניות, ושוכחים את העובדה שכל החבורה הזאת הייתה שותפה למלאכת השקר והרמייה, הטרור והרצחנות. יתרה מזו: הבעיה גם איננה קשורה לאישים כלשהם, אלא למהות הסכסוך, שאי-אפשר ליישבו בדרכים שהלכו בהן עד היום.

הלקח החד-משמעי של אירועי השנתיים האחרונות הוא, שהקמת ישות פלסטינית בליבה של ארץ-ישראל, אינה מביאה שקט ושלום, ולא זו בלבד, אלא היא מגבירה לאין-ערוך את שפיכות-הדמים. גם אם לצרכים טקטיים יביאו ההסכמים עם המחבלים תקופות מסויימות של שקט, זה יהיה שקט רגעי. ההפוגה הזאת תנוצל על-ידי המחבלים להתעצמות ולהברחת נשק, וביום-פקודה תפרוץ האש, והיא תהיה קשה ומסוכנת פי כמה.

הדבר נובע מעובדה בסיסית שאינה בת-שינוי - זו כברת-ארץ קטנה, שאין בה מקום לשתי ישויות מדיניות. יש מינימום הכרחי של שטח הדרוש לקיומה של מדינה. כאן מנסים להכניס שני עמים לשטחי-חנק, משולבים זה בתוך זה. ומכיוון שהערבים סבורים שכל הארץ שלהם ושאנחנו גזלנו אותה מהם, אך טבעי הוא שינסו להשתמש בכל האמצעים כדי לדחוק אותנו מכאן.

אמת פשוטה זו נתגלתה במלוא מערומיה בוועידת קמפ-דייוויד האחרונה - הפלסטינים אינם מעוניינים אפילו בהצעה הנדיבה ביותר. הם אינם רוצים בקץ הסכסוך. הם רוצים הכול - את ירושלים וחיפה, את יפו ואשקלון. מכאן שכל ויתור מצידנו ישמש קרש-קפיצה להמשך המאבק, אלא שיעשה אותו קשה יותר, מסוכן יותר ורצחני יותר.

המפה והדרך

שלא כעיראק, הבעיה כאן אינה ממוקדת במנהיגים ובאופיו של המשטר, אלא במהותו של הסכסוך. יותר מדי דם הוקז כדי שיתברר שאין כאן מקום לפשרה כלשהי. הסכסוך הזה יכול להסתיים אך ורק בוויתור מוחלט של אחד הצדדים, או בניצחונו המוחלט של אחד מהם. ומכיוון שזו ארצנו, נחלת עולם לעם-עולם, מאת בורא העולם, לא נוותר על ארצנו כדי שערב-רב של שבטים ושל עמים, שהחליט להגדיר את עצמו עם פלסטיני, יקבל מדינה.

דברים אלה נכונים לא רק על-פי האמת והצדק, אלא גם בראייה ריאלית של המציאות. עמדתנו צריכה אפוא להיות חד-משמעית: הארץ הקטנה הזאת היא ארצו היחידה של העם היהודי, ואין בה מקום לשום מדינה אחרת. זו המפה וזו הדרך – לשלום אמיתי וצודק.