השורות האלה נכתבות ערב הבחירות, אולם כבר אפשר להעריך את המגמות העיקריות של תוצאותיהן. אותנו, כיהודים מאמינים (בקב"ה) ושומרי מצוות, צריכה להטריד בעיקר מגמה אחת – התחזקותה המדהימה של מפלגה שחרתה על דגלה את המלחמה בציבור הדתי והחרדי, ושהילכה קסם על ההמונים בזכות הססמה – 'ממשלת אחדות חילונית'.

עלייתה של מפלגה זו מעידה על קרקע רחבה של עוינות כלפי ציבור שומרי המצוות. למרבה הצער והכאב, דווקא כאן בארץ התפתחה שנאה לציבור הדתי, ולאחרונה היא כבר נטולת בושה. היה אפשר לצפות כי אנשים המחשיבים עצמם נאורים ינסו להסוות נימות אפלות כאלה, אולם מחסום הבושה נפרץ וכיום זו סחורה עוברת לסוחר.

סחורה עוברת לסוחר

ממה נובעת השנאה הזאת? האם באמת יש סיבות אובייקטיביות להסתערות גורפת כל-כך על הציבור הזה? בחלל האוויר נשמעות שוב ושוב הססמאות נגד 'כפייה דתית', ואנשים מדקלמים אותה מבלי לחשוב. איפה בדיוק נמצאת הכפייה? בבתי-הקולנוע, אתרי הבילוי והקניונים הפתוחים בשבתות? באלפי הזוגות הנישאים שלא כדת משה וישראל ומוכרים על-ידי המדינה? במסעדות המגישות שרצים וטרפות באין מפריע?

אם ציבור כלשהו צריך להרגיש מובס, זה דווקא הציבור הדתי. לפחות בעשור האחרון לא חלה שום התקדמות בתחומי החקיקה הדתית. ההפך הוא הנכון – יש כרסום עמוק בכל מה שנתפס פעם כ'סטטוס-קוו'. נפרצו חומות השבת, הגיור, הנישואין והגירושין, הקבורה, הצנזורה על השידור הציבורי ועל סרטים ומחזות. מכל בחינה אפשרית, המדינה כיום 'חילונית' הרבה יותר.

גם בתחום התקציבי, המשמש קרקע נוחה להסתה על ה'טפילים' ש"חיים על חשבוננו", כביכול (כאילו הם אינם אזרחי המדינה ומשלמי מיסים), יש פגיעה מתמשכת. מוסדות החינוך הדתיים נאבקים כיום על קיומם ומטילים נטל כבד יותר ויותר על ההורים. חגיגת הכספים ה'ייחודיים' עברה מן העולם. כל הקצבה למוסד דתי וחרדי עוברת כיום בדיקה בשבע עיניים.

מציאות זו הייתה אמורה ליצור התמרמרות ותחושת קיפוח והידחקות אל הקיר בציבור הדתי והחרדי דווקא, ואילו יריביו היו אמורים להתהלך בתחושת הישג וניצחון. אולם מתברר שההסתה אינה מניחה לעובדות לקלקל לה את החגיגה. ככל שהציבור הדתי נדחק יותר לפינה וככל שהמדינה נעשית 'חילונית' יותר, גוברת ההסתה מפני 'איראניזציה' ו'שלטון אייתולות' וכדומה.

ההסתה הזאת מלובה על-ידי התקשורת ועל-ידי פוליטיקאים שנבנים על-גבה. הללו עוסקים בקביעות ביצירת רושם שעוד מעט-קט הדתיים והחרדים 'משתלטים' על המדינה. לא-רבים מסוגלים למחשבה עצמאית, ואם כל הזמן אומרים שאנחנו בדרך ל'חומייניזם', האיש הקטן נסחף באווירה המתלהמת.

דגש על החסד

המציאות הזאת דורשת תשובה משולבת. מצד אחד יש לגנות את ההסתה נגד ציבור שלם ולקרוא לילד בשמו –גזענות ושנאת השונה. יש לשאוף להפוך אותה לבלתי-לגיטימית, ולגרום לאדם המחשיב עצמו נאור ומוסרי להתבייש בה.

בד-בבד נדרשת מאיתנו עשייה גדולה כדי להאהיב שם שמים על הבריות. היהדות הדתית והחרדית חייבת להוכיח כי אין היא דואגת לעצמה בלבד, אלא תורמת רבות לכלל החברה. לא הכול מסוגלים להעריך את תרומתו של לימוד התורה לעם-ישראל, אבל כל אדם מעריך עזרה לזולת, סיוע לנזקקים, תמיכה בחלשים. ארגוני חסד זוכים להערכה עצומה, דווקא משום שתרומתם לחברה עומדת מעל כל ויכוח.

פרשתנו מדגישה את חשיבות המצוות שבין אדם לחברו, דאגה לחלשים וגמילות-החסדים. דגש חזק יותר בתחומים אלה ידחק את רגלי העוינות ויקדש שם שמים.