גדולתו של האדם ביכולת הבחירה שלו ובאפשרות שניתנה לו ללמוד לקח ולתקן טעויות, אבל כשאדם רואה במו-עיניו את התוצאות הטרגיות של מעשיו ואינו מסוגל לשנות כיוון – זה אולי העונש הנורא מכול: אובדן השיפוט והשליטה על ההתנהגות.

זה היה עונשו של פרעה, שעליו אנו קוראים בפרשת השבוע. הקב"ה מתחית עליו מכה אחר מכה. יועציו וחכמיו כבר מודים שהמכות באות מהקב"ה – "אצבע אלוקים היא". אבל הוא מוסיף להתעקש ומסרב לשלח את בני-ישראל. ההסבר להתנהגות תמוהה זו נעוץ בדברי הקב"ה: "ואני אקשה את לב פרעה" – זה עצמו חלק מהעונש, שמקשים את לב האדם ומונעים ממנו את היכולת לתקן את דרכיו.

"נראה-להם-מה-זה"

בימים אלה עולה גם בליבנו תהייה, שמא חס-ושלום חלקים מתוכנו נקלעו לתסמונת מפחידה זו, של אובדן כושר הבחירה. בעשרים ושמונה החודשים האחרונים ספגנו לא מכה אחת ולא שתיים. כשבע-מאות יהודים קיפחו את חייהם. אלפים נפצעו. משפחת השכול והיתמות גדלה לממדים מבהילים. המציאות הביטחונית הקשה דרדרה את הכלכלה, הרסה את התיירות, הגבירה את האבטלה, העמיקה את העוני. ואתה שומע את הקולות – כאילו מאומה לא קרה.

כשנחתם הסכם אוסלו האומלל, ואנשים מפוכחים הזהירו מפני תוצאותיו הטרגיות (ולשם כך לא היה צורך בנביאים וגם לא בחכמים גדולים, אלא בעיניים בריאות, שלא סונוורו באופוריית ה'שלום') – הבטיחו לנו שזה רק 'ניסוי', ואם אך ישוב אש"ף לדרך הטרור, אנחנו "נראה-להם-מה-זה". כשעקומת הטרור החלה לטפס, ובתוך שנה הוכפל מספר היהודים ההרוגים פי שניים, הרגיעו אותנו, שזה מצב-ביניים, עד שה'שוטרים' יתארגנו וישתלטו על השטח.

העיוורון נמשך גם בשנים הבאות, כשאוטובוסים החלו להתפוצץ בחוצות ערינו והטרור גאה לממדים שטרם ידענו כמותם. חסידי התהליך לא חשבו שצריך אולי לעצור ולהודות בטעות. הם תמיד מצאו הסברים ותירוצים, והבטיחו שעוד קצת ועוד נסיגה ועוד ויתור – והכול יהיה בסדר. אבל, הזהירו, אם גם אז יתבצעו מעשי טרור – אנחנו "ניכנס בהם עד הסוף".

ואז בא המבחן שאין ברור ממנו. ראש-ממשלה ישראלי הציע לכנופיית המחבלים את מה שבחלומותיהם הוורודים ביותר לא ציפו לו: את כל השטח שנכבש במלחמת ששת הימים, את ירושלים, את הר-הבית, ואפילו נוסחת פשרה בעניין שיבת הפליטים. אין זו 'הפשרה הטריטוריאלית' שדובר עליה בעבר, אלא כניעה מוחלטת לתביעות האוייב. ואז התברר סופית שפניהם למלחמה ולא לשלום, וקיבלנו את גל הטרור הנורא של השנתיים האחרונות.

הציבור, בחושיו הבריאים, מבין שהמשחק נגמר. אין עם מי לדבר ואין על מה לדבר. עכשיו צריך לעשות את מה שהבטיחו – להכות במחבלים ובמנהיגיהם במלוא העוצמה, לא רק בתגובה זמנית, עד שוך גל הטרור, אלא כמצב-קבע, מכיוון שאין לנו שום דרך להבטיח את הביטחון בלי לשלוט בשטח שליטה מוחלטת. וכמובן, את כנופיית הטרור המושחתת יש להחזיר למקום שמשם הבאנו אותה.

לצחוק? לבכות?

ומה אנחנו שומעים מהמתיימרים להיות 'מנהיגים'? אחד מציע לצאת מהשטחים בלי הסכם, תוך עקירת רבבות יהודים מבתיהם. ואם גם אז יימשך הטרור – "נכסח להם את הצורה", כלשונו. שני מבטיח למרצחים מדינה עצמאית, אם ימלאו תנאים אלה ואחרים (כאילו לא ראינו את ערכם של ה'תנאים' הללו). לצחוק? לבכות? שניהם יחד?

כשאדם מידרדר לתהום, אפשר לאותת לו, לצעוק לעברו, להפנות את תשומת-ליבו לסכנה. אבל כשהוא מחליט לעצום עיניים ולאטום אוזניים – אין אלא להתפלל.